הגילויים שהתפרסמו בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה על שלומי עוז, מראשי סניף הליכוד ברמת גן ויד ימינו של עמרי שרון, החשוד בשותפות למעשים פליליים בבנק למסחר – גרמו לי להשתכנע כי הבחירות הקרובות יהיו חזרה על בחירות 1977. באותה שנה איבד המערך את השלטון לטובת הליכוד ("המהפך") גם בגלל מחדל מלחמת יום-הכיפורים, אך בעיקר בעטיין של פרשיות השחיתות בהן צלל: מהמערך זלגו אז 15 מנדטים למפלגת ד"ש, שראשיה היו יגאל ידין ומאיר עמית, מתנועת העבודה, ושמואל תמיר שפרש מ"חרות".
באותן בחירות הליכוד עלה במנדט אחד בקושי, הרכיב ממשלה צרה של 61 מנדטים, ולאחר חודשים אחדים מעלה ד"ש באימון בוחריה ויצרה עם בגין, ממשלת רוב יציב.
הכישלון במלחמת יום הכיפורים, יחד עם גלויי השחיתות במפלגה ששלטה מאז 1948 – גרמו למעבר קולות מן המערך לליכוד ולד"ש, והחלפת השלטון. כמי שחשף בעיתונות את מרבית מעשי השחיתות של המערך, והביא לחקירות המשטרה, חיכיתי להתרחשות דומה גם הפעם. שכן האינתיפאדה והמשבר הכלכלי שווים בעוצמתם לכישלון מלחמת יום הכיפורים. ואולם, האלמנט הנוסף של שחיתות בצמרת הליכוד היה חסר עד לימים האחרונים – ועכשיו הוא קיים.
ניתן להשוות את פרשיות השחיתות במרכז הליכוד והמכרז המפוברק ברשות שדות התעופה, לפרשיות אשר ידלין, אברהם עופר או מיכאל צור. עתה נחשפה מעורבותו לכאורה של שלומי עוז בבנק למסחר, וקשריו ההדוקים עם עמרי שרון. כך הופכת מעורבות זו למקבילתו של פרשיית חשבון הדולרים בו סיבכה לאה רבין את יצחק רבין, ראש ממשלת המערך. וכשם שהסתבכות אשת ראש הממשלה דאז, היתה הקש האחרון ששבר את המערך, כך פרשת בנו של ראש הממשלה הנוכחי, תהיה כנראה, הקש האחרון שישבור את שלטונו.
עם ישראל הוא עם שונא שינויים מהירים. דפוסי ההצבעה שלו כמעט ולא משתנים מבחירות לבחירות. לכן ניתן לצפות לדעתי, כמעט בוודאות, כי הבחירות הקרובות יהיו כמו בחירות 1977: במקומה של ד"ש, תהיה שינוי, הליכוד יאבד מנדטים כמו המערך בזמנו, בעיקר לטובת שינוי. לגבי העבודה, גם אם תעלה במנדטים בודדים תוכל להרכיב את הממשלה הבאה.
כשם שלידין ועמית לא היה כל קושי לשכוח את הבטחותיהם לפני הבחירות ולחבור לבגין – גם טומי לפיד עשוי לשכוח את "הבטחתו" שלא להשתתף בממשלה עם העבודה והמפלגות משמאל. אולם כדי לחזק אפשרות ריאלית זו, על העבודה לעשות הכל כדי להגדיל את מספר המנדטים של הגוש השמאלי. ודרך המלך היא לא במאבק על קולות הליכוד ושינוי, אלא במגזר הערבי. תוצאות הבחירות ב-92′, בהן זכה רבין בראשות הממשלה, מעידות כי ללא הקולות הערביים לא היתה העבודה ורבין בראשה – מנצחת.
על מפלגת העבודה, יחד עם המפלגות הערביות, מרצ וחד"ש, להשקיע את מרב המאמצים להגברת ההצבעה במגזר הערבי. העבודה מבזבזת משאבים על מצביעי שינוי והליכוד. כדי להזיז מצביע אחד של שינוי או הליכוד לעבודה, דרושה אנרגיה בה ניתן להביא לקלפי ארבעה מצביעים ערביים.
