יש המון שאלות שאפשר – וצריך! – לשאול למשמע ידיעה על מותם לשווא של עוד שלושה חיילים ישראליים בשטחי הכיבוש. אפשר לשאול, למשל, מה הם עושים שם? ולשאול מדוע נמשך הכיבוש אם ברור שהוא אינו מביא ביטחון ואנשים נהרגים על המשכו? ולשאול מדוע לא ננסה (אבל ניסיון אמיתי, לא מתוך כוונה להוכיח שהפלסטינים שקרנים) לסיים את הכיבוש במסגרת הסכם על שתי מדינות לשתי עמים?
לא אלו השאלות שנשאלו ב"קול ישראל" עם הבאת הידיעה על שלושת החיילים שנהרגו מדרום לחברון. השאלה שנשאלה שם היתה: מדוע נשלחו החיילים למקום שהיו בו ללא הגנה?
צריך להקשיב פעמיים כדי לקלוט היטב את האבסורד. המתנחלים נמצאים ב"שטחים" בטענת שקר שהם שם כדי להגן עלינו. אבל לא רק עלינו, גם על עצמם אינם יכולים להגן וצריך לשלוח לשם חיילים כדי להגן עליהם. עכשיו שואלים מדוע לא מגינים על החיילים המגינים על המתנחלים? מי יגן על החיילים? עוד חיילים? ומי יגן על החיילים שיגנו על החיילים? עוד חיילים? הנה לפנינו מעגל שדים אין-סופי.
תגיד לי את מי אתה משרת
פעם בזמן שדיין היה שר הביטחון הוא הקים לעצמו מוסד שניסה לשמור על חשאיות בשם "הפורום", קבוצת עיתונאים מעיתונים "חשובים" שהיה מכנס אותם לפעמים, מזין אותם במידע, ואומר להם מה הוא חושב על ענייני המדינה. אבל רק שלא "לייחוס", כלומר בתנאי שלא יצטטו אותו ישירות.
וצמח חיזיון משעשע או נלעג (כבחירתכם) שבבת אחת מופיעים בכל העיתונים מאמרים ארוכים, חתומים בשמות כותביהם כביכול וכולם כתובים באותו נוסח ומכילים אותו חומר: "דיין סבור" דיין "מתלבט", "מציע לא להיחפז", "שואל מדוע לא" וגם "מעדיף", "מתנגד", "לא מוכן להסכים" ועוד הבחנות כאלו, כאילו הציצו הכותבים בכדור בדולח, או קראו בקפה, או שאלו את רוחות המתים ונודע להם מה חושב דיין בחדרי ליבו ומפני מה הוא חושש בסתר.
זו היתה תופעה מושחתת. השחיתות היתה שעיתונאים היו כותבים כאילו-מאמרים, שכל מה שהיה כתוב בהם היה מה שדיין אמר להם שצריך לכתוב. כלומר שהכותבים העמידו פנים שהכתוב נודע להם הודות לזריזותם העיתונאית. עד שבאה מלחמת יום הכיפורים וה"פורום" התנדף כעשן.
בשבוע שעבר כתב אלוף בן איש "הארץ" בחתימתו מאמר שהופיע בעמוד המאמרים בשם "מופז מאמין לשרון". המאמר היה רצוף ביטויים מסוג "מופז אינו מתלהב ממפת הדרכים אבל גם אינו מוטרד ממנה במיוחד", "מופז רואה סיכוי לתחילתו של שינוי", "מופז מעדיף שהסורים והאיראנים יבינו את המסר" (הלא הוא אותו מסר שאנחנו שולחים לעולם הערבי כבר חמישים שנה והוא עדיין אינו "מבין" אותו), וגם: "מופז מרוצה", "מופז מאמין", "מופז מתבונן", "מופז עוסק". המלה מופז מופיע במאמר הזה יותר מכל מלה אחרת.
