התכנסנו מול בית ראש הממשלה, ביום קודר וחורפי, כדי למחות נגד פסילת חברי הכנסת אחמד טיבי ועזמי בשארה וחמור אף יותר: פסילת רשימת הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד), מהשתתפות בבחירות הקרובות. ברצוננו לומר בקול צלול וברור שוועדת הבחירות המרכזית, שפסקה בניגוד לעמדת יו"ר הוועדה, שופט בית המשפט העליון חשין, קיבלה החלטה הרת אסון. אנו מקווים וקוראים לביטול הפסילה ביום ג’ הקרוב בבית המשפט העליון.
כדאי לעצור לרגע בערב קודר של ינואר ולנסות להשקיע מאמץ בהבנת התהליך המתגלגל מול עינינו: לאחר הכנות לא מעטות בחלקן יסודיות ובחלקן מאד לא יסודיות, הגישה מדינת ישראל באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, בקשה לפסול את בשארה ואת בל"ד. ההכנות כללו מאמץ שיטתי לאיסוף ראיות.
על פי החוק ניתן לפסול מועמדים או רשימה אם הם פועלים כנגד מה שכתוב בחוק: גזענות, "אי הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי או כמדינה יהודית" או תמיכה ב"מאבק מזוין בישראל".
סיפור הפסילה בוועדת הבחירות עדיין לא סופר במלואו. העמדה של המדינה, דרך היועץ המשפטי והשב"כ, בעייתית ביותר. הפורום השופט לעניין הפסילות פוליטי מאד. לברית הבלתי קדושה שיצרה את "הגוש הפוסל" יש אינטרסים קטנים וגדולים. התוצאה אחת והיא מבשרת רעות: נעשה כאן ניסיון להרחיק את הציבור הערבי מהשתתפות בתהליך הפוליטי.
אין צורך להסכים לניתוח ההיסטורי או לעמדותיהם הפוליטיות של טיבי, בשארה ובל"ד (על כל ההבדלים שביניהם). אך צריך להבין שהוצאת השקפות אלה מחוץ לגדר הדמוקרטיה היא החלטת הרת גורל: ההשתלשלות של התהליך ברורה לכל מי שיש לו תחושה היסטורית בסיסית.
זהו מרשם לאסון ביחסים בין שני העמים, הנמצאים כבר היום בעימות קשה ביותר. האבחנות כאן דקות אך חשובות. ואסור לציבור בישראל ללכת שולל אחרי האינסטינקטים של הימין הישראלי והממסד המשתף פעולה עמו. לא כל פעולה שהימין רוצה בה ומנמקה בזכות להגן על המדינה או להגן על הדמוקרטיה ראויה לתוארים אלה. חלק גדול ממה שנעשה בשם "ההגנה העצמית" ו"הדמוקרטיה המתגוננת" הוא בפירוש תוקפנות ואנטי דמוקרטיה.
נותרו מעט ימים כדי לפעול למען היפוך ההחלטה, בהנחה שגם בית המשפט העליון קשוב לרחשי לב הציבור החרד לדמוקרטיה. אם יקרה הגרוע מכל וההחלטות, כולן, לא תיהפכנה על פניהן, נהיה כולנו במצב חדש. יכול להיות שחלק מכם חושב שאני מגזים, אך אני אינני חושב כך.
ייקח אולי זמן עד שקו פרשת המים הזה יובן על ידי כל מי שצריך להבינו; הסיקור של הפרשה הופך את ההתמצאות במה שקורה לקשה ביותר; אך זוהי, בלי ספק, קו פרשת מים חשוב ביותר בהתפתחות המשטר בישראל וביחסים בין יהודים וערבים. לכן החליטה "שלום עכשיו" לשנות את סדר היום שלה ולעשות כל מאמץ כדי להשפיע על מה שיוחלט בשבוע הקרוב: להתמקד היום במחאה על הפסילות; לאסוף חתימות על עצומה נגד כינון משטר אפרטהייד בישראל; ולהשתתף במשמרת המחאה מול בית המשפט עליון.
במסגרת זו החלטנו להשתתף בכינוס שהתקיים בנצרת ביום שישי 3 בינואר 2003, ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. הרוח שנשבה בכינוס עשויה, אולי, להפוך לנקודת מפנה חשובה. היו שם נציגים מכל הזרמים המשתתפים בדמוקרטיה הישראלית עד היום. היו שם נציגים מהרבה ארגונים המגנים על זכויות האדם, הדוגלים בשוויון והשואפים לשלום. נשבה שם רוח של "בואו נעבוד ביחד" למען העיקר: אנושיות, דמוקרטיה ודו-קיום. כן – וגם למען פשרה פוליטית היסטורית בין שני עמי הארץ.
