פעם היתה לנו סגנית שר החינוך והתרבות מטעם הליכוד, שרה תעסה-גלזר, שתרמה לפולקלור הישראלי את זעזועה מן "הערווה המתנדנדת" במחזה של חנוך לוין. הזיכרון ההיסטורי אוהב פליטות-פה כאלה: מארי אנטואנט זכורה בגלל "שיאכלו עוגות" ותעסה-גלזר בגלל הערוות המתנדנדות. בשבוע שחלף, נזכר מישהו בקיומה ושאל אותה מה יש לה לומר על המחזה החדש: "רשימת הליכוד לכנסת", שהוצג בגני התערוכה. שוב, הביעה כמתבקש, את זעזועה ממה שנתגלה בו (בעצם יכלה לשוב אל דימוי הערווה המתנדנדת), אבל כשנשאלה אם תצביע בעד רשימת הליכוד אמרה שלמרות האכזבות לא תוכל לעשות אחרת. הליכוד הוא ביתה.

הדימוי של המפלגה כבית הוא תמצית המהות של אי-הבנת הדמוקרטיה, של אי הפנמת ערכיה. בית לא במובן מחסה מפני הגשם והשמש, כי אם כמקום המבטא את שייכותו של האדם, את הקבוע והקיים והעומד במהותו.

ולא מדובר רק בבית, מדובר במשפחה. האם שמעתם את כל אותם האומרים: "אני נולדתי בליכוד ותמיד אשאר בליכוד?" האם אין אנשים התומכים בליכוד, מצביעים בעדו בבחירות אך אינם אומרים "אני תומך בליכוד", אפילו לא "אני חבר בליכוד" כי אם, באמירה כמעט אקזיסטנציאליסטית: "אני ליכוד"? – זו היא ההזדהות המלאה והשלמה. אדם אינו יכול להחליף את מוצאו, את המשפחה שבה נולד. אמא יש רק אחת. מי שמרגיש כי המפלגה היא "בית", אינו יכול לעזוב אותה, תסרח כמה שתסרח. מעניין שתומכי מפלגות אחרות, בעיקר שמאלה מן הליכוד, משתמשים בביטויים שיש בהם פחות מן ההזדהות השלמה. הם אומרים "אני חבר במפלגה" פלונית-אלמונית. לפעמים משתמשים בשם תואר: "מערכניק", "מפמניק", "קומוניסט" – תארים המגדירים זהות אבל לא מהווים זהות. ובוודאי לא בביטויים של ביטול הזהות האישית והתכנסות גמורה אל תוך הזהות המפלגתית.

הפוליטיקה בישראל נעשתה פוליטיקה לא של עמדות, אפילו לא של אידיאולוגיות, כי אם פוליטיקה של זהויות, של מוצא. ואני לא מתכוון רק למה שקוראים "רשימות עדתיות". אלו, יש שנדמה להן שהן צריכות לקשט את הרשימה במישהו השייך ל"כלל ישראל" ולא לעדה הספציפית שלהן, ויש שאינן מתביישות ומודות במפורש שהן מעדיפות את בני העדה שלהן לא רק ברשימת מועמדיהן אלא, במינויים הפוליטיים ואפילו האדמיניסטרטיביים שהן עושות במשרדי הממשלה הנופלים לידיהן. אני מתכוון לכך, שהזהות העדתית או הדתית מכתיבה את הנאמנות המפלגתית.

ויש גם היבט אחר של מושג הבית. הבית הוא מקום שמגונן עליך. הבית, במובן משפחה, מעניק לך תמיכה, סעד, מושיט יד עוזרת. המשפחה היא ישות המעדיפה אותך על אלה שמחוצה לה. אין לך צורך בפרוטקציה אם יש לך חברים, אמרו. בוודאי ובוודאי שאתה לא זקוק לפרוטקציה אם יש לך קרובי משפחה. אם השר לאיכות הסביבה מוצא עבודה במשרדו לעשרות או מאות חברי מרכז הליכוד – הוא ממלא את חובתו כלפי קרובי משפחתו ומה לנו כי נלין עליו.

מפיו של עמוס עוז שמעתי לפני כמעט שלושים שנה הברקה נחמדה: "מפלגה בשבילי, היא לא בית כי אם אוטובוס, שאני עולה עליו כשהוא נוסע למקום שאליו אני רוצה להגיע ויורד ממנו כשהוא מגיע לשם, ולא אכפת לאן הוא נוסע משם". זו היא בתמצית, מהותה של דמוקרטיה: משטר שבו הבוחרים תומכים במפלגות המציעות להם את הפתרונות המקובלים עליהם לבעיות שהם עומדים בפניהן. במשטר של זהויות כמו שלנו, רבים מהמצביעים בבחירות אינם מעניקים תמיכה לדעות המקובלות עליהם כי אם מבטאים את ההשתייכות השבטית שלהם ומצפים מראשי השבט שיתגמלו אותנו כראוי להם.

זעקות השבר הנשמעות כעת מכל עבר: "מנסים להפיל ראש ממשלה מכהן", הם מייבבים. כמה נורא להפיל ראש ממשלה מכהן, כאילו זו אינה הסיבה לבחירות דמוקרטיות: מתן ההזדמנות לציבור הבוחרים להפיל ראש ממשלה מכהן, להפיל ממשלה מכהנת ולהחליף אותם באחרים. באמת, כבר הגיע הזמן.

Share on Facebook