ישנם קולות רבים הקוראים להחרמת הבחירות. האירועים האחרונים, של פסילת רשימות בל"ד ותע"ל ופסילתם של עזמי בשארה ואחמד טיבי על ידי ועדת הבחירות (גם אם בוטלו על ידי בית המשפט העליון) – במסווה של "הדמוקרטיה המתגוננת" מחזקים מגמה זו של הקריאה להחרמת הבחירות.
קריאה זו נשענת על הטענה הנכונה, שעצם ההשתתפות בבחירות מספקת למעשה לגיטימציה לדמוקרטיה לכאורה הקיימת במדינת ישראל. לכאורה, כיוון שהיא נשענת אך ורק על ההגדרה של שלטון הרוב הגזעני, זה המאפשר ואף תומך במניעת זכותו של המיעוט לפעול למען זכויותיו במסגרת הדמוקרטית הפוליטית; התומך בארגון הימני הקיצוני הקרוי ממשלת ישראל; המאפשר המשך קיומו של שלטון הכיבוש השולל מעם שלם את כל זכויותיו האנושיות המינימליות; ועוד ועוד. לכאורה, כיוון שאינה מקיימת כל הגדרה מהותית אחרת של הדמוקרטיה – שמירה על זכותו הראשונית של כל אזרח במדינה לקיום סביר ולביטוי פוליטי. לכאורה, כיוון שאין היא מאפשרת, למעשה, כל פעולה פוליטית, בתחום הדמוקרטי, לשינוי השלטון ומגמותיו.
ולמרות זאת נראה לי, כי דווקא קריאה זו להחרמת הבחירות יש בה משום פינוק, משום תמימות המתעלמת מהמציאות הקיימת. אמנם, היא מאפשרת לכל אחד ואחת מאיתנו לשמור על נקיון כפינו. היא מאפשרת לנו לא להתבוסס בבוץ הפוליטי הלא נעים שבו עלינו להתלבט בין מפלגות שונות, שאף אחת אינה מבטאת אולי באופן מושלם את האידיאולוגיה ואת האינטרסים שלנו. אך התשובה לשאלה, האם החרמת הבחירות אכן יכולה לשמש ככלי לחשיפת הפיקציה שבדמוקרטיה הישראלית, כלי שיביא לשינוי השיטה ואמצעיה השונים, אינה כה פשוטה. במציאות שלנו – פעולה זו עלולה להביא דווקא לתוצאה ההפוכה ולחיזוק מי שבידיהם האפשרויות ליצירת כלים נוספים שיגבירו את התהליך האנטי דמוקרטי. במציאות שבה מושג הטרנספר של האזרחים הפלסטיניים של מדינת ישראל אינו כבר מושג מוקצה – החרמת הבחירות על ידי אותם אזרחים פלסטיניים יש בה משום הסכמה שבשתיקה לדחיקתם החוצה ולאידיאולוגיה המחזיקה בעקרון זה.
יותר מכך, כיוון שהתקציב לפעולתן של מפלגות ורשימות בא במידה רבה מתקצוב המפלגות, הנקבע על פי המנדטים שקבלו – משמעות החרמת הבחירות היא למעשה החלטה – כי הכסף הבא מהמסים שכל אחד מאתנו משלם, יממן למעשה את אותן מפלגות שמייצגות את האידיאולוגיה המתועבת עלינו. כלומר, החלטה לתמוך דווקא בהן.
עלינו גם לזכור, כי המאבק החוץ פרלמנטרי נגד הכיבוש והגזענות והמאבקים החברתיים לפרנסה, לשירותים חברתיים ולצדק המתנהלים יום יום בתוככי החברה זקוקים לכל מיליגרם של כוח ולפעמים יש אפשרות להשיג מעט כוח ועזרה גם מקיומם של ח"כים שתפקודם לא תמיד לרוחנו ושאינם חושבים בדיוק כמונו.
דווקא היום, כאשר אנו רואים את כל אותם צעדים לשלילת הלגיטימיות של זכותו של הציבור הפלסטיני להביע את זעמו הלגיטימי נגד ביטול זכותו להתקיים כלאום ולהיאבק – בדרכים דמוקרטיות – נגד כל הצעדים המנסים לחסל את בני עמו, הוויתור מרצון על אותה זכות לייצוג פרלמנטרי (כזכות מהותית של כל אזרח ואזרח במדינה דמוקרטית) מהווה למעשה צעד אחורה במאבק נגד הטרנספר. שהרי, הטרנספר כבר מתחולל לנגד עינינו – לאו דווקא על ידי משאיות – אלא באותם צעדים השוללים לאט לאט זכויות שונות של הציבור הפלסטיני הישראלי. שלילת הזכות לבחור ולהיבחר – עלולה להיות הצעד הבא. ולאיש מאתנו לא ידוע – כיצד יחליט בית המשפט העליון בפעם הבאה.
