והרשות נתונה. הוצאת משכל, 397 עמודים.

רונן ברגמן הוא עיתונאי חרוץ. כדי לכתוב את הספר הזה הוא קרא המוני מסמכים, ספרים ומאמרים, והתרוצץ בעולם כדי לראיין עשרות אנשים. המאמץ הזה איפשר לו לחשוף באורח משכנע למדי, גם אם פה ושם מסקנותיו מרחיקות-לכת יותר מההוכחות שהוא מביא להן, מספר גילויים בעלי חשיבות רבה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במרכז הגילויים הללו ניצבת הרשות הפלסטינית וגופים שונים ומשונים עימם עמדה בקשר מאז הקמתה בעקבות תהליך אוסלו.

ברגמן מביא הוכחות ברורות למעורבותה הכלכלית הקבועה של הרשות, כולל מנגנוני הביטחון שלה והעומדים בראשה, בפעולות הטרור שביצעו החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, התנזים והפתח’ מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. הוא מראה כיצד גם עוד לפני כן התנהלו יחסים מורכבים בין הרשות לבין ארגוני הסירוב, יחסים שהשתנו בהתאם לנסיבות. ברגמן חושף גם כי אותו טרור נתמך לא רק על ידי הרשות, אלא זכה לסיוע בהיקף כספי וחומרי עצום גם מצד מדינות ערביות שונות, כמו ערב הסעודית, שגם אם הפגינו מתינות כלפי העולם, הזרימו בה בעת מיליוני דולרים לטובת הטרור האיסלמי. לבסוף, במה שהם לטעמי הפרקים המוצלחים ביותר בספר, מראה המחבר את עומק השחיתות הכלכלית שהתנהלה ברשות הפלסטינית, גוף שקיבל וממשיך לקבל לרשותו כסף רב מכל רחבי העולם ועושה בו שימוש לכל אפיק שניתן להעלות על הדעת חוץ מאשר להטבת מצבם של מיליוני הפלסטינים עליהם הוא מופקד ושאותם הוא מפקיר להינמק בעוניים.

קורפוס המסמכים העיקרי המאפשר לברגמן לחשוף את הנעשה ברשות הפלסטינית הוא זה שהוחרם מהרשות בידי ישראל במהלך הפלישה הצבאית לשטחים באפריל 2002. הוא כולל ארגזים רבים של מסמכים, כמעט ארכיון מדיני שלם. ברגמן מספר כי איש שב"כ הגדיר חומר זה כ"חלום הכי רטוב שחלמתי" (עמ’ 19), כיוון שהוא מאפשר באחת נגישות מלאה כמעט לחומר שארגוני המודיעין הישראליים השקיעו זמן וכסף רב כדי לחשוף חלקים קטנים ממנו קודם לכן.

חלק מן המסמכים האלה, כמו גם מסמכים רבים אחרים, הועמדו לרשותו של ברגמן וכך הפכו גם לחלום הרטוב שלו. מה הפך אותו לאיש שמותר להפקיד בידיו מסמכים רגישים שכאלה, שרק קמצוץ מהם כבר פורסם במסגרת המאבק ההסברתי שמנהלת הממשלה הישראלית? כאן מתחילה לצוץ בעייתיותו של הספר. אופיים של המסמכים שנחשפו עבור ברגמן ולאחר מכן על ידיו, מסוננים ומפורשים עבור הקוראים, אינו מקרי: הם תוצאה של סלקציה של המודיעין וגורמי הביטחון הישראלים, שידעו בדיוק איזה מידע הם מעוניינים לחשוף ואיזה לא. כך, למשל, לא מקרה הוא שדווקא מסמך המתאר את ביקורתו הקשה שלא-לציטוט של מתווך האו"ם טריה לארסן על היעדר מאמציו של ערפאת להילחם בטרור, כפי שזו באה לידי ביטוי בשיחה עם האלוף לשעבר אורן שחור, הגיע לידיו של ברגמן, וזאת על אף סיווגו המודיעיני כ’סודי ביותר’ (עמ’ 328-329). במידה רבה ערך כאן ברגמן עסקה עם המודיעין הישראלי, גם אם לא לחלוטין היה מודע לה: זה העניק לו גישה למסמכים סנסציוניים, אך הותיר בידיו את הסמכות לקבוע לאילו בדיוק מהמסמכים תינתן הגישה. הוא לא קבע מה יכתוב ברגמן, אבל הוא בהחלט הכתיב על מה יכתוב.

