הפעם האחרונה בה נפגשנו היתה ביום בו נסוג צה"ל מלבנון. היית מאוד נרגש אז. גם אני. נרגשת ואופטימית לגבי העתיד. לא שאלתי אותך באותו יום מה דעתך על הנסיגה, כי היית רמטכ"ל, ורמטכ"לים כידוע אמנם ממליצים לפעמים, אבל בעיקר מבַצְעים, ושומרים לעצמם את דעותיהם האישיות. מאוחר יותר נפלט לך (אף שעוד היית רמטכ"ל, אני בטוחה שזו היתה פליטת פה) שצריך לתת טיפול סופי לראיס בעל זיפי הזקן.
מאז אני מצפה למוצא פיך, כי לא שמעתי ממך דבר וחצי דבר בעל משמעות עבורי, חוץ מכמה איומים (חוזרים) על ערפאת וקצת סיפורים מפחידים לנו, על מה שיקרה לנו אם וכאשר… ומה נעשה אם וכאשר… ושלא נדאג למרות שהסכנות גדולות, ושנישן בשקט למרות שאולי לא נתעורר. אבל גם זה לא נחשב כי:
א. שיטת "כיסוי התחת" הזאת מוכרת וידועה וכבר התרגלתי אליה.
ב. פוליטיקאים הם מומחים בהפחדות, כי זו דרכם לזכות בקולות הבוחרים, ואתה קצת חדש בעסק, אבל לומד יפה..
ג. גם אני יודעת ש"אם…אז…אולי…" זו לא חוכמה גדולה!
ד. אבל ברצינות, כבוד השר, היום אתה שר הביטחון, ונפל בגורלך שאתה קובע את גורלי, את גורל משפחתי, חבריי, נכדיי, בקיצור – איך לומר את זה בלי שזה יישמע כמו מליצה? אתה מחליט בשביל כל עם ישראל… אתה אחראי.
אז אני חושבת שמותר לי, אפילו חובה עלי, להתעניין קצת, לתהות על קנקנך, להבין מה הבשורה שלך (ודי עם הספירה המייגעת – שוב ושוב – של ימי הפז"מ שלך!).
למשל: מה אתה מתכוון לעשות בעניין הפיגועים האלה? מה התוכנית שלך להביא לסיומם? איזה חזון מציאותי יש לך לעתיד הקרוב? והרחוק? האם יש לך גם כמה מלות הרגעה (משכנעות, משכנעות אני מבקשת!!!) לומר לנו?
סליחה על החוצפה, אבל אחרי הכל אתה לא סתם איזו גילה-ענבל-גבריאל-גמליאל, שגם אם יש לה דעה – היא לא מעניינת אותי במיוחד. כבר אמרתי שאתה שר הביטחון? כבר אמרתי שאתה המחליט? האחראי?
בוא ניקח את השבוע הזה כמשל. הפיגוע היה נורא ואיום. בשעת כתיבת שורות אלה נראה שהמפגעים באו משכם. אז למה בעצם הפצצת את עזה?
אבל נניח שהיית מפציץ את שכם… אתה חושב שהיית מצליח לחנך אותם בפצצות? הרי גם הם חושבים שאפשר לחנך אותנו בפיגועים. מֵעָבָרי הרחוק כמורה בבית הספר הממלכתי-דתי בר אילן בכפר סבא למדתי שעונשים לא תמיד עוזרים… לא… זה לא הפתרון… אבל לבטח יש לך הסבר שלא חשבתי עליו, כי הרי לא ייתכן שאתה מפציץ רק לשם נקמה, או רק כדי לרַצות מישהו. ספר לי בבקשה מה הפתרון שלך כי אני מתפלצת מעצם המחשבה שכך יהיה עד סוף כל הדורות… "סוף" תרתי משמע.
אבל זה לא הדבר היחיד שמדאיג אותי, כבוד השר. יש עוד עניין, ואני קצת פוחדת לדבר עליו, כי רק השבוע בוצע הפיגוע הנורא, וזה לא נראה לי הזמן המתאים לדבר על נושאים כאלה. אבל מצד שני אף פעם זה לא הזמן המתאים. זה בקשר לכל מיני סיפורים שאני קוראת בעיתונים הזרים בקשר לנעשה בשטחים. שלא תחשוב לרגע שאני מאמינה להם. לא, בשום פנים ואופן לא, כי הרי כולם אנטישמים מאה אחוז עם רשיונות. אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, החלטתי לשאול אותך כדי שאוכל לישון יותר טוב בלילה.
