במערכון בלתי נשכח של "הגשש החיוור" יושבת השלישייה ואחד מהם שואל בלי הרף: "תהיה מלחמה, תהיה מלחמה, תהיה מלחמה? תהיה מלחמה?"… – לבסוף, אומר לו חברו: "כן, תהיה מלחמה!" והשואל נאנח:" עכשיו אני שקט". כל מה שקורה עכשיו בעיתונים, רדיו ובטלוויזיה הישראלית – נראה ונשמע, כהצגה חוזרת של המערכון, אלא שהפעם הוא אינו מצחיק. התאווה והכמיהה למלחמה, מעבירה את "פרשנינו לענייני ערבים" ואיתם הכתבים הצבאיים, אלופים-מטעם במילואים ונציגי חלק ממפלגות ה"אופוזיציה" – מדברים וכותבים על תוכניות המלחמה של הנשיא בוש, כ"פעולה בעיראק" ולא כהכרזת מלחמה תוקפנית אמריקאית על מדינה ריבונית. תופי המלחמה מרעימים והרוב השקט, הירא ממנה, שותק ומושתק, כשה"מדיה" מעלימה מידע חשוב, שהבאתו לידיעת הצופים השומעים והקוראים, היתה מעצימה את ההתנגדות למלחמה ומוציאה את מתנגדיה מהחדר האטום, לרחובות.

דוגמאות אחדות, מהשבוע שחלף: 150 חיילים וקצינים אמריקאים המתינו בפרנקפורט שישה חודשים, עד שיציאתם לבסיסי חיל האוויר הטורקי הותרה אך, גם עתה, הממשלה הטורקית אינה מתירה לגייסות האמריקאים להיכנס לארצה. שליח משרד החוץ האמריקאי, אחד בשם גרוסמן (כל שליחי הממשל האמריקאי לארצות המוסלמיות, הם יהודים) חזר לשולחנו בוושינגטון והכריז על שוחד של מיליארדים שיינתן בתמורה להסכמת מארחיו, להרשות לצבאו של בוש להמריא מהבסיסים. התוצאה: תמורת המיליארד הראשון, ניתנה ההסכמה לכניסתם של 150 פקחי הטיסה הממתינים בפרנקפורט… מה כתבה ואמרה התקשורת בישראל: "ממשלת תורכיה נענתה לבקשת ממשל בוש ותתיר להתקיף את עיראק מגבולה הצפוני". האמת רחוקה מהפרשנות הישראלית, כמרחק שבין אנקרה לבגדאד.

ובבריטניה? תנועת ההתנגדות למזימותיו של הג’וניור בבית הלבן גדלה והולכת. מאות אלפים מפגינים ברחובות הערים בהשתתפותם של צירי בית הנבחרים ובית הלורדים. בלונדון, צעד ראש העיר בראש ההפגנה אך בישראל, כמעט אף מילה או, "מאות צעדו", אך כשהודיע שר ההגנה הבריטי על גיוס 1,500 (כן, אלף וחמש מאות) צעקו הכותרות וקרייני הרדיו והטלוויזיה כאן:" גיוס מילואים באנגליה", כשהם מעלימים את המספר הזניח ומבלי להזכיר את האופוזיציה הסוערת של מרבית צירי בית הנבחרים מכל שלוש המפלגות, להתרפסותו של בלייר לבוש ולכל הכרזת מלחמה, בטרם תובא לדיון והצבעה בפרלמנט, שם צפויה לה מפלה ניצחת.

 ביום ששי ה-10 בינואר הודיע קריין החדשות של "קול ישראל" בחגיגיות של הכרזת מלחמה: "באוסטרליה, החלו ההכנות למלחמה בעיראק. התושבים הונחו להצטייד במסכות גז…". מי שתמה מאיזו התקפת-גזים יראים האוסטרלים, קיבל את ההסבר בסופה של הידיעה: "מתנהל מו"מ עם חברות ישראליות לאספקת אפודי מגן ומסיכות גז…" ושוב, בשבת: " דגניה א’ תספק ציוד לצבא האמריקאי שיתקיף בעיראק" – התשובה הציונית הנאותה למאמץ המלחמתי של משפחת בוש. 

