מה ההבדל בין סבון לבין מנהיג פוליטי? שאלו את ה"מומחים", הפרסומאים ו"האסטרטגים" ויגידו לך: אין הבדל. למכור סבון ולמכור מנהיג זה היינו הך. עושים חקר-שוק, מבררים מה רוצים הקונים (הבוחרים) ומבטיחים להם את זה. בסך הכל דרושים כמה קופירייטרים טובים. התשובה שלי שונה לגמרי: יש כל ההבדל שבעולם.
מי אני שאדבר? ובכן, איני בא כמבקר מבחוץ. ניהלתי בעצמי ארבע מערכות-בחירות קשות לכנסת, שלוש מטעם "תנועת העולם הזה – כוח חדש" ואחת מטעם של"י. בשלוש הצלחתי, באחת נכשלתי. טעמתי את טעם הניצחון ואת טעם הכישלון. אני מכיר את האילוצים, הלחצים, הפרובוקציות והפיתויים האורבים בדרך. מבחינה זו אין הבדל רב בין מערכת-הבחירות של מפלגה קטנה לזו של מפלגת-ענק.
כבר ממערכת-הבחירות הראשונה שלי הסקתי כמה מסקנות, שניסיתי לדבוק בהן בהמשך:
ראשית, קבע את המסר שלך ודבוק בו בעקשנות, בלי לסטות ימינה או שמאלה, יהיו הפיתויים אשר יהיו.
שנית, המסר צריך לבטא את האמת הפנימית שלך, אחרת לא תשכנע איש.
שלישית, המסר צריך להתאים לתדמית שנוצרה לך עוד לפני כן. קשה מאוד לשנות תדמית במשך מערכת-הבחירות. אתה יכול רק לחזק ולחדד תדמית שיש לך ממילא.
רביעית: המסר צריך להיות פשוט, חד-משמעי וקליט.
חמישית: אל תגמגם! אל תתגונן! אל תתנצל!
למועמד לתפקיד ראש-הממשלה לא די בכך. הוא צריך לחשמל את הציבור – אם לא באישיותו, אז בחזון. הוא צריך להכתיב ליריבו את שדה-הקרב, כדי שהיריב יצטרך להילחם בתחום שאינו נוח לו; הוא צריך לתקוף, כדי שהיריב יצטרך להתגונן. הוא לא צריך ללכת אחרי הסקרים, אלא ליצור מציאות חדשה, שתהפוך את הסקרים על פיהם.
כאשר הופיע עמרם מצנע על הבמה, איחלתי לו שילך בדרך זו וביטאתי את התקווה במדור זה.
עם בואו, היה בפיו חזון חדש ומרענן: לשים את השלום בראש סדר-היום הלאומי. לפתוח מחדש את המשא-והמתן, שנרצח על-ידי אהוד ברק. לנהל משא-ומתן תחת אש, מפני שרק כך אפשר להפסיק את האש. לדבר עם יאסר ערפאת, מפני שרק הוא מסוגל להגיע להסכם, אם ישתכנע, ולשכנע את עמו לקבלו. להשיג שלום בין ישראל והמדינה הפלסטינית שתקום. לבצע עוד לפני כן נסיגה חד-צדדית מכל רצועת-עזה, לפרק את כל ההתנחלויות שם וגם חלק מההתנחלויות בגדה.
במסר הזה היה טמון פוטנציאל גדול: הציבור מיואש, הוא כבר יודע שאין פתרון צבאי, אמרו לו שאין גם פתרון מדיני. אין בטחון, הכלכלה על הפנים, ופתרון אין. מרוב ייאוש הוא מנסה לברוח מהבעיות הגורליות לעניינים משניים, נוסח "שינוי". היה דרוש איש כמו מצנע, שישמיע את בשורתו בקול ברור וחד-משמעי, כדי לעורר תקווה חדשה ואולי אף לנצח. זאת היתה הדרך להכניס רוח-קרב במפלגתו, להוסיף לה מנדטים ולהכשיר אותה לנצחון בפעם הבאה, במהרה בימינו.
ידעתי שזה יהיה קשה. מפלגת-העבודה לא היתה מוכנה למבצע מפואר. אחרי שנתיים בתפקיד הזונה הלאומית בממשלת-שרון היא עייפה ועלובה. העסקנים רודפי-הכסאות לא האמינו בניצחון והיו מוכנים לשים רגל לאיש החדש, בעל החזון החדש.