כך, באופן לא מפתיע ואולי אפילו בניגוד לרצונו, מוצמדת רוב הזמן נקודת המבט של ברגמן לזו של ארגוני המודיעין הישראליים. בתחילת הספר הוא אף אומר במפורש: "חלק מהמסמכים [שנתפסו באפריל 2002] קשה לקרוא בלי להסתמך על ההקשר הרחב שמספקת מערכת המחשבים של אמ’ן והשב’כ" (20). זו אמירה שקשה לקבלה כאשר היא באה מעטו של עיתונאי הרואה בעצמו עצמאי. ההקשר הרחב אכן קריטי, אך הוא חייב לבוא מברגמן ולא ממערכת המחשבים של אמ"ן. הקשר כזה זועק בחסרונו, על אף הביבליוגרפיה המרשימה שמציג ברגמן בסיום הספר, ועל אף הערות נון-קונפורמיסטיות שהוא מנדב מדי פעם.

הבעיה העיקרית של הספר, לפיכך, הוא שעל אף גילוייו החשובים ותיאוריו הפרטניים, הוא מתאר את שהתרחש ברשות ובצד הפלסטיני ללא מיקומו בתוך הקשר שלם, ובראש ובראשונה זה של מעשיה של ישראל באותה עת. אין עוררין על כך כי לא תמיד ניתן, ולעתים גם לא כדאי, לתאר את כל האספקטים של סוגייה מסוימת, אם רוצים להגיע להבנה משמעותית ועמוקה של האספקט שכן נחקר. אך במקרה הזה הבחירה של ברגמן – וזו בחירה שהוא מציין בגלוי – אינה לגיטימית משום שהצגת מהלכים הקשורים לקונפליקט המזרח תיכוני ללא התייחסות לצד הישראלי אינה יוצרת רק תמונה חסרה, אלא גם תמונה מעוותת. תמיכה בטרור, או העלמת עין ממנו, הם ללא ספק מעשים חמורים ובלתי-מוסריים שמעודדת וממשיכה לעודד הרשות הפלסטינית, אך כדי להעריך את משמעותם הפוליטית יש צורך בהצגת תמונה מלאה יותר מזו שמספק ברגמן. כך, אם עידוד טרור מסוג כזה מתרחש בשעה שהצד הישראלי דוגל ברוח פשרנית ונראה כי הוא מתכוון לצאת סוף סוף מהשטחים הכבושים ולפנות התנחלויות, יש לכך משמעות שונה לחלוטין מאשר במקרה שהוא מתרחש תוך כדי שהצבא הישראלי כובש את השטחים מחדש, מרעיב את האוכלוסיה, מתעלל בה במחסומים והורג חפים מפשע השכם והערב. במקרה הראשון מדובר באכזריות שקשה להבינה גם אם לוקחים בחשבון את קיומו של הכיבוש; במקרה השני מדובר באלימות רצחנית (גם אם לא בשום אופן לא סימטרית) משני צדי המתרס, טרור הכובש מן הצד האחד (שהיקפו ותוצאותיו הינם תמיד הקשים ביותר) המלבה את טרור הגרילה של הכבוש מן הצד האחר, וחוזר חלילה. בהעלימו את הצד הישראלי מן המשוואה סיווג ברגמן את הרשות הפלסטינית כמשתייכת למקרה הראשון, בעוד שאין ספק כי היא משתייכת למקרה השני.

אינני בטוח כי ברגמן נופל בפח של הדה-קונטקסטואליזציה מתוך כוונה אידיאולוגית מודעת. לראייה, הוא מצטט לאורך הספר לא מעט מרואיינים המסבירים לו שלא ניתן לנתח את המהלכים של הפלסטינים במנותק מאלה של ישראל. רון פונדק אומר לו במפורש: "העסק הוא הרבה יותר מורכב ממה שכתוב על המוניטורים במחשבים של אמ"ן-מחקר… מי שמסתכל על זה באופן שטחי, תוך התעלמות מהצד הישראלי ותרומתו הוא טועה ומטעה" (עמ’ 102). הוא אף נותן ביטוי ללא מעט דוברים פלסטינים, אך אלה נאלצים בדרך כלל להתגונן ולתרץ מול שאלותיו הקשות, ובצדק, של ברגמן. אך העובדה שהמחבר נותן מדי פעם ביטוי להשקפות כאלה – ופה ושם אף מגן עליהן בעצמו – אינה משנה את אופיו האידיאולוגי והתיאורטי של הספר, המתעצב בעיקר דרך בחירת הנושאים שלו והמתודולוגיה שהוא מציע, ואינה מנקה לפיכך את מחברו מאחריות לראיית העולם המצומצמת המשתקפת בו. להיפך, הביטויים האופוזיציוניים המופיעים בו יוצרים תחושה מוטעית של ספר אובייקטיבי ופלורליסטי, דבר המסווה את משמעותו החד-כיוונית.