זה נראה רחוק – אך דווקא המשבר הנוכחי מוכיח כי לחזון שלנו אין תחליף. המציאות המרה של היום, בשני צדי הקו הירוק אינה חלופה ראויה לבני אדם. איננו מקבלים אותה כגזירת גורל.
ישראלים שלא איבדו תקווה, ואנחנו שייכים אליהם, מבינים כי חייבים לשמור על פרלמנט ישראלי בו למיעוט הערבי-פלסטיני יהיה ייצוג אותנטי. זהו אינטרס של כל מי שרוצה ישראל דמוקרטית ומאמין כי אפשר להגיע להסדר בין שני העמים.
מכיוון שאיש לא מנע את זכותם של ערביי ישראל להצביע למען מועמדים שאינם "יועצים" של מי שאחראי ל"שימון" כל כך הרבה מחוגי ה"שמאל"(מי עוד נהנה מכספי ערפאת? (חוץ מיוסי’לה גינוסר)ו/או המציגים בגלוי את תמיכתם ברצח ישראלים (עם או בלי מדים)על ידי החיזבללה וחמאס(רשימה חלקית) -לפיכך נשאלת שאלת התם – על מה בדיוק המהומה? האם הגבילו את מספר חברי הכנסת הערביים שעשויים להיות בכנסת? בוודאי שלא. מכאן שאין שום הגבלה על זכותם על ערבים להצביע.
אם כך- על מה בדיוק הסיפור פה?
להלן התיזה המופרכת וחסרת הבסיס שלי:
ההתגייסות של ה"שמאל" בישראל למען יקיריהם הפסולים מוסברת לקהל ההדיוטות על ידי סיבות שקריות. הסיבה האמיתית היא השלילה מלכתחילה של החוק המאפשר את הפסילה. מכיוון שאין זה פוליטיקלי קורקט ו/או לא אפשרי כעת לצאת בקריאה למעשים בלתי חוקיים של אי כיבוד החוק – נתפסים למגוון תירוצים- שקל מאד לעקוב אחרי מקורם ובניהם:
1. ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה (= חיסול רעיון ה"להיות עם חופשי בארצינו"/ ורעיון ה"להקים בית לאומי לעם היהודי"- מהלקחים המרכזיים של השואה).
2. תמיכה (מוסווית -לעיתים) ברצח ישראלים (עדיף מתנחלים, רצוי עם מדים).
3. תמיכה (בלתי מוסווית) במיעוט בעל שאיפות לאומיות בדלניות, ההופך עויין יותר ויותר (בין אם במעשה ובין אם במלל) לרעיון ה"בית הלאומי ליהודים")
אין לי שום טענות לערבים, מניעיהם ברורים. מניעי היהודים ברורים לי פחות ויתכן כי הם כוללים סוגיות מתחום הפתולוגיה הפסיכיאטרית.
תגובת השנאה שלך, "שקוף", לבני עמך ה"שמאלנים", נראית לי גרועה יותר מהתופעות עליה אתה עצמך מתריע.
מתי תבינו, הו שונאי אחיכם, ש"שמאל" אינו שם נרדף לחתרנות, להרס או לשנאה עצמית? "שמאל", בעיניי ובעיני רבים מחבריי, מייצג את השאיפה להקים בית לאומי לעם היהודי – מבלי לאבד צלם אנוש בדרך.
האם ייתכן שבאמת לפני החברה שלנו אנחנו דואגים? או שמא מדובר בעוד "תכסיס" להכניס תומכי ערפאת לכנסת?
אולי בעצם זו הדרך שלנו להצטרף למאבק לחיסול ישראל?
הייתכן? הנה לך תרגיל מחשבתי – דמיין, רק לרגע קט – על האפשרות שבית המשפט העליון, שבינתיים הפך את ההחלטה האומללה הזו, אינו סכין בלב האומה, אלא הגוף הממלכתי האחרון המייצג את הצדק במדינה הזו.
אני ועוד רבים, ב"שמאל הציוני" השנוא עליך, נמשיך להיאבק על הדמוקרטיה, על הסובלנות, על אהבת אדם באשר הוא אדם, ועל מיגור השנאה כערך מפני החברה שבה אנחנו מגדלים את ילדנו.