בשאלה זו באה גם לידי ביטוי אותה מציאות המפרידה בין ערבים ליהודים מבחינת אמצעי הכוח שבידיהם, ובין משכילים בני שכבות הביניים לפועלי כפיים קשי יום, ערבים ויהודים כאחד. שהרי, היהודים שבינינו, וכלל בעלי הנגישות לבימות אקדמיות ולתקשורת ולהון תרבותי כלשהו, גם אם יחרימו את הבחירות, עדיין נשארים להם כלים ואפשרויות שונות לפעולה ולביטוי – שיימנעו מרוב הערבים ומהקבוצות העניות ביותר בקרב היהודים, אם לא יהיה להם כל ייצוג שהוא במערכת הפוליטית.
נכון, צודקים אלה הטוענים כי אנו חיים כבר למעשה במדינת אפרטהייד. אך המאבק נגד מאפייני ההפרדה חייב להיות מאבק שקול, המתייחס לכל מאפיין כלשעצמו, מתעמת אתו וחושף אותו תוך כדי עימות ולא בהסתלקות כוללת. הרי, למעשה, חלק גדול ממאבקו של השמאל ה"אמיתי" נגד הכיבוש נשען בעצם על הפרדה זו, שבין יהודים לפלסטינים. כאשר יצאנו בשיירות מזון לשטחים הכבושים, כאשר יצאנו להפגין, כאשר פעלנו לביטול הטרנספר בחירבת ינון, כאשר יצאנו למסוק זיתים יחד עם הפלסטינים בשטחים הכבושים – בכל הפעולות האלו ניצלנו את המאפיין הגזעני, על פיו "ביהודים נוהגים אחרת" ואת העובדה כי גם הצבא והמתנחלים עדיין חוששים "לפגוע ביהודים בני עמם". ניצלנו את המאפיין הגזעני, אך גם חשפנו אותו תוך כדי פעולה משותפת – ערבית ויהודית. חשפנו אותו – גם לציבור היהודי ככלל אך גם לאותם אנשי שמאל ציוני שבאו עמנו מטעמים רגשיים. חשפנו אותו תוך כדי הצגת אלטרנטיבה אחרת: לא של הפרדה אלא של פעולה משותפת הלוקחת בחשבון גם את המשותף אך גם את השונה – מבחינת הדיכוי.
מכאן, שהחרמת הבחירות לא רק שהיא, בניגוד לכוונת המחרימים, עלולה לשחק לידי מקדמי הטרנספר ומדיניות האפרטהייד. היא מחזקת גם את אותה הפרדה בין אזרחי ישראל – הפלסטינים והיהודים. שהרי, הפלסטינים שבינינו מוותרים על זכותם לבחור ולהיבחר במקום להיאבק עליה. והיהודים שבינינו – מחזקים את ההפרדה באי הצבעתם כיוון שהם מחזקים בכך את השוני באמצעי הכוח העומדים כנאמר לרשותם ולא לרשות הפלסטינים אזרחי ישראל.
בתחום לכאורה אחר, חשוב גם הוא ובעצם כלל לא מנותק, שגם בו חלה הידרדרות מהותית ואנטי דמוקרטית – התחום החברתי הכלכלי – גם כאן החרמת הבחירות משמעה ויתור על כל מאבק לשינוי, ולו בדרך האיטית והמתסכלת של שימוש בבמת הכנסת להבעת עמדות אלטרנטיביות לסדר הקיים, העלאת אותם נושאים לסדר היום הפרלמנטרי ומאבק איטי ומתיש אמנם על כל חוק חברתי שהוא. שהרי, כמו שחלק מהמאבק בשטחים הכבושים משמעו גם מאבק על הקיום הראשוני, הפיזי, של אחד מתושביהם כך גם בתחום החברתי. כל חוק אנטי חברתי שנמנע, משפיע על אותו קיום ראשוני של אותם קשי יום הנפגעים מכך – בדיור, באוכל, בחינוך ובבריאות. אם נשכיל להתארגן למאבקים חוץ פרלמנטריים משולבים, אז המאבק על כל חוק יכול להפוך למכשיר להעצמת האוכלוסייה.
הרבה דברים לא מוצאים חן בעינינו ברשימות המתמודדות. רבים מהפעילים נגד הכיבוש והגזענות ובמאבקים חברתיים מלאי טענות והסתייגויות כלפיהן. זו הזדמנות מצוינת להביע אותן, למחות על הסקטנטיות ועל הקטנוניות של חד"ש ובל"ד והמאבקים ביניהן, על ההתנשאות של מרצ ועל היעלמותה מהמערכה נגד הכיבוש, על חוסר העממיות והרגישות לציבורים שונים בהתנהגות של מנהיגי השמאל היהודי והערבי כאחד, על כישלונן בהבהרת הקשר שבין הדיכוי הלאומי והכלכלי, בין הכיבוש לפערים החברתיים ועוד. זה הזמן להתלונן, אבל לא לוותר על קמצוץ הכוח שיש לנו להשפיע במשהו על הרכב הכנסת, על חלוקת תקציב המפלגות, על ח"כ אליו נוכל להתקשר כאשר חברים ייעצרו בהפגנה, על כך שמישהו יביע בקול רם לאוזני כולם 40% או 60% ממה שאנו חושבים.
ועד לבחירות הבאות כדאי לחשוב ולהתארגן ולפעול כדי שנצמיח, בעצמנו, פעילים ופעילות, ערבים ויהודים, אלטרנטיבות שלא יהיו עוד רק בגדר הרע במיעוטו.
