1. לכבוד אלוף (העוול) גיל רגב ראש אכ"א, צה"ל (צבא הקלגסים לישראל). באתרי האינטרנט של העיתונות היומית ("הארץ", "ידיעות אחרונות") דווח כי ביום חמישי 16 בינואר 2003, שפטת בהליך צבאי (שכולו עיוות של כללי צדק אלמנטרי) את סרבן הגיוס יוני בן ארצי, איש המצפון המסרב להיות חלק ממכונת הרצח הצה"לית, ל-35 ימי מאסר בכלא הצבאי. זוהי תקופת המאסר השביעית לבן ארצי הפצפיסט, שסך ימי המאסר שלו בגין סירובו ללבוש מדים, לשאת נשק ולהרוג בני אדם – מתקרבים ל-200.
מתרחש לעינינו עולם הפוך. במקום שיוני בן ארצי ישפוט אותך על השתתפותך הפעילה בצוות הבכיר שמחליט על ביצוע פשעי המלחמה שצבא הכיבוש הישראלי מבצע בשטחים הכבושים, אתה שופט אותו על סירובו להיות משת"פ עם הרשע והפשע.
נכונותך לשלוח לכלא אדם צעיר, זך, נקי וטהור, שלא חטא ולא פשע – הוא לכשעצמו פשע.
במדינות דמוקרטיות בנות תרבות, הזכות שלא להתגייס לצבא מטעמי מצפון נכללת בתחום זכויות האדם והאזרח. בגרמניה, למשל, שם נהוג חוק גיוס חובה, הסירוב להתגייס לצבא מטעמי מצפון מוכר כזכות חוקתית. גרמניה הדמוקרטית הפיקה את הלקחים מעברה האפל, ומשחררת אנשי מצפון מהשירות הצבאי. כמה אירוני הדבר שדווקא ישראל, שרבים מאזרחיה הם קורבנות גרמניה הנאצית שלא הכירה אז בסירוב המצפוני, מאמצת את המצב המשפטי שהיה נהוג במשטר העיוועים – אי הכרה באנשי המצפון ושליחתם לכלא.
עצוב להיווכח כיצד השירות הצבאי אפף אותך באטימות וברשעות, עד שלא נותרו סדקים דרכם יכולה הרוח הדמוקרטית לחדור אליך. שהרי אילו היה סדק כלשהו נותר בך, היית מבין גם מרום כוחך הצבאי כי ראוי להעריך צעיר בעל ערכים הומניסטים, המצהיר כי אינו יכול לקחת חלק בשלילת חירותם של מיליוני בני אדם; שאינו יכול לשאת באחריות להרג יום יומי של אזרחים – בהם ילדים, נשים וזקנים; שכל ישותו מתקוממת לנוכח ענישה קולקטיבית בדמות הריסת בתי משפחות – הריסות ההופכות תינוקות בני יומם לחסרי קורת גג; המתקומם נגד שלילת טיפול רפואי; מצור וסגר המטילים מיליונים לעבר סף הרעב.
אני חש קנאה עמוקה כלפי יוני בן ארצי וחבריו הסרבנים, קנאת אוהב, על שהגיעו בגיל כה צעיר לרמה מוסרית כה גבוהה. כאשר הייתי בגילם פעלתי תחת ההשפעה המסממת של שטיפת המוח – בבית הספר ובתנועת הנוער – ורק כעבור שנים הצלחתי להשתחרר ממנה והבנתי איך ניצלו אותי ואת חבריי כבשר תותחים להרפתקנות צבאית.
כפי שנודע לי, אמר לך יוני בן ארצי בשעת המשפט כי הארגון החשוב אמנסטי אינטרנשיונל הכיר בו כאסיר מצפון, ותגובתך היתה ש"אני קובע כאן מי חשוב ומי לא". לנוכח תגובה שחצנית זו, לא נותר לי אלא לאמץ את לשון להקת הגשש החיוור, שבאחד המערכונים אומרים את המלים האלמותיות: "מי אתה יבחוש בן שלולית" וגו’.
אז זהו גיל רגב: מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזלזל בארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל? של נעליך מעל רגליך, כאשר אתה מעלה את שם הארגון על דל שפתיך.
לאור העובדה שאני אזרח הקהילה האירופית, הריני להודיעך כי מחובתי לעשות את אשר ביכולתי להביא אותך לדין על פשעיך, בהם שליחתו של יוני בן ארצי לכלא. והיה ואתקל בך בחו"ל, אסתייע בהליך הקרוי מעצר בידי אזרח, ואעביר אותך לרשויות בית הדין בהאג. שם תוכל להרהר במעשיך, ולהחליף רשמים עם פושעי מלחמה אחרים הנמצאים כיום במאסר.