גרוע מזה, ה"יועצים" למיניהם כבלו את מצנע כמו שהגמדים כבלו את גוליבר. אל תדבר על שלום, הם הזהירו אותו. אפילו אל תעלה את המילה האיומה הזאת על דל שפתיך. השלום הוא רעל. הציבור לא מאמין בשלום. הציבור רוצה חומת-הפרדה. החומה היא פופולרית. אז דבר רק על חומה, חומה, חומה. וחוץ מזה, כולם שונאים את ערפאת, אז לך איתם.
היועצים הצליחו לעמעם את החזון של מצנע. תרועת-החצוצרה הרמה נשמעה לא אחת כצלילים קטועים. הם העלימו לגמרי את השלום, החומה הפכה לחזות הכל. הם דיברו על מה שיש לעשות במקרה ש"אין עם מי לדבר" – ובכך הרגו את התקווה הגדולה שאמורה היתה לשאת את המועמד שלהם לנצחון. הכל מתוך סגידה עיוורת לסקרים.
אכן, הסקרים עלולים להוריד את מצנע ביגון שאולה. יש כאן מעגל-קסמים: מי שאומר לקהל מה שהקהל רוצה לשמוע, משמיע בהכרח דברים נדושים ובנאליים. מי שמשמיע דברים נדושים ובנאליים, לא יכול להלהיב את הקהל. הוא משעמם.
מצנע לא סטה מהמסר המקורי שלו. למרות כל הפיתויים, לא אמר דבר הסותר אותו. אבל קולו הונמך. אמנם, כדי לרכוש קולות מותר למועמד במערכת-בחירות להדגיש חלק אחד של המסר שלו על חשבון חלק אחר, אך השאלה היא אם זה נבון.
יש כאן ויכוח יסודי: האם על מצנע לעמעם מסרים, כדי למשוך בוחרים המתלבטים בין העבודה, שינוי והליכוד (ולאבד חלק גדול מהשמאל) – או שעליו לעשות דווקא את ההיפך, לחדד את המסר ולשכנע את הציבור שיש בפיו בשורה גדולה חדשה של תקווה: שהשלום אפשרי, שיש עם מי לדבר, שממשלה בראשותו יכולה לחולל את המהפך ההיסטורי שרבין החל בו, ושברק פיספס אותו.
נדמה שמצנע עצמו התלבט בין שתי הגישות המנוגדות. ולכן לא הצליח להכתיב לשרון את שדה-הקרב. דווקא טומי לפיד, בעל מסר לא-רלוונטי אך פופולרי, הצליח בזה כאשר הכריז על "ממשלת אחדות חילונית", חלום באספמיה אך מעורר-תקווה בלב ציבור שכל רצונו לברוח מהמציאות.
המאבק יוכרע, בסופו של דבר, כהתמודדות האישית בין מצנע ושרון. שרון הוא אדם מסוכן, חסר-מעצורים, אלוף-אסונות, אבל יש לו הקרנה של מנהיגות, החודרת אל התת-מודע של ההמון. מצנע הוא אדם שפוי, הגון והגיוני, ואולי משום-כך אין לו הקרנה כזאת. הוא יכול להלהיב רק באמצעות חזון.
המערכה לא הסתיימה עדיין. אימרה אמריקאית אומרת: "האופרה לא נגמרה עד שהגברת השמנה לא שרה".
נותרו 10 ימים. על מצנע לנצל אותם כדי לחדד את המסר ולקרוא את המחנה כולו למאבק המכריע. הוא כבר עשה צעד אמיץ בכיוון הנכון כאשר הכריז נחרצות שלא יצטרף בשום פנים לממשלת-בזיון חדשה בהנהגת שרון.
כפי שאמרתי מלכתחילה, דרוש נס כדי שמצנע ינצח הפעם. הנס הזה עוד יכול לקרות. גם עכשיו. אך גם אם לא יקרה, יכול מצנע להביא לזקיפת הקומה של מפלגתו ולהפיח בה את הרוח, הדרושה כדי להפיל את הממשלה הימנית הבאה, אם תקום. כפי שאמר מנחם בגין פעמים רבות: "נשרת את העם באופוזיציה".
תהיינה תוצאות הסיבוב הזה אשר תהיינה, המערכה הגדולה רק מתחילה.
האם אני שומע תירוצי הפסד נוכח המפלה הגדולה שתהיה ל"גוש השלום".
המנהיגות לא טובה העם מטומטם צריך להחליף את העם !?
הקדמתה במעט , תירוצי הכשלון אחרי הבחירות.