נפט, הוא שם המשחק המלוכלך והמכוער, משחק הדמים תרתי משמע: הדם שנשפך ושישפך – כדי ש"השחקנים" מווושינגטון יגרפו את הדמים לכיסם. מכנה משותף נראה בעליל מאפגניסטן החרבה אל המרד האמריקאי בוונצואלה ובחזרה מזרחה: הממשל ה"דמוקרטי" של קלינטון שיחד את הטליבאן ב-300 מליון דולר, כדי שירשה לחברות נפט אמריקאיות להתחיל בהכנות להנחת צינור שיוביל את הנוזל השחור מהרפובליקות האסיאתיות של מה שהיתה ברית המועצות, במסלול החוצה את אפגניסטן. ממשל בוש, זומם לנכס לשותפיו בחברות הנפט האמריקאיות, את הנפט העיראקי, כשם שהוא חותר להדיח את נשיא וונצואלה, שנבחר ברוב מוחץ לתפקידו כשהוא נחוש בהחלטתו, להחזיר את אוצר הטבע של מדינתו, הנפט, לחזקת ולרווחת עמו, במקום להעשיר את בתי הזיקוק של ארצות הברית, שבבעלות משפחות בוש, צ’רני ושותפיהם, שממונם הביא את הבושים אל הבית הלבן ב-1980: האב, כסגנו של רונלד רייגן וב-1988 כנשיא. היו אלה בעיקר, חברות הנפט האמריקאיות, ששילמו ב-2000 את מחיר מינויו לנשיא של יורש העצר, בוש ג’וניור.

ארה"ב שאוכלוסייתה היא פחות מחמישה אחוז מתושבי כדור הארץ, צורכת כשליש מההיצע העולמי של הנפט. "מדינת העל" קמה ונופלת על הנוזל, שבלעדיו חייה אינם חיים: בהעדר תחבורה ציבורית בינעירונית, מסילות ברזל ורכבות התואמות באיטיותן וביצועיהן את רכבות סוף המאה ה-20 באירופה, תעשייה ומשקי בית, שצריכת האנרגיה בהם היא הגדולה בעולם – הנפט, הוא המצרך האסטרטגי החשוב ביותר של אמריקה, שתעשיית המכוניות שלה, היא עמוד השדרה של כלכלתה. הצבא, מערכת הביטחון, המודיעין, מדיניות החוץ – כל הזרועות האלה, מתרכזות בהבטחת עורק החיים והבטחת זרימת הנפט, מוונצואלה, קנדה, מקסיקו והמזרח התיכון. בוש האב, היה שגריר ארצו באיראן, ממנה זרם הנפט לארה"ב עד להדחתו של השאח. לאחר מכן, עמד בראש ה-CIA וממנו הוצנח אל הבית הלבן, כסגן לנשיא-שחקן מהוליבוד, שלוהק לתפקיד הנכסף. במהלכן של 12 שנות (1980-1992) כהונתם של הצמד, מימן הממשל האמריקאי את חימוש הצבא העיראקי והתעשיות הצבאיות שלו, לרבות מחקר וייצור הנשק הלא קונבנציונאלי – במיליארדי דולר, בגלוי ובסתר. העקביות בה תומכים הממשלים בארה"ב, רפובליקאים או דמוקרטים, היינו הך, ברודנים המרעיבים את עמם ומעשירים את עצמם ואת פטרוניהם האמריקאיים – לא פסחה על עיראק. 

לחברות הנפט כמו לרודנים וטרוריסטים – סדרי יום שונים, כפי שמתברר בעליל, פעם אחר פעם. כך אירע עם בן-לאדן, חניך מכללת ה-CIA, למלחמה בצבא הסובייטי באפגניסטן, שקם כגולם על יוצרו. כך גם בעיראק, תקוות האמריקאים בניסיונותיהם הבלתי פוסקים לחזור ולמשול באיראן ובנפט שלה – אם לא בכוחות עצמם – אזי, באמצעות הטנקים, אוניות המלחמה ומטוסי הקרב של סאדאם חוסיין, אותו מימנו טיפחו, ציידו בידע ובכלי מלחמה מתקדמים. וכשגם  מזימה זו נכשלה, הם זוממים עתה לכבוש את עיראק וממנה, קדימה לאיראן – במסווה ה"מלחמה בטרור", ה"דמוקרטיה" ו"התרבות המערבית".

"על נהרות בבל ישבנו גם בכינו" – האמריקאים רצים בשמחה לבבל, לצלילי מקהלת-העידוד של שרון ומופז ופרשני העיתונים היומיים, כדי להפקיד על ה"שיבר" של צינורות הנפט העיראקים, ראש ממשלת-בובות: בנקאי עיראקי שנמלט מירדן עם 120 מליון דולר שגנב מבנק בבעלותו. ואולם הם יחזרו מעיראק כשדמעות בעיניהם, כשם שמיררו בבכי, כשנסוגו בבושת פנים מוויטנאם. בישראל, בינתיים, השמחה גדולה: במוצ"ש הראתה הטלוויזיה, בעלת מלון בירושלים, חובשת כובע של נשות-מפד"ל, שאמרה:" אני מקווה שתהיה מלחמה" כדי למנוע את קריסת עסקיה – דור חדש לליצני הגשש החיוור 2003.

 אם יממשו בוש ובלייר את מזימותיהם, יהיו נהרות בבל 2003, לנחלי נפט בוער באש, דם ודמעות.

Share on Facebook