בעוד כ-40 יום אנחנו פעילי השמאל – מה שנקרא מחנה השלום – נעמוד מול מפלצת שתגיח מהקלפי. כל התודעה הגזענית-פשיסטית שעוצבה בשנים האחרונות, מלווה בתחושת האכזבה של השמאל הרך – שמעולם לא העמיק חקר ממש בשבר שהביא עלינו אהוד ברק – עומדת לקרום עור וגידים. יחסי הכוחות בכנסת יעברו טלטלה באופן שבו תתחוור לנו לראשונה מלוא חולשתנו בציבור.
כל אריתמטיקה כוזבת, נפוחת אשליות וללא כיסוי איננה יכולה להסתיר את העובדה כי מה שנקרא "מחנה השלום" (העבודה, מרצ, חד"ש והמפלגות הערביות) – לא יצבור יותר משליש המושבים בכנסת הבאה. הניכוס שעושים מפיחי תקוות שווא למינהם, על ידי הכללת רשימות כמו: שינוי, עם אחד, ואפילו רשימות סהרוריות כמו עלה ירוק – כמרכיבים "טבעיים" חיוניים ביצירתו של אותו "בלוק חוסם" מיתולוגי, בן 61 ח"כים, אין להם על מה לסמוך.
אם יש במר לפיד שנאה ששקולה ואף עולה על שנאתו לחרדים – הרי זו שנאתו לערבים, ומי שיש לו ספקות בעניין זה מוזמן לחזור ולקרוא את הצהרתו של מר לפיד: "לא אשב בממשלת מצנע, מרצ והערבים" ("הארץ" 19.12.02).
יש לומר חד וחלק, תוצאת זוועה זו בקלפי איננה תוצר של מהלך קוניקטוראלי כזה או אחר, של מערכת הבחירות, ואיננה תוצאה של משגה פוליטי; מערך כוחות פוליטי כזה או אחר; הרכב רשימה כזאת או אחרת בשמאל; או אפילו העמדתו של מועמד כזה או אחר בראשות מפלגת העבודה. כל הפעולות הללו שנעשו, או שלא נעשו, ערב מערכת הבחירות הקרובה אין להן השפעה ממשית על אותה תבוסה ודאית וקולוסאלית הצפויה לשמאל.
במידה לא מעטה ניתן לומר שחולשתנו הפוליטית מצויה, חיה ונושמת במחוזותינו, ואפילו צוברת תאוצה כבר 15 שנה. הסתרתה מוצלחת כל כך. מוצלחת עד כדי כך שבהפוגות מה זכה לעתים השמאל לאחוז בהגה השלטון, ומוצלחת במידה כזאת שרבים וטובים בינינו חדלו לראות את יחסי הכוחות האמיתיים ואת רפיון כוחנו ההולך ופושה בחברה הישראלית.
תרמו לכך בעיקר שני גורמים: שיטת הבחירות בשני פתקים, שבה קוזז רפיון השמאל על ידי הצגת מועמד לראשות הממשלה עם דימוי טוב יותר וחוצה גבולות בין המחנות. לגבי פער הדימוי, אהוד ברק הוכיח כי המציאות היתה מרה מאוד. בנוסף, חששו של הימין בבואו לשלטון מלממש את האידיאולוגיה שלו מול עולם עוין. דבר שהביא לנכונות של הימין להעניק כוח מעבר למשקלה הממשי של מפלגת העבודה בכל ואריאציה של ממשלת אחדות לאומית.
כך חזינו במנחם בגין המעניק למשה דיין את תפקיד שר החוץ בממשלתו, וכך חזינו לאחרונה באריאל שרון המתפטר מתפקידו כראש ממשלה, לאחר פרישת מפלגת העבודה. אף שיחסי הכוחות הפוליטיים בכנסת היוצאת אפשרו לו בקלות להקים ממשלת ימין של 67 ח"כים לפחות.