וכדי להבטיח שלאחר הבחירות תחבור שינוי לעבודה, גם בלי הליכוד וגם אם יהיו לגוש השמאל די קולות להרכיב ממשלה, יש לעשות הכל להעלאת שיעור המצביעים במגזר הערבי. ולא חשוב למי יצביעו כל עוד קולותיהם יופנו לגוש השמאל.

ראיה אופטימית למדי, אך לוקה בחסר בכמה מקומות.
ראשית המציאות הסטטיסטית מראה שאכן הליכוד איבד מכוחו ושינוי גדלה כתוצאה מכך (אך גם ש"ס התאוששה מהעניין) אבל יש לזכור שאת רוב המנדטים של שינוי היא שאבה ממפלגת העבודה, בדיוק כשם שד"ש גזלה את שלה ממפא"י.
הרבה אנשים שהצביעו בעבר למפלגת העבודה חדלו רשמית לקרקר כאנשי שמאל וחברו לשינוי הליברלית ימנית קפיטליסטית.
שינוי נתפסת כתנועה אשכנזית (והיא מטפחת זאת בעצמה בעזרת דימויי מעמד ‘היי טקי’ ואמירות חוזרות ונשנות של המפלגה של מעמד הביניים) ולכן קשה מאד להניח שמצביעיה המזרחיים של הליכוד, בעלי הזיקה למסורת היהודית יצביעו לשינוי הלבנה והחילונית.
לביב – אתה רואה מהרהורי ליבך .הבחירות הבאות יהיו נצחון מובהק לגוש הימין . מפלגת העבודה המובסת תזחל לממשלת אחדות תמורת קומץ שרים וג’ובים .
הערבים יצביעו לגוש השמאל לא בשל השקפתם הפרוליטרית אלא בשל המחשבה מה טוב לעראפת.
ראה מה קרה לזוג שהופיעו בסרט כחול בטירה , אם הם יקבעו יתלו אותך בככר העיר אם תפרסם משהו שלא ימצא חן בעינהם .
אני גאה שבעיתון זה מושמעות דעות קיצוניות ביותר שאינני מסכים להן . הבוחר יחליט למי לתת את קולו בעוד חודש .
מעניין אם לביב יציין היכן בארץ ערבית מתאפשרת חגיגה דמוקרטית כזאת ?
תיזה מעניינת, יגאל. בכלל, כיף לקרוא את מאמריך. גם אני סבורה שהאדמה החרוכה שמותיר אחריו שרון משולה למחדל יום כיפור, אבל מאז שחשפת את פרשיות השחיתות של ראשי המערך, משהו קרה לכושר הספיגה הישראלי וליחס כלפי שחיתויות השלטון. היום עושים זאת ללא בושה, וספק אם עומרי שרון, שכבר הומלץ להגיש נגדו כתב אישום בפרשת חברות-הקש, ינסה לקפוץ מן המטוס, כפי שניסתה לאה רבין ז"ל.
זה נכון שהצבעת הערבים היא חשובה, אבל הוויתור מראש על הימין הרך הישראלי הוא טעות קשה של השמאל, במיוחד לאור הסקרים שמבהירים שוב ושוב כי רוב הציבור היהודי בישראל תומך בהחזרת שטחים ופינוי התנחלויות. כמה זמן השמאל הישראלי ימשיך להיות מסוכסך עם הציבור היהודי?
האם אפשר בכלל לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינאים במציאות של עוני מחפיר? האם יש לוותר מראש על החלק הארי של הציבור היהודי שהשמאל הישראלי אינו מותיר לו ברירה אלא להצביע לימין?
מה שהוביל למהפך 77′ לא היו רק מלחמת יום כיפור ושחיתויות ראשי המערך, אלא גם שבירת הברית ההיסטורית עם המפד"ל והדתיים. לא כל מה שהוא חובש כיפה סרוגה או שחורה הוא מתנחל מתלהם או אברך פרזיט.
בכל מקרה, כיף לקרוא אותך, יגאל.
עורכי האתר זכאים להתברך ב"גאוותו" של ה"ציוני" המגיב,שכתב שהוא "גאה",שהם יכולים לפרסם דעות "קיצוניות".אם ההתפרעות בטירה, בגין הסרט ה"כחול" היא ה"הוכחה" לימיניותו – יבושם
לו ויתברך בדמוקראטית-כחול-לבן.