אנג’לה זלצר היא אזרחית בריטית, פעילת שלום החברה בארגון העוסק במעקב אחר הפרת זכויות אדם ופועל למען פתרון סכסוכים בדרכים לא אלימות. היא ביקרה בעבר כמה פעמים בישראל ובשטחים הכבושים במטרה לבחון את הפרת זכויות האדם. באחד מביקוריה היא צילמה מתנחל זורק אבנים על פלסטינים. המתנחל תקף אותה, היא הגישה תלונה במשטרה. עתה באה לישראל לביקור נוסף אולם בנמל התעופה בן גוריון מנעו את כניסתה לישראל. השב"כ התנגד ומשרד הפנים ביצע.

משטרת נמל התעופה גררה אותה בכוח חזרה למטוס, אולם זעקותיה שיכנעו את הטייס לסרב להטיס אותה. היא הוחזרה לחדר המעצר בנמל, מה שאיפשר לעו"ד שמאי לייבוביץ לפנות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעתירה שמטרתה לאשר את ביקורה של אנג’לה בישראל.

השופטת רות אליעז נהגה כפקידה צייתנית של השב"כ והחליטה למנוע את כניסתה לישראל. השופטת היתה כה להוטה להיות חיילת ממושמעת ולפעול כזרוע הארוכה של השב"כ, עד ששכחה כמה עיקרים בסיסיים בתורת המשפט של מדינות דמוקרטיות. למשל, בכל הליך משפטי ניתנת למי שעומד להיות ניפגע מהחלטת בית המשפט זכות המלה האחרונה לפני פסק הדין. אנג’לה היא קורבן לשרירות לב השב"כ המנסה לסכור את ישראל בפני קולות ביקורתיים.

השב"כ לא טרח להגיש לבית המשפט כל חומר משמעותי המסביר את התנגדותו. הכל נישאר בתחום האפל של "מידע סודי" – כך שיכולתו של עו"ד לייבוביץ לאתגר את המידע לא היתה קיימת. השופטת לא חשבה שזכותה של אנג’לה לדעת איזו סכנה נוראה היא מהווה לישראל.

אנג’לה, אזרחית בריטית עם מושגי משפט נאורים, סברה כי זכותה להשמיע את דבריה לפני שהשופטת תפסוק את פסיקתה. אבל לכבוד השופטת אליעז יש מושגי שב"כ בכל הקשור למילוי תפקידה, ולכן מנעה מאנג’לה את זכותה לומר את אשר עם ליבה.

לייבוביץ פנה לבית המשפט העליון בבקשה להגיש ערעור על החלטת השופטת. גם בעליון הוא ניתקל בקיר אטום. שופט בית המשפט העליון יצחק אנגלרד, יהודי חובש כיפה, "שכח" גם הוא כלל שיפוטי המעוגן בדרך כלל כנכס צאן ברזל במערכת המשפט הישראלית: מי שנפגע מהחלטה שיפוטית של המחוזי, ביושבו כערכאה ראשונה, רשאי להעמיד את הפסיקה בפני ביקורת שיפוטית של העליון.

אבל אנגלרד סרב לעכב את הגירוש ולתת לאנג’לה את יומה בבית המשפט. אנגלרד התנהג בניגוד לאחד הכללים הבסיסיים ביותר במשפט היהודי, לפיו אין פוסקים דין מבלי לתת לנפגע או לנאשם לומר את דברו.

בקיצור, השופטים התנהגו בפרשה זו כמאפיה שב"כית ולא כשופטים השומרים על עצמאותם מול המערכת השלטונית.
הסיפור הזה מתאים מאוד למצבה המידרדר של החברה הישראלית לעבר נורמות של משטרי עריצות.

אני זוכר כי בשעתו נמנע ממני להיכנס למזרח גרמניה משום שבביקור קודם נרשמתי כמי שאומר בגלוי את דעתו החולקת על המשטר. שופטי מזרח גרמניה עמדו לדין לאחר איחוד גרמניה על שהסכימו למלא בצייתנות אחרי הנחיות השטאזי, מקבילו הגרמני של השב"כ הישראלי.

זה מה שהכיבוש עושה לנו. הופך את ישראל יותר ויותר לגטו סגור ששירותי הביטחון בונים סביבו חומה, לבל יעברו אותה אלה החולקים על חכמת הממשל. אם מגמה זו תימשך, לא ירחק היום וימנעו את היציאה מישראל מאזרחים כמוני שמבקרים בחריפות את פשעי ממשלות ישראל.

השודדים הצבועים

מנגנון השואה הישראלי שמוכר גם כ"מוסד יד ושם", אותו מרכז לדיס-אינפורמציה על תקופת השואה, קיים בשבוע החולף כינוס בינלאומי שדן בנכונותן של מדינות, בעיקר מזרח אירופיות, לחקור ברצינות את אשר התרחש בתחומן בתקופת השואה, ובעיקר, את מגמתן לעקוף או להתעלם מנושא גזילת הרכוש היהודי והחזרתו לבעליו.

עריכת הכינוס בישראל הוא אכן המקום המתאים לדון בסוגיות כמו שוד רכוש הזולת ואי החזרתו לבעליו. שהרי מדינת ישראל היא אלופת המחצית השנייה של המאה ה-20 בכל הקשור לגניבה וגזל רכושו עם אחר.