"When it comes to excuses you are the the worled greatest inventor"
שני המגיבים לפני מזכירים לי את החבר האלו שממלאים לוטו. למה כוונתי? הלוטו מוכר כרטיס בו כל אחד זוכה. קונים כרטיס ב-6 שקלים. בטוח זוכים בחמישה. יש מעטי מעט שזוכים ב-20 שקלים (אל תתפסו אותי במחירים – אבל זהו העיקרון). כלומר, הידיעה שכל כרטיס זוכה גורמת לאנשים לקנות. אנשים רוצים להיות בצד שמנצח – גם אם הם יודעים שניצחון זה משמעו הפסד.
שני החברה פה לפני, מעבר לשמחה לאיד שלא ברור לי על מה. ההפסד של אבנרי הוא מעל לכל ההפסד שלהם. השנתיים האחרונות בראשותו (וחס וחלילה אלו שיבואו) של רה"מ הנבחר היו אסון. בכל תחום. כלכלי, חברתי, מדיני, בטחוני, אישי, בינלאומי, תחיקתי, מוסרי, ערכי, תקשורתי. הכל צנח. השפל התגלה לפנינו.
וכאילו כל זה לא קיים – מאושרים השניים לעיל כי אותו איש וחבורתו ינהיגו שוב את המדינה. אפשר לומר שהחלופה השמאלית אינה עונה על הציפיות (אני לא חושב כך, אבל ימני כן), אפשר לומר כי ההתבזות של העבודה בשנתיים האחרונות אינה ראויה ולכן הצבעה עבורה אינה ראויה.
אבל לשמוח ששרון ייבחר? לשמוח? על מה יש לעלוז? איזה מתכון אחד שמענו מאנשי הימין להבראת המשק והאומה? אחד? כל התעמולה הזו של הימין סובבת סביב השנאה וההפחדה. מזלנו שאריק שרון, הליברמנים והקליינרים שלו לא מפחידים אותנו. מסתבר שהם לא מפחידים גם את הפלסטינים. מסתבר שגם את חשין לא.
נחמו נחמו עמי.
מצער מאד שיש יהודים שאינם מבינים שהערבים אינם רוצים אותנו פה.
כנראה אנשי השמאל לא למדו את ההסטוריה של היהודים וארץ ישראל.
מצנע מודיע בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שהוא מתכונן לברוח מארץ ישראל.
העם יותר חכם. אין לנו ארץ אחרת
עוד נראה מי ינצח. המערכה על השלום והחיים שלנו עדיין לא תמה. ולעת עתה, ועם כמה שזה כואב לך, רוב מצביעי הליכוד בעד מדינה פלסטינית (פה קרוב ולא בירדן). אז אולי לוקח כמה שנים להזיז ולשנות דעה. אבל השינוי הוא בכיוון הנכון.
שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן? תוסיף לזה: "היה היה" בהתחלה והנה לך אגדה נחמדה של רוויזיוניסטים שאינם עימנו עוד.
המגמה ברורה – למרות היחלשות הדמוקרטיה בארצנו ובארה"ב המלכה. כמה נמוך עוד נרד? אין הרבה. אבל תשמח חביבי. מה יש, רומא צללה לאבדון בשאגות שמחה.
לשי היקר
התנועה הרויזיוניסטית שלא עימנו כאן לא היו חלוצי ההיסטוריה היהודית קדמו להם במקורות מסמכים שמתעדים את בעלותינו על נכסים אלו ,ואם אתה מערער על אמיתותם של מסמכים אלו אז תסביר לי מה האידולוגיה שלך ומה אתה עושה פה
בכבוד והערכה
נולדתי פה. זה מה שאני עושה פה. ומתוקף כך אני פה. כמו שילידים של עובדים זרים נולדים פה – וזו ארצם אם רוצים, וכמו שהערבים נולדו פה וזו ארצם אם הם רוצים.
איך תסביר שאין תיעוד ארכיאולוגי לכל מה שהתרחש בסיפורי המקרא שלפיהם אתה מחזיק מעצמך שב לארצך.
היו פה קהילות עבריות לאורך ההיסטוריה. זה מסדרון מהצפון אל הדרום. מטורקיה, יוון, רומא אל מצרים הגדולה. בתווך היו העבריים הכנענים והיהודים.
לפי שיטתך, סוריה (חלקה) שלנו, ירדן אף היא בחלקה. ארץ ההבטחה. למה אתה לא שם? המציאות השתנתה. נולדו אנשים. התפתחו עמים. ההיסטוריה לא חיכתה לנו.
במקום להקים משהו להתמקם לבנות לחיות אנחנו מתנהגים כאילו עוד לא תם מסע הכיבושים של דוד המלך. אז בא נירגע, נראה את המציאות ונתפשר איתה.
ממלכת המוות תגיע בכל מקרה – בא לא נקדים את המאוחר.