כמו אירועים אחרים שקרו במהלך השנים האחרונות, מהווה פסילת מועמדים ערבים לכנסת צעד נוסף בדה-לגיטימציה של ערביי ישראל ובהכתבת שיח ישראלי פוליטי ליהודים בלבד. פסילת מועמדותם של טיבי ובשארה, יחד עם אישור מועמדותו של מרזל, על-ידי ועדה פוליטית ומשיקולים פוליטיים, ועל-בסיס ראיות חסויות של שירותי הביטחון (!), צריכה להיות לנו קריאת השכמה; אנו מרבים לקונן על הדמוקרטיה הישראלית ועל עתיד המדינה, אך ממעטים לעסוק בסדר היום האזרחי, ומתמקדים בניסיונות השפעה על הציבור היהודי בשאלות המדיניות.
נכון היה להזדעק על חוסר השוויון האזרחי במשך עשרות השנים בהן קופחו הפלסטינים הישראלים בתקציבים ובשירותים. נכון היה למחות בעניין הכפרים הלא מוכרים, וכשעלתה סוגיית ספרי ההיסטוריה, כשנהרגו אזרחים ערבים באוקטובר 2000 ובכל רגע מאז. אולם, רוב "מחנה השלום" הישראלי ספון בדרך כלל במאבק המדיני על דעת הקהל היהודית.
בנקודה זו בזמן דווקא צפוי שיקומו בתוך "מחנה השלום" קולות רבים שימחו נגד הפסילה; הסכנה שהפלסטינים הישראליים יחרימו את הבחירות ובכך ידרדרו עוד יותר את מצבו של ה"מחנה" למחרת יום הבחירות, תדחוף רבים – פרטים, ארגונים ומפלגות – לפעול בכיוון זה.
אולם, פעולה שתכליתה היא מיצוי הקולות הפוטנציאליים של הבוחרים הערבים תהיה שגיאה: ראשית, הפנייה היהודית-ציונית-שמאלנית אל הציבור הערבי בקריאה שלא להחרים את הבחירות אינה אמינה. אחרי עשרות שנים של הזנחת המאבק המשותף לדמוקרטיה ולשוויון, ושנתיים לאחר הריגתם של אחד עשר הפלסטינים הישראליים ע"י משטרת ישראל, רוב רובו של הציבור היהודי שוחר השלום בארץ – המאורגן והלא-מאורגן – אינו רואה בראש מעייניו סדר יום דמוקרטי יהודי-ערבי, אלא עוסק בעיקר בסוגיות המדיניות. הפנייה להשתתפות בבחירות תהייה, אם כן, היא אינסטרומנטלית גרידא: לגבי רוב הארגונים והפרטים יהיה נכון לומר שלא עומד מאחוריה שום קרדיט שנצבר במאבקים משותפים או בגיבוש סדר יום משותף (איני מחשיב הפגנות מקריות כמאבק). מכך נובע גם – ובייחוד בעיתוי הנוכחי, חודש לפני הבחירות – שאין בפנייה כזו שום מחויבות כלפי העתיד. דינה, לכן – להיכשל, ואף להפחית עוד יותר את אמינותם של הפונים בעיניי האזרחים הערבים.
שנית, צמצום הבעיה לספירת הקול הפלסטיני-ישראלי ביום הבחירות מהווה שגיאה מהותית וחוזרת, ומנציח את פערי תפיסת העולם והזהות בין הקהילות. הסכנה שעל הפרק אינה אובדן של חמישה מנדטים לגוש "שמאל" כזה או אחר, אלא הצלת שאריות הדמוקרטיה בישראל ושיקומה. קשה לצפות מהמפלגות להתייחס לבעיה בהיבט הרחב שלה: ראשית, הן לא עשו כן באופן אפקטיבי (למעט חד"ש) מעולם. שנית, הן נמצאות חודש לפני בחירות, וההתבוננות לטווח הקצר, המאפיינת מערכות פוליטיות ממילא, מנטרלת את יכולת הפעולה ואת הגמישות שלהן. ושלישית, נקיטת עמדה לא פופולרית בעיתוי שאף אינו מאפשר את עיכול העמדה החדשה ע"י קהלי היעד משולה להתאבדות פוליטית.
על כך יש להוסיף, שהבעיה בפניה אנו עומדים לקוחה מהתחום האזרחי; היא אינה אמורה להפריע דווקא למפלגה כזו או אחרת, או להיות מושפעת ממדיניות כלכלית מסוימת או מגישה מסוימת כלפי מהות הסכמי השלום. לכן יש לצפות שפתרון הבעיה – או לפחות הובלת העיסוק בה – יהיו מעניינה של החברה האזרחית (המעונינת בדמוקרטיה) כולה.
מעבר להיבטים החמורים והמדאיגים של פרשת הפסילה, אני רואה בה, כאמור, קריאת השכמה – הזדמנות לבניית סדר-יום חדש וחיוני לדמוקרטיה הישראלית:
אחריותנו, כאזרחים וכחברי ארגוני שלום וארגוני זכויות אדם, להעמיד אלטרנטיבה גורפת לסדר היום האזרחי בישראל. מול הדה-לגיטימציה הגוברת של אזרחי ישראל הפלסטינים ושל קבוצות אחרות בחברה, עלינו להעמיד שותפות-אמת, המבוססת על שוויון אזרחי מוחלט ועל חזון דמוקרטי ומשתף. מול השאיפה להשית את ריבונות ישראל על כל השטח בין הירדן לים, עלינו להעמיד את חזון שתי המדינות. עלינו לפעול כגוף אחד, יהודי-ערבי. המאבק לשלום והמאבק לשוויון בתוך ישראל שזורים זה בזה.
גם אם יש בתוכנו כאלה שאינם סבורים כך, באו יריבינו הפוליטיים וכפו עלינו את המציאות הזו: מי שמחסל את הרשות הפלסטינית וכל סימן להנהגה פלסטינית עצמאית, הוא שפוסל את נציגי הפלסטינים הישראלים לכנסת; מי שמונע תנועת פלסטינים בגדה, מונע את הזכות להפגין מאזרחי המדינה; מי שמתעלל בפלסטינים ללא סיבה בשטחים הכבושים, יורה גז מדמיע ומכה מפגינים ישראליים; מי שמונע את הזכות לעבוד מתושבי הכפרים הפלסטינים, מונע אותה גם מאזרחים ישראלים; ובסופו של דבר, מי שצעק אתמול: "אין ערבים – אין פיגועים", צועק היום – "חבל לבוגדים", "אין שמאלנים – אין פיגועים".
והוא לא נפסל בוועדה.
עלינו, ארגוני השלום וזכויות האדם היהודים והערבים בישראל, לפתוח במאבק המשותף הזה על דמותה של מדינת ישראל, במהירות האפשרית ותוך שימוש בכל המשאבים העומדים לרשותנו. עלינו להתאגד סביב חזון אחד, ולהיאבק עליו מול הכחות האנטי-דמוקרטיים, שכבר מהווים רוב גדול בפרלמנט ופעולתם ניכרת בכל אשר נפנה. זו לא רק חובתנו המוסרית – זו הדרך היחידה להצליח במאבק לשלום תוך שמירת סיכוי לקיום שוויוני ומכבד במדינת ישראל.