מדינת ישראל גזלה, גנבה, שדדה, רכוש במיליארדים השייך לפלסטינים. אדמות, בתים, כולל כל הטוב שנישאר בתוכם, עברו לידיה של ממשלת ישראל במסגרת שוד מאורגן, וחלק קטן יותר של הרכוש נבזז על ידי בודדים, כמו הביזה לה הייתי עד כילד ב-1948, כאשר גרתי סמוך לקטמון, וראיתי את הטנדרים של הבוזזים היהודים מלאים ברכוש המשפחות הפלסטיניות שגורשו או ברחו.

הימין הפוליטי שנותן היום את הטון במשטר ובחברה הישראלית, מזכיר בגזענותו, בשנאת הזר שלו, בתרבות הכוח והאלימות אותה הוא מטפח כערך חברתי חיובי, בהעמדת הצבא כגורם לאומי מלכד, בשוד רכוש הזולת, בשלילת זכויות ממיעוטים שאינם משתייכים לעם האדונים – את עולם הערכים של הימין הגרמני בשלב הידרדרותו מרפובליקת וימאר הדמוקרטית לעבר הדיקטטורה הנאצית בשנת 1933.

צריך לומר את האמת: מדינת ישראל של קליינר, מרזל, ליברמן, שרון, הרבנים לוינגר ואלון, הם נושאי הדגל של "הרייך הישראלי בן 1,000 השנים" (עוד מימי התנ"ך), וגורלו (אם לא ייבלם), יהיה כגורל עמיתו הגרמני – אסון אפוקליפטי.

יש לשער כי בעתיד, לאחר קום המדינה הפלסטינית, או שילובן של פלסטין וישראל במסגרת יישות מדינית חדשה, חילונית ודמוקרטית, עם חוקי שבות ושיבה לשני העמים, (לטעמי, מוטב לוותר על שני החוקים ולהמירם בחוק הגירה אוניברסלי), תתקיים ועידה בינלאומית שתדון על שוד וגזל הרכוש הפלסטיני בידי מדינת ישראל וסירובה להחזירו לבעליו.

הוועידה תדון בפיצויים שממשלת ישראל, או שרידיה, ישלמו לממשלת פלסטין ולפלסטינים בודדים (בדומה להסכם בין גרמניה לישראל). הוועידה גם תדון בדרכים בהן יפצו הבנקים הישראלים את הפלסטינים על רכושם וכספם שנותר בתחומם. אני מקווה שיימצא מודל טוב יותר מזה של הבנקים השווייצרים ששילמו מיליארדים לביורוקרטיה של ארגונים יהודים, אבל מכל העושר הזה טופטפו פרוטות מעליבות לקורבנות.

אלוף שלושת האינוסים

עתה, כאשר בית המשפט העליון דחה את בקשתו של יצחק מרדכי לדיון נוסף בהרשעתו, הפך פסק דינו לסופי. לפי חוק השיפוט הצבאי, על הרמטכ"ל להוריד לדרגת טוראי אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. אני סקרן לראות האם הרמטכ"ל יישם את החוק גם לגבי יצחק מרדכי, או ינהג כשוביניסט מן המניין וינסה להמעיט בחשיבות ההרשעה.

שרון ותואמיו

הפיגוע הנורא בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, שקטף את חייהם של יותר מ-20 בני אדם ופצע יותר מ-100, הוא תזכורת מכאיבה לאלה הסבורים כי שרון וכוחות הטרור הישראלים יכולים להרוג מדי יום פלסטינים, בהם נשים, נערים וילדים, להטיל ענישה קולקטיבית כמו הריסת בתי משפחות והטלת עוצר מתמשך – מבלי שתבוא תגובה רצחנית.

הקונספציה של שרון, כי בכוח הכוח יכפה פתרון, נכשלה זה מכבר כישלון חרוץ. ישראל יכולה לכבוש, וגם כבשה, את הגדה מחדש, יכולה לשלוט, וגם שולטת, באכזריות על יותר משני מיליון פלסטינים, ואלה, עם קשה עורף, תמיד מצליחים להוציא שוב ושוב פיגוע מחריד.

סחרור מלחמתי הוא המצב הטבעי של שרון. הוא מרגיש שם כמו בבית. למרבה הצער הוא עומד בראש עם שחלקים גדולים ממנו נגועים בתסמונת העז העיוורת, ולכן סבור שרון שבנק הדם גם ישרת אותו בבחירות.

עד שהעם לא יתפכח ממנת הסם הלאומני ששרון וחבריו מזריקים להמונים, נמשיך לאכול מפרי הבאושים של הכיבוש ופעולות הנגד של הנכבשים. רק תרופה אחת אין שרון מוכן לנסות: להכריז על הפסקת אש, הפסקת החיסולים ולסגת משטחי איי, ובכך לסייע לקידום הסכם שממשלת מצרים מנסה להשיג עם הארגונים הפלסטינים השונים.

שרון לא יודע מה עושים למחרת הפסקת האש. שרון הוא פירומן שלא יכול בלי משחקי אש. לבי לבי עם הפועלים הזרים, הקבוצה הענייה ביותר בישראל, ועל כן גם הפחות מוגנת. המלחמה מבטאת גם את הפערים הסוציאליים. בעלי החוות מוגנים מכל עבר, וחסרי הרכוש משלמים את מחיר ההרפתקנות של בעל החווה.

ואי אפשר שלא להזכיר את החידלון המוסרי אליו גלשה ישראל, לנוכח פחדם של עובדים זרים שנפגעו לקבל טיפול רפואי, מחמת החשש שציידי האדם של המשטרה ינצלו את הטרגדיה להגברת הגירושים.

Share on Facebook