בכל הבוז הראוי, גדעון ספירו
2. לכבוד תלמיד כתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה, שקרא לרמטכ"ל פושע מלחמה (למנהל רון כתרי – נא למסור המכתב לתלמיד).
תלמיד יקר,
ביום חמישי 16 בינואר 2003, קראתי באחד העיתונים כי בשעת הרצאתו של הרמטכ"ל יעלון בבית ספרך, קראת לעברו "אתה פושע מלחמה ועובר על אמנת ז’נבה". בעקבות זאת עלה מנהל הריאלי רון כתרי על הבמה ונזף בך, ואמר כי זה ניצול לא הוגן של חופש הביטוי וכיוצא באלה הבלים, ואילו מנכ"לית משרד החינוך והתרבות, רונית תירוש, הגיבה כי דבריך הם ביטוי ל"כשל חינוכי".
אני מבקש להעביר לך את הערצתי על אומץ ליבך לומר את הדבר הנכון. אכן, אתה צודק במאת האחוזים. הרמטכ"ל של ישראל, בהיותו אחראי לכל הזוועות המבוצעות על ידי צבא הכיבוש בשטחים הכבושים נגד העם הפלסטיני, הכוללים הרג ורצח חפים מפשע וענישה אכזרית של אוכלוסייה אזרחית, עונה בהחלט על ההגדרה של פושע מלחמה, וראוי להעמידו לדין. עשית שימוש ראוי ונכון בחופש הביטוי, בזכות הזעקה והמחאה.
בניגוד לדבר השטות המונומנטלית שיצא מפיה של מנכ"לית משרד החינוך, נכון לומר שלא זו בלבד שאינך כשל חינוכי, אלא אתה נס חינוכי. כנראה שקורצת מאבן יהלום ייקרת ערך, המאפשרת לך לאמץ ולשמור על ערכי אנוש. אבן שאינה נשחקת גם מול משקלה המעיק של מערכת החינוך הגזענית והמסורבלת.
אינני מתפלא שרון כתרי ניצל את מעמדו ההירארכי כמנהל כדי לנזוף בך על אומץ ליבך. רון כתרי הרי בא מאותו בור זימה צבאי בתוכו שקוע הרמטכ"ל. הוא היה עד לפני זמן מה דובר צה"ל שלא התבייש לשקר, לרמות ולהוליך שולל את הציבור בכל הקשור לפשעי המלחמה שביצע צבא הכיבוש.
הרמאות והולכת השולל נטועים ומובנים בתוך תפקיד הדובר שהסכים למלא, ולו רק בגלל השפה הסטרילית והשקרית בה השתמש בהודעותיו. רון כתרי בתור דובר צה"ל מעולם לא השתמש במלים המתארות נכונה את אשר התרחש. אצלו לא היה צבא כיבוש, ולא היו פשעי מלחמה, ולא היתה ענישה קולקטיבית, והמתנחלים אינם טרוריסטים. צבא הטרור הישראלי הפך בהוקוס פוקוס לשוני ל"צבא הגנה" הנלחם נגד "ארגוני הטרור", ואילו רצח ילדים שהלכו ברחובות שכם הפך "לירי על מפרי עוצר", וכך הלאה וכך הלאה.
כשהביא את הרמטכ"ל להרצות לתלמידים, המשיך רון כתרי למלא את תפקיד דובר צה"ל, הפעם מאחורי המעטה של מנהל בית הספר.
השאלה שהיתה צריכה להישאל במדינה דמוקרטית היא, מה פתאום מנהל בית ספר מביא את הרמטכ"ל להרצאה בפני תלמידים? מדוע הופך בית ספר לסדנא של שטיפת מוח לגיוס בשר תותחים לצבא הכיבוש?
אני מקווה שתמשיך לשאת את נס החשיבה ההומניסטית והשמאלית, וכאשר תיקרא להתגייס לצבא, תצטרף לשורות הצעירים הנפלאים והמופלאים שאמרו ואומרים למערכת: אנחנו לא נהיה פושעי מלחמה, אנחנו לא נשרת את הכיבוש והדיכוי, אנחנו לא נהרוג ילדים.
שא ברכה.