הבעיה של ברגמן אינה רק ההתעלמות (למעט מספר חריגים, כמו הדיון ברצח המודע של פלסטינים חפים מפשע שביצעה ישראל בעת ההתנקשות בסלאח שחאדה) מעוולות הצד הישראלי, אלא גם טיפול לא נכון בחומר הרב העומד לרשותו. ברגמן נטפל להרבה פרטים קטנים, שמסתירים את היער. טוב היה עושה לו היה מרחיב את החלק המוקדש לניתוח הממצאים, ומקטין את החלק האינפורמטיבי הטכני. בחלקו השני של הספר התחלתי לאבד סבלנות: עוד תיאור של הכנות לפיגוע באמצעות כספים שהגיעו במקורם מן הרשות הפלסטינית; עוד העברה לא חוקית מחשבון בנק למשנהו; עוד התחמקות של מרואיין פלסטיני מהתמודדות עם מעשיה של הרשות. ברגמן ממשיך לגדוש את הקורא בעוד ועוד פרטים הרבה אחרי שטענותיו המרכזיות כבר הוכחו. אלו הם פרטים חדשים רק מבחינה טכנית; למעשה מדובר בהרבה ‘עוד מאותו הדבר’. הסיבה לכך היא, בין היתר, החופזה ובעקבותיה הרשלנות שבהן נכתב. זהו קודם כל כישלון עריכתי, שכן ראוי היה לקצר את הספר בהרבה, ולהפוך אותו לפחות מייגע.

מצב עניינים זה תורם גם להיעדר האחדותיות של הספר. יותר מדי פעמים במהלך הקריאה הוא נראה כמו אוסף כתבות עיתונאיות, בעלות קשר רופף בלבד זו לזו. העובדה שרוב הפרקים קשורים לנעשה ברשות הפלסטינית אינה מספיקה ליצור תחושה של ספר. כדי שהרבה סיפורים שונים ייצרו מכלול, יש להשקיע זמן רב בעיבודם ובהתאמתם, ועבודה כזו לא ממש נעשתה. השפה בה משתמש ברגמן היא סימפטום של הבעיה. גם אם ברור כי הוא טרם גיבש לעצמו סגנון לשוני מהודק המאפיין אותו, אין שום הצדקה לכך שחלק מהספר יהיה כתוב באופן קורקטי ומניח את הדעת, וחלק אחר שלו – באופן מרושל מאוד תוך שימוש במשלבים נמוכים עד כדי מבוכה.

ברגמן מצהיר אמנם הן בפתיחה והן באפילוג כי "אין כוונת ספר זה להפחית ולו במעט מאשמתה של ישראל בנפילה אל התהום" (עמ’ 11), אבל זה בדיוק מה שהספר עושה. נראה גם שברגמן אינו מבין לעומק את הסיבות לאשמה הישראלית עליה הוא רומז. כאשר הוא מציג, תמיד בחטף, את המאזן השלילי בצד הישראלי הוא עושה שימוש במונחים כמו ‘טעויות’, ‘מחדל’, ‘חוסר הבנה’, ו’התנשאות’. הפלסטינים, לעומת זאת, אשמים שוב ושוב בביצוע ‘פשעים’ שמסתתרת מאחוריהם כוונה רעה. המחבר מאמץ, גם אם לא במודע, ביטויים פרו-ישראליים מובהקים לתיאור התהליך, ובכך אך מקצין את ההטיה המחקרית הקיימת מראש בספר. מעת לעת הוא גם נגרר, בתארו פיגועים, לתיאורים פורנוגרפיים של ההרג בסגנון העיתונות הישראלית ("כמו בסרט אימה הזוי במיוחד חזו השניים במי שידעו כי תוך דקות ספורות יתבוסס בדמו", עמ’ 196).

לעומת זאת, כאשר הוא מזכיר בדרך אגב את המפגינים הפלסטינים-ישראלים שנורו למוות בידי המשטרה הישראלית באוקטובר 2000 הוא מציין בפשטות מינורית כי הם "נהרגו באירועים האלימים" (עמ’ 312). סימפטומטי מבחינה זו הוא הנספח הקרוי ‘כרוניקה של עימות’, שבו מציין ברגמן הרבה יותר פיגועים מצד פלסטינים מאשר מעשים ברבריים שביצע צה"ל. לאור כל זאת, אין זה מפתיע כי מסקנת הספר חורגת ממה שניתן להבין מעצם התחקירים שמציע ברגמן: הפלסטינים, הוא מסביר לנו באפילוג, מעולם לא התכוונו להגיע לשלום-אמת, ומעולם לא התכוונו לשלם את מחיר השלום. הצרה היא שהמחיר שברגמן מדבר עליו הוא זה שנוקבים מנגנוני הביטחון של ישראל: במובן זה, הוא כמובן צודק לחלוטין.

Share on Facebook