אני מזמין אותך להצטרף.
ראשית בא נבהיר דבר אחד תיכף ומיד – אינני שונא איש.שנאה מפריעה לראיית הדברים נכוחה. יתרה מזאת- אינני שונא אפילו את הגרועים שברוצחים הפלסטינאים. ואני מתכוון לכך. הדבר שמעניין אותי הוא זיהוי נכון של מפת המציאות בה אנו חיים וטיפול נכון בגורמים השונים על מנת להגיע לתוצאה המקווה. כוונתי לאבחנה בין מי שתומך במטרות החשובות באמת לאילו המתנגדים להן.(הדבר מן הסתם איננו פשוט מפני שקיימים מספר דרגי ביניים -של אויבים מוצהרים מחוץ ומבית, עדר ללא דיעה מגובשת , אויבים המסווה של ידידים וידידים מסוגים שונים). אומר מיד – המטרה בעיני היא להבטיח שאירוע כדוגמת השואה לא יוכל לחזור שוב. וכי יהודים לא ילכו עוד כצאן לטבח (מה שקורה בפועל כיום באירועי הטבח הנקודתיים המאורגנים על ידי הרשות הפלסטינאית וחלק מעוזריה הפלסטינאים בעלי ת.ז כחולות, או כפי שקרוי בטעות- "פיגועי טירור"). השואה היא האירוע המכוננן של מדינת ישראל ולא ניתן לבחון את מוסריותה של המדינה ללא הבנה מלאה של אירועי השואה. לשיטתי, אחד הלקחים המרכזיים מהשואה(ויש הרבה)הרלוונטי לעניננו הוא הקמת בית לאומי ליהודים בו הם יהיו מוגנים (להלן- האידיאל המוסרי הראשי). מכיוון שאני מזהה לקח זה כאידיאל המוסרי ראשי- כל נושא מוסרי אחר ,דיעה פוליטית, או שחקן אחר בזירה, כפוף בהכרח לשאלה- האם הוא מחזק את האידיאל המוסרי הראשי או מחלישו.ובפשטות- האם הוא טוב ליהודים או לא. אם התשובה שלילית – יש לפעול בכל דבר פרקטית שתביא לביטול הגורם, השפעתו וכדומה. שים לב לכך שהשיקול היחיד לנטרול האיום הוא פרקטי בלבד, שום שיקול מוסרי אחר איננו רלוונטי כשלעצמו ללא קשר לאידיאל המוסרי הראשי.
כאמור,דרך נטרול האיומים היא פרקטית בלבד – אם יש צורך לחסל חמושים פלסטינאים- הם יחוסלו, ללא עכבות.בפלסטינאים לא חמושים אין לפגוע לחינם. אוסיף מיד ואומר – הכיבוש משחית! ולכן הוא רע לנו ויש לסיימו(ואינני מבחין הבחנה שבמהות בין פלסטינאים עם צבעים שונים של ת.ז ובדרגות שונות של דיכוי, בין פלסטינאים בנצרת לפלסטינאים בחברון). בבני עמינו המתנגדים לאידיאל האמור אין לפגוע כי הדבר פוגע קשות באותו אידיאל. יש לנטרל איומים מבית בשכנוע, בהסברה ובאמצעים לגיטימים – דמוקרטים אחרים.רק כדי להמחיש את הנקודה- אקח אותה לנקודת הקיצון שלה: פגיעה בחפים מפשע היא דבר לא מוסרי בעליל.אולם- אם הבחירה היא בין יהודים (חפים מפשע, חיילים, מתנחלים,ולמעשה- גם כל אוכלוסיה לא יהודית אוהדתואפילו אדישה לאידיאל הראשי) לבין חפים מפשע פלסטינאים המתנגדים לאידיאל הראשי (ואני מקווה שלא נצטרך לכך) הבחירה בעיני ברורה.
אז כפי שאני מניח שאתה מבין- אין בליבי שנאה לאיש.אני בעד כל הדברים היפים והנכונים שציינת (אני באמת בעד). אולם כל הדברים היפים הללו לא יתקיימו עבורנו אם נשכח את את האידיאל המוסרי הראשי.וכמובן שרצוי שיתנהלו ביננו ויכוחים על מה משרת טוב יותר אידיאל זה. אך לעולם אל תשכח את תורי המוות באירופה, זכור את הילד הקטן שהובל כצאן לטבח. אנחנו כאן כדי שזה לא יקרה. זו המטרה האולטימטיבית.
