פעם היו כותבים "הרבה דיו נשפכה בשאלה זו". היום, כבר לא שופכים דיו, אלא נוזל אחר, שגם אותו נהגו לשפוך ועדיין שופכים: דם. היום כותבים במעבדי תמלילים (ולפיכך צריך לומר שהרבה מלים כבר תומללו), על החלטת הצנזורה בעניין הסרט "ג’נין, ג’נין", כאילו מה עוד אפשר לחדש. ובכל זאת, כמדומני שיש משהו שלא הובלט כראוי.
מובן שיש כאן התערבות לא רק מיותרת אלא אפילו פסולה, של ממסד שכוחו בא לו מן השלטון בשאלה מה ראוי ומה לא ראוי לאזרח לראות על גבי מסך הקולנוע, מרקע הטלוויזיה ובמת התיאטרון (אף שבעניין אחרון זה כבר התערב בית המשפט העליון ופסל את הצנזורה). כמובן שיש כאן אמירה מטופשת ומרושעת שבני אדם מבוגרים אינם מספיק אוטונומיים להחליט לגבי עצמם מה הם צריכים לראות ומה אינם רשאים לראות, מה פוגע ברגשותיהם (הם חופשיים שלא להסתכל), מה נעים להם, מה מעודד את המורל שלהם ומה מערער אותו כש"מועצה", שמבחינת מעמדה אינו אלא חבורה של פקידים ממונים, צריכה להחליט בשבילם. נכונה הטענה ששום גוף השואב את סמכותו מן השלטון אינו צריך, במשטר דמוקרטי, לפסוק מה ראוי להיות מוצג בבתי הקולנוע ובערוצי הטלוויזיה ומה לא. ולכאורה די גם בזה.
אבל כאשר מקשיבים לנימוקי הצנזורה לסיבות פסילתו של "ג’נין, ג’נין", צריך לא רק לתמוה, אלא גם להתריע. גוף המייצג את השלטון מתיימר לפסוק בעניינים השייכים להיסטוריה: מה אמת ומה שקר, מתי מוצגים דברים באור הנכון ומתי באור הלא נכון. כן, יש משטרים שבהם פוסק השלטון הלכות בעניינים כאלה. אבל אף אחד מאלה אינו מבקש להיקרא בשם דמוקרטיה. ראוי שלפני שממשלת ישראל תורשה לכהן יהיה עליה להוכיח כי אכן היא דמוקרטיה גם מבחינת מתן חופש להבעת דעות, להארת עובדות ולהצגת עמדות של המיעוט ולא רק של הרוב וגם מבחינה מהותית ולא רק בהיבטים של הליכי בחירת המועמדים (סליחה, זה יצא לי במקרה).
בין ההיסטוריונים יש ויכוח אם קיים בכלל מושג של אמת היסטורי ואם ניתן בכלל לדעת "מה באמת היה". יש אסכולות שונות. אבל גם המאמינים שבסופו של דבר, ניתן לפסוק בדרגה כלשהי של דיוק, מה באמת היה בהיסטוריה ומה לא היה – אינם טוענים כי ניתן לעשות זאת בלי פרספקטיבה של זמן, ובוודאי שאינם טוענים כי יש כאן מקום להחלטה של גוף שלטוני כלשהו ולא לתהליך של בירור אקדמי או ציבורי, שבו רשאי כל אדם להביע את דעתו ולהציג את טיעוניו ובו כל העובדות גלויות לעין כל והתיקים פתוחים לעיונה של הקהילה האקדמית. בסופו של התהליך, ממילא לא מתקבלת החלטה המאמצת דעה אחת ופוסלת דעה אחרת, או דעות אחרות, לפעמים מתגבשת הסכמה ולפעמים נותרים חילוקי הדעות בעינם. תהליך דומה לזה של עיון ודיון ושיקול התקיים בתלמוד. התלמוד אינו אלא ספר פרוטוקולים של דיוני הקהילה האקדמית, ולא ספר שהתיימר לפסוק מה אמת ומה לא.
הצנזורה מתיימרת לקבוע לא רק איזה סרט יש בו גודש עירום ואלימות, שזה הוא הציד הטבעי של כל הצנזורות, כי אם איזה סרט מציג את האמת ואיזה מסלף אותה. זו סכנה אמיתית לדמוקרטיה. מחר יתחילו לקבוע קביעות כאלו גם לגבי ספרים ותאסר הפצת ספרים שיש בהם לדעתם של ענקי הרוח המכהנים בצנזורה משום "שקר". ומחרתיים – יתחילו לאסור באותו נימוק גם מאמרים הנכתבים בעיתונים, ומי יודע, אולי גם מכתבים למערכת. זה תהליך של השלטתה של דיקטטורה של מחשבות ושל דעות. הצנזורה היא מוסד שאין לו מקום במשטר דמוקרטי וצריך למחוק אותו מספר התקציב ומכל חוק שבו הוא כתוב. ויפה שעה אחת קודם, כמו שכותבים ב"דבר אחר".
אני מאמין שגם החבר שחם לא מאמין שצדיקים גמורים ישבו בג’נין. היושבים שם הסתתרו מאחורי שמלות נשים וילדים. הרי היה ניתן לחסלם בלי צורך באבדות אך לא נעשה כך בשל רמת המוסר הגבוהה שלנו . ודאי שלא אצליח לשנות את דעתך , חשוב על כך שלא ערבי אחד מרים קול כנגד המתאבדים ואילו אתה כסומא באפילה מייצג את הצד הערבי לפחות תהיה מהאו"מ שקבע כי בג’נין לא היה טבח .בכלל לא ברור לי מה אתם כל כך מצדיקים אותם .אין בינהם קומוניסט אחד .האיסלם הקנאי שולט בכיפה . אתם יוצאים בצעקה גדולה נגד כפיה דתית בארץ, אך שותקים נגד השתלטות האיסלם הקיצוני על הרחוב הערבי .האין זאת צביעות.מעניין לקרוא את תגובתך לשאלותי – האם אתה שולל את דרך הטרור, המתאבדים וכד’ מכל וכל או שמא יש הצדקה למעשיהם ?
"התשובה הציונית" היא,תמיד, אינה לעניין.
דוד שחם כתב על הצנזורה ו"ציוני" כותב על המוסר של
צה"ל. שחם כותב על חופש הדיבור וזכות האזרח לדעת,
לקרוא, לצפות… וה"ציוני" כותב על קומוניזם.
אין במאמרו של שחם, שאינו קומוניסט, כמו רוב רובם של העורכים והכותבים באתר זה – אפילו מילה אחת,שיש
לה קשר ל"תגובה הציונית".