אשליית הכוח שלנו נבנתה ב-15 השנים האחרונות עד כדי כך, שרטוריקת הדיבור שלנו הפנימה ויצרה תודעה פוליטית אופטימית כוזבת וחסרת כל יסוד ממשי. במשך שנים דיברנו על תיקו ביחסי הכוחות בין ימין ושמאל. אבל נודה על האמת, תיקו מזמן לא היה שם. כל מי שחי במדינה הזאת, ובמיוחד מאז קריסת תהליך אוסלו ותחילת אינתיפאדת אל-אקצה, חזה בעיניו את ההקצנה ימינה שחלה בחברה הישראלית. חוסר הבושה בנקיטת עמדות גזעניות, הבון-טון שקיבלו המצדדים בשלילת זכויות מיעוטים וטרנספר, כל אלה מלווים אותנו כבר שנים, מבלי שהם קיבלו את מלוא ביטוים בקלפי.
שנים של זליגה קבועה ומתמדת של הבוחר הישראלי לכיוון הימין, הפכו לנחשול גורף. משעה שהוטמע הספין של אהוד ברק בשיחות קמפ-דיוויד וטאבה לפיו "נתנו לפלסטינים הכל והם זרקו הכל בפנינו והעדיפו מלחמה" – הביא הדבר לתבוסת ברק בפער של 25%, לתבוסת כולנו, לייאוש הנורא ולזוועה המתחוללת מאז בישראל.
כל זה קרוב לוודאי יהיה כאין ואפס לעומת השבר הצפוי לנו בבחירות הקרובות לכנסת. הנחשול שגרף עמו את אהוד ברק יהפוך לשיטפון ממש, ועלול להעמיד את השמאל על כוח של 40-35 מנדטים בלבד.
הפעם לא יעמדו לנו בחירות בשני פתקים כדי לקזז ולהמעיט את מלוא התבוסה שלנו, ויותר מכך, גם פגה והתרופפה אימת העולם על הימין הישראלי. הממשל הסהרורי של הנשיא בוש מעניק לימין תמיכה זו הפעם הראשונה בתולדות מערכות הבחירות בישראל. אפילו עד כדי נכונות להשהות ולדחות את הצגת מפת הדרכים למזה"ת, ובלי להעיר כל הערה לאופן המעוות והמסורס שבו מוצגת תוכנית זאת על ידי שרון לציבור בישראל.
כל אלה יביאו לכך שהמפלצת שתגיח בערבו של ה-28 בינואר מתוך הקלפי, תביא לראשונה מזה עשור ומחצה לידי ביטוי ממשי, פוליטי וקונקרטי את יחסי הכוחות האמיתיים בישראל.
מה לעשות בסיטואציה הנואשת הזאת? אין בכוונתי להביא לרפיון ידיים. כפי שאין בכוונתי לתלות את מעט התקוות שנותרו בטעויות כאלו או אחרות של הימין, או בזוטות של גילויי שחיתות בליכוד. (גם אם אינן זוטות ממש הרי במהלך ההיסטוריה אין להן משקל מעבר לכך). גם אין לתלות תקוות בספין בחירות כזה או אחר, של משרדי פרסום קריאטיבים או בתשדיר בחירות לולייני כזה או אחר, שייטה את הכף.
כולנו יודעים שלא כך הוא הדבר. כלום מזיקוקי דינור אלה אין בכוחם להקנות למחנה השלום את 22-20 המנדטים החסרים כדי ליצור בלוק ממשי חוסם אמיתי, שבכל תנאי ובכל מצב לא יחבור לליכוד כדי להקים עוד ממשלת שיתוק נוספת וכדי להמשיך לקיים את זוועות הכיבוש.
אנו חייבים להטמיע את התובנה הפוליטית, תהיה קשה ומייאשת ככל שתהיה, שהשמאל חייב לפנות לבניית כוחו בתהליך ארוך ומפרך של הכשרת הלבבות מחדש. אנו חייבים לקדש את "יום הקטנות" של הפעילות הפוליטית, במפעלים, בבתי החרושת, בבתי הספר, באוניברסיטאות, בצבא – בין נדחיה וחלכאיה של החברה הישראלית בכל מקום.
ויותר מכך אנו חייבים לבנות בתוכנו את המסגרות הפוליטיות, הנכונות לקלוט את המוני החברה הישראלית כשיבוא רגע המשבר. והוא יבוא. אפשר שיותר מהר ממה שסבורים רבים.