בהערכה, גדעון ספירו
3. לכבוד השופט אהרן ברק נשיא בית המשפט העליון
קרית בן גוריון, ירושלים
מר ברק הנכבד,
כמות ההחלטות של בית המשפט העליון הראויות למחאה, הולכת וגדלה, ועל כן אני צובר כמה פסקי דין הנגועים בעוול ואי צדק, ומוחה נגדם במסגרת מכתב אחד. בכך לפחות אני חוסך בניר ובבולי דואר. להלן הערות על שלושה פסקי דין.
בעיתון "הארץ" מיום 4 בספטמבר 2002 פורסם כי בג"ץ בהרכב תשעה שופטים בראשותך, קיבל החלטה תקדימית המאשרת את גירושם של תושבי שכם לעזה. בכדי לטהר את השרץ, אימצת לוליינות לשונית, עיקמת את אמנת ז’נבה הרביעית, הבה ונתחכמה לה, בבחינת לא מדובר בגירוש, אלא "בתיחום מקום מגורים".
אני מעדיף את הפרשנות של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל שהגיב על פסק הדין: "החלטת בג"ץ היא פשע והפרה חמורה של החוק הבינלאומי. פסיקת בית המשפט מאפשרת הפרה חמורה של אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של חוק זכויות האדם הבינלאומי – זכותו של כל נאשם למשפט הוגן, וזכותו לתת את גירסתו לראיות המוצגות נגדו".
ארגן אמנסטי הוסיף כי פסיקת בג"ץ "מנוגדת לאמנת ז’נבה הרביעית, לפיה הפלסטינים החיים בשטחים הנמצאים תחת כיבוש ישראלי מאז 1967 הם תושבים מוגנים. טרנספר מאולץ ובלתי חוקי של תושבים מוגנים מהווה פשע מלחמה בהתאם לאמנת ז’נבה הרביעית, ולאמנת רומא העומדת ביסודו של בית הדין הפלילי הבינלאומי".
עיתון "הארץ" מיום 31 בדצמבר 2002 פירסם את פסיקת הבג"ץ בראשותך, שדחתה את עתירתם של 8 חיילי מילואים שסירבו לשרת כקלגסי כיבוש בשטחים הכבושים, וטענו כי השירות כופה עליהם לבצע פעולות דיכוי נגד אוכלוסייה אזרחית – בניגוד למצפונם.
בפסק הדין כתבת בין השאר כי הכרה בסרבנות העותרים "עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם". זהו נימוק אותו יכולים לכתוב שופטים של כל מדינה, עריצה יותר או פחות, שחייליה מסרבים לקחת חלק במלחמות חסרות שחר: כמו פלישת מדינות ברית ורשה לצ’כוסלובקיה ב-1968, או פלישת ארה"ב לוייטנאם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, או פלישת ישראל ללבנון ב-1982, או פלישת ישראל לשטחי פלסטין המתרחשת בימים אלו.
בפסק הדין לא התייחסת לסוג הפעולות שהעותרים צריכים למלא כחיילי כיבוש. האם זה חוקי או לאו להרוג נשים וילדים? האם זה חוקי או לאו להחזיק 3 מיליון פלסטינים במחנה מעצר אחד גדול? האם זה חוקי אם לאו לשמור על התנחלויות שהן פשע מלחמה? מה שמרופף את החישוקים כעם, אינו הסירוב לשרת בשטחים הכבושים, אלא הניסיון לכפות על אנשי מצפון התבהמות ואיבוד צלם אנוש. החישוקים מתרופפים כאשר ממשלות יוזמות מלחמות שאין לגביהן הסכמה לאומית, ולא בגלל ששוחרי זכויות אדם מסרבים לקחת חלק בפשעים.
ב"הארץ" מיום 6 בינואר 2003, פורסם כי הרכב בג"ץ בראשותך אישר את העונש הברברי של פיצוץ בתי משפחות חברי חוליית סילואן במזרח ירושלים.
מאחר וחברי החולייה נשפטו והורשעו ונשלחו למאסר, מה טעם ראית להפעיל ענישה סביבתית וקולקטיבית גם על המשפחות? במה חטאו הילדים והנשים שהם צריכים להיות עתה חסרי קורת גג?
החוק המאפשר את העונש הבלתי אנושי הזה מקורו בתקנה 119 של השלטון הקולוניאלי הבריטי, שלמרבה האירוניה אומץ על ידי ישראל.
