ירושלים היא העיר הגדולה ביותר בישראל. היא בעלת השטח והאוכלוסייה הגדולים ביותר במדינה. ברק רצה אותה עוד יותר גדולה, עם מעלה אדומים וגבעת זאב והר אדר. שרון לא יכול להרשות לעצמו פחות מזה – והוא פועל בהתאם. למרבה האבסורד ככל שהתיאבון הישראלי גדול יותר כך העצם הערבית נתקעת בגרון הישראלי עמוק יותר. ירושלים מחולקת כיום כפי שלא היתה מחולקת מעולם. היא מחולקת בין עיר אחת ליהודים ועיר אחרת לערבים, והיא מחולקת בין היותה העיר הענייה ביותר במדינה לבין שפלת החוף השבעה והעשירה.
ירושלים היא עיר שדוחה רבים מתושביה היהודיים. ההגירה השלילית ממנה היא תופעת קבע בעשור האחרון. היא גם דוחה את יתר תושבי ישראל. הם ממעטים לבקר בה, שלא לומר להשתקע בה. ירושלים היא עיר ספר. עיר שרמת המחויבות המילולית כלפיה גבוהה, אך רמת המחויבות המעשית אליה נמוכה ביותר. המלים הרמות והחגיגיות מנסות לכסות על הפער – אך בהצלחה מעטה.
ירושלים היא סוג של איום על הזהות הישראלית. היא גם איום על הפוליטיקאים. הליכוד מאיים להדביק כל פוליטיקאי בתווית שהדביק לפרס. אפילו מצנע, המציג עצמו כפוליטיקאי שונה וישר, מתיישר על פי הקו ומדבר על לא יותר מאשר "כינון הסדרים בירושלים". ובינתיים – שלטון הליכוד בעזרתה הנדיבה של העבודה, מחלק את ירושלים כפי שלא היתה מחולקת מעולם. הליכוד פועל לחלק את ירושלים דווקא כאשר תאבונו הטריטוריאלי גדל והולך.
בתחילת הדרך בנתה ישראל את הרובע היהודי בעיר העתיקה. אחר כך יצרה רצף בנוי עם הר הצופים. בשלב הבא בנתה ישראל על ההרים המקיפים את אגן העיר העתיקה. בשנות ה-80 תחת שלטון הליכוד ישראל פנתה מזרחה. היא בנתה ממזרח לציר הפלסטיני את פסגת זאב ונווה יעקב, ובשנות ה-90 וב-2000 את הר חומה.
בתקופה זו הלכה ישראל וחדרה לתוך השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. אך בכך לא אומרת ישראל די. בסוף שנות ה-90 וכעת מקדמת ישראל את תוכניתה לבנות רצף עם מעלה אדומים, ולכתר עמוק ממזרח את השכונות הפלסטיניות בירושלים.
התוכנית הישראלית היא לספח ממזרח שטח הגדול פי 15 מהשטח הבנוי של מעלה אדומים. הדבר הוצג במפת ישראל בדיוני טאבה כגוש ההתנחלות שיש לספח לישראל. כבר שם שלט התיאבון העיוור על חשבון האינטרס של מערב ירושלים.
ירושלים המחולקת, עיר הספר, מאיימת על הישראלים. הם מעדיפים לא לראות ולא לשמוע. הרוח הרעה העוברת על החברה הישראלית מגיעה גם לירושלים. החברה הישראלית מעדיפה לא לראות את החומות הנבנות בירושלים, ולא לראות את מה שמעבר לחומה – את הסבל האנושי הנגרם בשל הצבתה בלב שכונה מאוכלסת.
מי שרוצה לראות זאת מוזמן לנסוע מהר הזיתים מזרחה בכביש הישן לאבו-דיס, ולהיעצר בחומה שלצדה אנשי מג"ב. מי שרוצה לראות את בלפאסט בירושלים שייגש לשם ויראה את הכתובות הזועקות מהקירות.
וגרוע מכל – החברה הישראלית מתעלמת מהתגובה של הפלסטינים בירושלים – הלכודים בצבת הישראלית של חומות ומכשולים. אין זה מקרה שפעולות הטרור הקשות ביותר בוצעו או תוכננו בידי אנשים ממזרח ירושלים. חוליית סילוואן, האחראית בין היתר לרצח בקפה מומנט, היתה חוליית החמאס הרצחנית ביותר שפעלה עד כה. שתי חוליות אחרות תיכננו פעולות חסרות תקדים. האחת תיכננה הרעלת סועדים בקפה רימון והאחרת ירי טילים נגד מסוקים הנוחתים במנחת הכנסת.
ירושלים מחולקת כעת בין יהודים לערבים באמצעות הטרור, הדם, הפחד והדיכוי. ירושלים חייבת להיות מחולקת והיא כבר מחולקת. אבל היא לא מחויבת להיות מחולקת בדרך בה השלטון הישראלי בשנים האחרונות מחלק אותה.
אפשר חלוקה אחרת. חלוקה בהסכמה. חלוקה בהסכמה לא תהרוס את ירושלים כפי שהחלוקה באמצעות דם ודיכוי הורסת אותה עכשיו. חלוקה בהסכמה תבנה את ירושלים.
הכל כמובן נכון ואמיתי, אבל בואו נודה על האמת לא רק ד"ר מנחם קליין "טעה" אפילו פרופ’ישעיהו לייבוביץ "טעה" . כי ליד ירושלים-בלפסט נראית כיום כמו צימר בשוויץ.