איך יודע אלוף בן מה מופז חושב וממה אינו מתלהב ומה הוא "רואה בקצה לוח השנה"? מן הסתם הזמין אותו מופז וסיפר לו את כל הדברים האלה, שלא לייחוס. אבל הוא מעמיד פנים שהוא מביע את דעתו (או מסקנות מניתוחיו) ואינו מדבר בשם מופז (אולי משום שלמחרת היום עתיד להופיע בעיתון אחר ראיון עם מופז, שבו יאמר פחות או יותר אותם דברים). השחיתות היא שעיתונאי מוכן לחתום את שמו על מאמר שאינו מביע את דעתו כי אם את זו של מופז. קראתי פה ושם מאמרים חתומים של אלוף בן (כשאינו כותב מה שאומרים לו שצריך לכתוב כי אם מה שהוא חושב), שבהם הביע דעות שבעיני היה להן טעם. אקרא עוד ברצון. אבל מסתבר שהוא מוכן גם להשכיר את העט שלו, בעצם למכור את השם שלו, לאחרים, לשרת אותם. מילא, אנשי "הפורום" של שנות השבעים שירתו את משה דיין, אישיות בין-לאומית ידועה, אדם שהיה מקבל הרבה כסף מרשתות טלוויזיה זרות כשהסכים להתראיין בהן בשמו. את מי אתה משרת, אלוף בן, את מופז!
תגיד לי את מי אתה משרת, ואגיד לך מי אתה.
כדבר אסטרונאוט אל אסטרונאוט
לאמבט הבוץ החמים והמלטף שבו השתכשכה התקשורת עם המראתה של מעבורת החלל קולומביה ועליה, בין היתר גם אסטרונאוט ישראלי, טפטף אסטרונאוט אחר, ראש ממשלת ישראל, כמה טיפות שמן זית זך והזמין את כולנו להתמרח יחד עימו.
אירוע ההמראה (המאה וכמה) של מעבורת החלל הוא אירוע זניח בתקשורת העולמית ואפילו בזו האמריקנית. אצלנו בישרו עליו בתיפוף תופי טאם-טאם שבועות מראש, במאמץ נואש לרומם את המוראל הישראלי. נפלא ממני, מדוע צריך המוראל הישראלי להתרומם כשישראלי כלשהו, יהיה נחמד ככל שיהיה, מצטרף לטיסה של מעבורת-חלל אמריקנית. אבל אורגיה של סיפוק-עצמי היא תחליף באין-ברירה לדבר עצמו. וודי אלן המליץ לא לזלזל באוננות, ש"היא סקס שאנחנו עושים עם אדם שאנחנו אוהבים באמת". לאהבה העצמית של הישראלי אין, לדעת התקשורת שלו, גבולות: אם אירוע דל משמעות כזה מגיע לכותרות הראשיות, זוכה להימרח על צמדי עמודים בעיתוני הערב, והערוץ השני שולח את הדארלינג החדשה שלו לפלורידה, כדי לשדר משם, רצף שידורים שרק פיגוע עם מספר דו-סיפרתי של הרוגים זוכה לו.
ועוד יותר נפלא ממני מדוע התקשורת, שיודעת כמה צמא בימים אלה ראש הממשלה לקצת שיכחה שלה – מרשה לעצמה לשכוח את העיקר ומקדישה לשיחה בטלה שלו עם האסטרונאוט, מקום נרחב כל-כך, למחזר בשבילנו את קלישאותיו הנדושות ואת פטפוטיו על ירושלים, בירת העם היהודי לנצח-נצחים. מילא, נצח-נצחים. מי שלא יודע אם הקדנציה הבאה שלו תחזיק מעמד אפילו שנה אחת, יכול לדבר כאוות נפשו על נצח נצחים. אבל מה פירוש הביטוי הזה "בירת העם היהודי"? לעם יש בירה? למדינה יש בירה. לעם היהודי לא היתה מעולם בירה, ולא יכולה להיות לו בירה. האם יהודי מארצות הברית, יאהב את ישראל ככל שיאהב, מרשה לך, אדוני ראש הממשלה, לומר בשמו שירושלים היא בירתו ולא וושינגטון?
את הפראזה העבשה הזו הייתי מתייק יחד עם הכינוי החמקמק שהמציא לעצמו אסטרונאוט אחר, שעמד פעם בראש מדינה זו, יצחק שמיר, שהיה קורא לעצמו "ראש ממשלת ארץ-ישראל". מעניין שדווקא אנשים המתיימרים להשתייך ל"מחנה לאומי" וכאילו דוגלים בממלכתיות, משתמשים במונחים שהגישה האנטי-ממלכתית זועקת מתוכם.