וככל שנמשיך להתנהג כפי שאנחנו מתנהגים, הסיכוי לקיומה ארוך הטווח של המדינה היהודית הולך וקטן.
שנית, רוב היהודים לא מגיעים לפה כי אין למה לבוא. אם היתה פה מדינה ראויה היא גם היתה אלטרנטיווה. רוב היהודים בעולם (במעשיהם) הם אנטי ציונים – כי ציונות היא הגשמה..
שלישית, אתה מוכן להרוג חפים פשע רק בשל היותם חלק מעם כבוש שלא מבין מאיפה נחתה עליו שואת היהודים ולמה כאביה צריכים לעבור אליו בירושה.
רביעית, אני סומך על ערבים רבים החיים פה מאשר על יהודים רבים שחיים פה ושם. מה זה אומר? שהסיכוי לשואה גדל או קטן.
שלום דן,
ראשית- שוב אבהיר את עמדתי- אני בהחלט נגד הרג חפים מפשע. מכל סוג.
באותה נשימה ובאותה נחרצות אבהיר כי אם חלילה יתקיים מצב בו הבחירה בין בן עמי(לובש או לא לובש מדים, ובכל גיל ומין) לחפים מפשע מבני האויב – בחירתי שלי ברורה בעיני.זוהי הבחירה המוסרית היחידה בעיני.(בהקשר הזה ראוי לעיין במקרה ההפקרה הפושע של השוטר שמת בקבר יוסף- שם בפעם הראשונה למיטב ידיעתי שקלו חיי אדם מכוחותינו כנגד חיי אויביו (ולא כנגד חיי כוחותינו אחרים).
שנית- כל דיון על מה מחזק את הקולקטיב הלאומי היהודי ראוי לדיון. המקום בו הויכוח הופך עקר הוא עם אויבי רעיון הבית הלאומי היהודי.
אין בליבי מאומה על הפלסטינאים הנושאים במחיר העקיף לשואה. עקירת אנשים מאדמתם וצירופם לבני עמם בסמיכות גיאוגרפית הינה מחיר מוצדק בעיני להבטחת קיום הבית הלאומי היהודי.קל וחומר שהם יפוצו כספית מעל ומעבר. בהקשר לנזק הנפשי – שוב, רכוש ואדמה שקולים בעיני לצורך האמור. אני מבין שבעינהם המחיר גבוה- ולכן היה מאבק, ויהיה מאבק. זה מאבק שנמשך מעל 100 שנים (לפני ואחרי השואה). אבחנות טכניות של גבולות, סוגי התאגדות היהודים ו/או הערבים (מדינה,קולקטיב, יישוב),או צבעים של ת.ז- כל אילו הינם פרמטרים טכנים בלבד שאינם משנים את מהות המאבק בין מצדדי הבית הלאומי ליהודים למתנגדיו.
ובהערת אגב- אני שמח שיש לך חברים ערבים עליהם אתה סומך. כך היה ליהודים רבים בחברון ובטבריה, ערב טביחתם.אני מקווה לטובתך שלא תזדקק להסתמך על עזרתם ואם חלילה תכשל המדינה ותיזקק לעזרתם- אני מאחל לך שאמנם יתבררו חבריך ככאלה שתוכם כברם.(לא חסרים נבלות- בשני העמים).
שורש ההבדל בינינו, אם כך, הוא בלקח שלמדנו אני ואתה מהשואה.
אתה למדת את הלקח לפיו "לא נובל יותר כצאן לטבח", ולכן כל אמצעי כשר בבניין הבית הלאומי היהודי.
אני לעומתך למדתי שיש ערך אחד עליון: ערך חיי האדם, שהוא שווה בין כל בני האדם.
ההבדל מתבטא בעובדה שבדילמה האם להרוג חף מפשע יהודי או ערבי – לי אין תשובה. לך יש תשובה שנובעת מהיכולת שלך להבדיל בין ערך חיי אדם משני צדי הגבול האתני. אלא אם תסביר לי זאת אחרת, לתפיסה כזאת אין מקום בעיניי לא במדינה יהודית, לא במדינה דמוקרטית, ובוודאי לא בקרב עם שסבל ממנה כל כך הרבה. אולי בגרמניה של שנות השלושים היית מרגיש יותר בבית עם התפיסה הזאת.