מתוך ההקדמה לספר: "ימים רעים – בין אסון לאוטופיה", הרואה אור בהוצאת רסלינג.

המאמרים המכונסים בספר נכתבו בעיצומה של ההידרדרות, אך לפני שהתקווה לשים לה סוף הפכה לכמיהה להפוגה. הם נחשבו לפני שתחושת חוסר האונים נעשתה למשתקת, והמחשבה הותכה לקינה. מפוכחים, מרוחקים, זהירים או ציניים, ככל שנדמו לנו בשעתם – מאמרים אלה נכתבו בתנאים שבהם עוד אפשר היה לדמיין (מן העמדה המסוימת שלנו) תסריטים מציאותיים של התקדמות לקראת פיוס. אלה היו תנאים שבהם עוד אפשר היה לתאר באופן מוחשי כיצד נראה סוף הכיבוש. הבסיס לתקווה היה ההבנה כי אפשרות כזו קיימת, וכי התנאים למימושה אינם דמיוניים.

תחושת התקווה היתה בלתי נפרדת מתחושת שותפות מרצון במציאות חברתית, המכילה בקרבה פתח של תקווה. את עקבות התקווה הזו ואת הביטויים לתחושת השותפות הזו התעקשנו להשאיר גם כשערכנו את רוב המאמרים לקראת כינוסם בספר (באחדים אף הרחבנו את היריעה, הוספנו דוגמאות וטיעונים, אך רק לעתים רחוקות עדכנו אותם כדי להתאים את הטיעון למציאות המשתנה, וכמעט תמיד בעניינים שוליים). חשוב לנו לשמר את העקבות האלה גם עכשיו, בסוף קיץ 2002, כשאנחנו חותמים את הספר בתחושת בדידות כבדה, מתעקשים על תקווה, שנראית עכשיו אבסורדית מתמיד.
 
תיאור דחוס זה של "המצב", של ההידרדרות, ושל העמדה שלנו בתוכה ולעומתה נשען על שלוש הנחות תיאורטיות: א. הסימולציה נעשתה למשטר הייצוג הרווח ולאפיון הכללי ביותר של תנאי המצב התרבותיים של המעשה הפוליטי. ב. במשטר הייצוג הזה נפערים לעתים סדקים, אשר מהם מבצבצות פיסות ממשות שאי-אפשר לתת להן ביטוי בשיח הרווח ובלשון הדימויים שלו. התרחשויות כאלה הן התרחשויות "קיצוניות", אלימות ונדירות מאוד וגם קצרות מועד, לפעמים לכדי הרף עין. להתרחשות מסוג זה אנו מבקשים לייחד את המונח "אירוע". ג. כל ניסיון לנתח או להעריך את המצב הזה, להעניק פשר לאירוע או להבין את חוקיות הסימולציה המכסה מיד את הסדקים שהוא פוער בתפיסת המציאות, נעשה מעמדה נתונה, שיש לה מאפייניה אובייקטיביים – אשר רק את חלקם יכולה הכותבת להכיר, וכן מרחב פחות או יותר מוגדר של אפשרויות סובייקטיביות – אשר רק את מקצתן הכותב מסוגל לנצל. 

מושג הסימולציה מציין כאן למעשה את מכלול תנאי המצב הפוסט-מודרניים. תנאים אלה מאופיינים קודם כול בקריסת ההבדלים החותכים בין ניגודים כמלחמה ושלום, "אנחנו" ו"הם", פנים וחוץ, מציאות ודימוי, חוק ואלימות. יחד עם טשטוש הניגודים הבינאריים הופך כל מה שקבוע לשרוי בתנועה, וכל ערך יציב שמבקשים להישען עליו נדון להפוך לערך חליפין משתנה ומותנה. קווי הגבול הישנים נשחקים. הם מוחלפים בהדרגה בגבולות וירטואליים, שהתוואי שלהם משורטט כל העת מחדש על ידי כוחות אנונימיים, גלובליים. במצב זה אין עוד הבדל חד וברור בין ייצוג המציאות לבין המציאות המיוצגת, בין העתק לבין מקור. סדר הדימויים והייצוגים מתנהל רוב הזמן בלי שיהיה טעם לשאלה "האם זה אמיתי או מדומה?". הסימולציה (הפעולה המייצרת דימויים שאבדה בהם היכולת לקבוע הבדל בין העתק למקור) פועלת במציאות, ואילו המציאות נגלית שוב ושוב כסדרה של סימולָקרות (הדימויים המיוצרים בפעולת הסימולציה).