הכלל הצודק לפי איש בעוונו ישא, נשכח מליבך. הכיבוש סחף אותך ואת חבריך למלא את תפקיד הזרוע המשפטית של הכיבוש. הריסת הבתים במזרח ירושלים, שטח שסופח לישראל, מקרבת את העונש הזה אל סף ביתינו. עד כה הופעל עונש זה על פי עקרון האפרטהייד רק נגד ערבים. טרוריסטים ורוצחים מקרב המתנחלים נשארו פטורים ממנו. אפילו ביתו של הרוצח גולדשטיין בהתנחלות קרית ארבע לא נהרס (הדברים נכתבים לא למען הרחבת העונש הנורא הזה ליהודים, אלא לביטולו כלפי פלסטינים).
תקנה 119 מאפשרת לאלוף הפיקוד להרוס גם את ביתי וביתך. במקום שתכריז על תקנה זו כבלתי חוקית בעליל, אתה מסתמך עליה למען אישור הפשע כלפיי פלסטינים. המשותף לכל שלוש ההחלטות הוא, שבית המשפט, ככל שמדובר בשטחים הכבושים, הפך לשפחה חרופה של ממשלת ישראל וצבא הכיבוש.
שופטי בית המשפט העליון, כתוצאה מפסיקות רצופות לאורך שנים – פסיקות בלתי חוקיות בעליל המפרות את החוק הבינלאומי ופוגעות בצורה יסודית בזכויות אדם בסיסיות – הופכים עצמם למי שייתבעו לתת את הדין על פשיעה שיפוטית.
חבל שאתה, שכילד סבל בתקופת השואה מכל הרעות החולות של ענישה קולקטיבית ואכזריות של צבאות כיבוש – נותן יד לממלכת המשפח.
בכבוד הראוי, גדעון ספירו
4. לכבוד ציפי לבני, שרת החקלאות
ירושלים
גברתי השרה,
זה עתה חגגנו את ט"ו בשבט, חג שאמור לבטא את אהבתנו לטבע, לצומח, לירוק, וברוח התקופה – את ההתחשבות באיכות הסביבה.
הילדים יוצאים לנטיעות, שהרי ארצנו לא משופעת ביערות ובגשמים, ועל כן כה חשוב לשמור על מה שכבר קיים. והנה, לקראת ט"ו בשבט פורסם כי מדינת ישראל באמצעות צבא הכיבוש והמתנחלים עקרו בשטחים הכבושים יותר מ-750 אלף עצים, בהם עצי זית בני מאות בשנים.
את חברה בממשלה שממלמלת אהבה לארץ, שטוענת כי שטחי הכיבוש הם בכלל חלק מאדמת המולדת היהודית. אבל בפועל אתם מתנהגים כמו חבורת פיראטים ששונאת את הארץ שנאה עזה. רק מי שמתעב את הארץ מסוגל לעקור ממנה יותר משלושת רבעי מיליון עצים ולהפוך אותה למעשה למדבר צחיח.
המתנחלים והחיילים מבטאים בעקירה הפראית, כי אין הם חיים במולדתם, אלא הם שייכים לכת של פולשים דתיים קנאים, שבשם מצוות התורה המוזרה שלהם עוקרים ורומסים כל דבר ירוק, בבחינת להם לא יהיה ולנו לא יהיה.
ככה מתנהגים חייזרים שפלשו לכדור הארץ כדי להופכו לארץ ציה של מוות ותוגה, ולא מי שרואים בה מולדת של שמחה וצמחיה.
דווקא אנשים כמוני, שלא רוצים לחמוס את הזולת, שמכירים בזכותו של העם הפלסטיני לחיות על אדמתו, שאין להם כל דרישות בעלות על הקרקע שם, הם האנשים שגם מגינים על הטבע, על העצים, על הירוק, על הסביבה.
אנא ממך, תפסיקו לעקור ולהרוס. תנו לפלסטינים לזרוע ולנטוע. צאו מהשטחים.
בכבוד הראוי, גדעון ספירו.
מכתבים אלה ראויים שייתלו בשערי כל בתי הספר, משרדי הגיוס ובתי המשפט בישראל.
גדעון, חזק וברוך! המשך בכתיבתך השבועית מבלי להרפות.
מוסריות = סובייקטיביות במיוחד מאדם המחזיק
דרכון נוסף של ה"קהילה" (משמידת העמים) האירופאית בעלת ערכי מוסר מהידועים במקומותינו ראה ערך: קונגו, קניה, יהודים ועוד.
אינך מכיר את האיש ולא את פועלו, כולך מדבר סובייקטיבית אלטרנטיבית ואינפנטילית