אנו חייבים לחבר מחדש את שתי אונות המוח בתודעה הפוליטית-חברתית בישראל, על ידי הצבעה חוזרת ונשנית על הקשר בל-ינתק בין חורבן כלכלי-חברתי ובין הווית הכיבוש. כל זאת כדי לנתק אחת ולתמיד את הקשר הגורדי בין השכבות החלשות בחברה הישראלית לבין הימין וש"ס. לשם כך אנו חייבים ליצור בריתות פוליטיות חדשות, ליצור מסגרות על-פוליטיות שבהן יבואו לידי ביטוי כוחות וארגונים חברתיים-פוליטיים חדשים.
אם המסקנה היחידה שמפלגת העבודה תסיק מהתבוסה הקרובה היא בצורך להשקיע את כל אונה בבחירת מושיע חדש שיעמוד בראשה, ננוד לה בראשינו ונמשיך הלאה למסע המפרך אותו ניטול על עצמנו. כי לנו אסור שיהיו אשליות נוספות – לא תהיה לנו תקומה פוליטית אם לא נבנה מחדש את כל מה שהזנחנו בשנים קודמות.
שאלה לנח,
האם לדעתך מי מן המפלגות מייצגת את הדרך הזו עליה אתה מדבר? האם המפלגות באמת רוצות להקים משהו חדש. האם המפלגה שתומכת ב"עולם ישן מן היסוד נחריבה" הצליחה להביא איזה שהוא שינוי שאתה מקווה לו? האם מפלגת הבורגות השמאלנית (רמת אביב הישנה והקיבוצניקים החדשים) בדרך לשם? או אולי מפלגת ועדי העובדים החזקים? מי?
המדינה איבדה את השמאל שלה. הוא הפך פוליטי וצמא לסיסמאות. לצערי, עד שלא יעלה מנהיג שמאל חדש ואמיתי, שעשה את דרכו מלמטה, מכיר ערבים, מזרחיים, אשכנזים, דתיים ועולים מתוך עבודתו וחייו, כריזמט דיו כדי למשוך מספיק אנשים מכל הצדדים – הוא יהיה הישועה של העמים כאן.
העמים באזור זקוקים להנהגה ברורה, יציבה, בעלת חזון שידבר לרבים – מה שלא קיים בשמאל (שזוהי ביקורתו העיקרית על הימין ומנהיגו) ומה שלא קיים בעם הפלסטיני.
עצוב שהדמוקרטיה הישראלית לא הצליחה לייצר את חלופות השלטון האזרחיות שחיות בהרמוניה ומשפיעות על סביבתן ולא אחת לשנה וחצי בשיח חרשים שמייצרת מערכת הבחירות.
הרי דבר לא צפוי להשתנות – ובזה אני מקבל את טיעונך. ואם מסתכלים על התמונה הרחבה, שום דבר בעצם לא תלוי בנו. מספר הפרמטרים המשפיעים על חיינו מחוץ לישראל גדול בעוצמתו מאלו הפנים ישראלים. די אם נמנה את המלחמה מול עיראק, הנפט (ראו מה האמריקאים הדמוקרטים עושים בוונצואלה), עראפת, ארגוני הסירוב הפלסטיניים, הארגונים הדתיים במזרח התיכון, המדינות העוינות את הישות הציונית, הציונות והאנטי-ציונות, העוצמה של רוסיה ובנייתו של איחוד אירופי (שעוד לא גיבש את כוחו ומתנצל על פשעיו ממלחמת העולם השנייה באמצעות נזיפות בישראל שמייצגות את מה שנדמה לו שהוא עשה), כמות המים באזורינו, הסטוריה יהודית ורוח הקודש.
אז מה נותר לנו מלבד השעשוע כי בכוחנו לשנות. אף אחד לא סופר אותנו. אנחנו פיונים במשהו הרבה יותר גדול מאיתנו. ואנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו מלבד להתווכח על האנקדוטות שמרכיבות אותו – דימויים של שנאה ותקווה.