אירוע הוא התרחשות המשהה – גם אם לשבריר שנייה – את חוק הסימולציה ומאפשר התפרצות של ממשות, החורגת מכל שפה או ייצוג קיימים. מה שמופיע באירוע איננו "הדבר האמיתי", המונח לכאורה ביסוד כל הייצוגים ומפעיל אותם מאחורי הקלעים, אלא דבר מה אחר, חד-פעמי בהופעתו, שעדיין – או כבר – אין לו ייצוג, אין מילים לדבר עליו ואין דימויים שלכדו את נוכחותו. הופעת הממשות באירוע עשויה להתרחש כהתאהבות, כהתגלות של אמונה, כפגישה מקרית או כפרדה, אבל בדרך כלל, בהקשרי החיים שהספר עוסק בהם, הופעה זו היא התפרצות אלימה; בדרך כלל היא מלווה בשפיכות דמים, בהרס וחורבן. לפעמים מבקשים לזרוע חורבן ומוות כדי לקרוע את מסכֶת הסימולציות, להציגה כמַסֵּכָה, להכריחה להסגיר מציאות "אותנטית", המסתתרת כביכול "מאחורי הקלעים" או "מתחת לפני השטח", מעל ומעבר להצגת הדימויים. האירוע הוא אימת הסימולציה, שלילתה הטהורה. בכל מקום שבו הוא מופיע או עלול להופיע, מיד מתגייסים מנגנוני הדימוי להטרים, לשחזר ולשכפל לאינסוף את האירוע, שהעז לקרוע פתח במסך הדימויים ולאפשר את הופעת האחר, החד-פעמי. שלטון הסימולציה פירושו שהופעה זו היא קצרת מועד, רגעיה ספורים ועקבותיה נעלמים במהירות. הסימולציה מחסלת את האירוע, ואחר כך אינה חדלה להתפרנס ממנו. היחסים בין האירוע לסימולציה סימביוטיים, דיאלקטיים. אחת מצורות פעולתה המובהקות של האידיאולוגיה בעת הזאת היא הסתרת היחסים האלה, התייחסות לסימולציה המבטלת את זיקתה האימננטית לאירוע, או קידוש האירוע תוך הכחשה – ועל כן גם האצה – של התמוטטותו לתוך משחקי הסימולציה.

כתבנו על ההקשר המקומי של משטר הסימולציה בפרקים הרביעי, השישי והשביעי בספר. בפרקים השני והשלישי ניתחנו שתי דמויות שמילאו תפקיד מפתח בשני אירועים מקומיים – יגאל עמיר ברצח יצחק רבין וכרמלה בוחבוט ברצח בעלה, יהודה בוחבוט. בפרק החמישי ניתחנו אירוע מקומי אחר, את פרוץ אינתפיאדת אל-אקצה, והצבענו על האמת שיצאה שם לאור. בפרקים השמיני והתשיעי ניתחנו שני אירועים גלובליים – מַעֲבר המילניום ואסון התאומים – ואת משטר הסימולציה שבתוכו התרחשו. עשינו כל זאת כצופים מעורבים ובעלי עניין הפועלים מעמדה נתונה. עמדה נתונה פירושה נקודת מבט, אופק ואינטרסים, המוגבלים ומעוצבים על ידי המיקום החברתי, התרבותי והפוליטי של הדובר. לעמדה יש מרכיב אובייקטיבי – במקרה שלנו העמדה היא של יהודים, ישראלים, גבר, אשה, אשכנזי, מזרחית, אנשי אקדמיה, מעמד בינוני, עירוניים – וכן מרכיב סובייקטיבי, שילוב של הלך רוח אידיוסינקרטי, מזג אישי, גחמות מזדמנות ונסיבות חיים פרטיות.

חשוב לנו להדגיש כי השינוי בנקודת המבט שלנו מאז התחלנו לכתוב את החיבורים, שנאספו כאן לספר, תחושת השותפות שהפכה לבדידות, והתקווה, שהתעקשות עליה נעשתה לאבסורדית – כל אלה אינם ביטוי לגחמות חולפות או לשינויים בהלכי רוח פרטיים. אין מדובר בעניין פרטי, אלא בתבניות שיח, בתנאים אובייקטיביים ובאפיונים כלליים של נקודת המבט המשתנה שלנו, של העמדה שתפסנו אז ושל זו שאנו תופסים עכשיו בשדה התרבותי והפוליטי (גם הפוזה הרווחת כל כך  של "אין תקווה" או הקלישאות המוכרות בדבר מצב רוח פרטי מצוין לצד מצב רוח "ציבורי" קודר אינם הלכי רוח פרטיים, אלא תבניות תגובה מן המוכן, שרבים נוטים לאמץ לעצמם בזמן האחרון). אך חשוב לא פחות להדגיש שזהו שינוי בעמדה שלנו, לא במכלולי המציאות שאותם ביקשנו לתאר. אין כאן שיקוף של שינוי דרמטי ב"מצב הישראלי", של מעבר מ"תהליך שלום" למעין מלחמה. איננו סבורים ששינוי דרמטי כזה התרחש אי פעם. להפך, בחלק מן המאמרים המכונסים כאן ניסינו להראות את האמביוולנטיות המהותית של "תהליך השלום", שהתהלך ברוב קושי ומעולם לא היה של שלום. איננו סבורים שהאופי האמביוולנטי הזה של מצב העניינים השתנה עם המעבר מ"תהליך שלום" לסדרת מבצעי מלחמה (לאחר "חומת מגן" ו"דרך נחושה" הגיע בחודש יולי 2002 מבצע שכּוּנה "אולי הפעם" – כאילו ביקש הצבא עצמו להודיע לציבור כי יש להציב מחדש את סדרת המבצעים המפוארים שלו בתחום האפור של היעדר הכרעה בין אפשרויות סותרות). ניסינו להצביע על הקושי העקרוני לפרש את "המצב" במונחי ניגודים מקוטבים (מלחמה ושלום, אנחנו והם, שמאל וימין, עירוב והפרדה, וכדומה); ביקשנו לדייק מאוד במתיחת כמה קווי הבדל עדינים יותר, פחות מובנים מאליהם: הבדל במקום שבו נמתח הקו המפריד בין הרג מותר להרג אסור לפני רצח רבין ואחריו, למשל, או הבדל בין ממשות האירוע לבין הסימולקרה שלו.

Share on Facebook