למשל, בעיתון "וושינגטון פוסט" פורסם לפני כמה ימים (בשלישי בינואר) שחיילי משמר הגבול בחברון עורכים הגרלות… על פי העיתון המהמרים הם פלסטינים שנתפסו (אני מניחה שמסיבות כבדות משקל) וחייבים בעונש (כדי שילמדו לקח). אז כל אחד מהם מוציא פתק ומגריל את עונשו על פי הרשום בו: מכות בראש, מכות ברגל, מכות ביד… משעשע.
או סיפור אחר שהופיע ב"גארדיאן" (בשני בינואר), לא נגענו. סיפור שהתרחש בשלישי בדצמבר. גם הוא בחברון. על פי העיתון, תפסו החיילים בעל מכולת בשם אבו-קוויידר (מסיבה כבדת משקל, כמובן) והכריחו אותו שיבקש מהשכן שלו, הסַפָּר מר מסוואדה, שיפתח את המספרה, ולא – ישברו את המכולת לחתיכות. ואז נכנסו למספרה, הושיבו את הספר על הכיסא והתחילו לגלח לו את הראש. אחר כך, כשראשו מגולח, הצטלמו לידו למזכרת, אקדחים בידיהם, ואחד החיילים משתמש בפלסטיני אחר ככיסא (אני מקווה שהחייל לא היה כבד משקל). כמה מצחיק.
כבוד שר הביטחון, לא ייתכן שזה נכון. אני לא יכולה להאמין שזה נכון. אני מסרבת להאמין שזה נכון. אבל אתה יודע, יש עוד סיפורים, גם בעיתונות הישראלית, וחלק מהם כנראה נכונים. אז כבוד השר, שוב בשביל שאוכל לישון טוב בלילה – כמה חיילים יושבים בכלא על מעשים כאלה?
אתה יודע, בימים קשים אלה של שחיתויות (לך, תודה לאל, אין יד ורגל בזה, ויוכיח המקום הלא מחמיא שלך ברשימה…), של פשע מאורגן, של פחד, של עצב ודיכאון, נשאר לי רק דבר אחד – האמונה בצדק ובמוסר. האמונה בצלם אנוש. בשבילי זה לא לוקסוס, זה לא אופציה, זה לא התחסדות. זו האמת. בלי זה אני לא יכולה לחיות. כך חינכו אותי, מה לעשות? אל תיקח אותה ממני. תן לי לישון בשקט.
מצפה לתשובה, מנואלה דבירי
כבוד השר שלום,
שוב אנחנו נפגשים. חיכיתי לתשובתך כל השבוע, וכשבוששה להגיע, החלטתי, בצר לי כי רב, לכתוב לך עוד מכתב.
אני אהיה גלויה איתך כבוד השר. אני קצת מודאגת מהעדר תשובה ממך. חיפשתי, ביני לבין עצמי, את הסיבות לשקט שלך. האם ייתכן שאתה פשוט חושב שאני לא אדם מספיק חשוב כדי שתענה לי? אולי, כבוד השר, אתה טיפה מזלזל בי כי אני סתם אשה, אחת שלא מבינה כלום בצבא ובביטחון ושמעולם לא עשתה אפילו טירונות – לא עלינו? כי אחרת אני לא מבינה. לא יכול להיות, פשוט לא ייתכן שלא תהיה לך אף תשובה בשבילי. שלא יהיה לך כלום לומר לי. וגם לא ייתכן שלא תדע. אתה שר הביטחון, אתה חייב לדעת.
מצד שני ייתכן גם שלא הצלחתי להסביר את עצמי כראוי. אז הנה, מר מופז, עוד כמה סיפורים שאני מעוניינת לבדוק דרכך, כי הם נראים פשוט דמיוניים מדי ומצוצים מן האצבע, בהחלט לא מתאימים לצבא ההגנה לישראל, לחיילים שלנו, לטוהר הנשק שלנו, לרגישות ולהומניות שמאפיינים אותנו.
סיפור א’
על פי מקורות פלסטינים בשני לינואר בשעה 10 בבוקר, נכנס צה"ל לבית להייא, לאזור א-סיפא והורה לכ-200 איש ואשה לצאת מבתיהם, כולל שתי נשים שילדו יומיים קודם לכן. האנשים נשארו בחוץ, בקור, מ-10:00 בבוקר עד חצות ובאותו זמן חיילינו ערכו חיפוש בבתיהם. אין לי ספק שהיתה לנו כל סיבה שבעולם לערוך את החיפוש וודאי מצאנו חומרי חבלה לרוב בבתים הנ"ל, וברור שגם מנענו הרבה פיגועים. אבל לשם הסיפוק האישי והאגואיסטי שלי, מה בדיוק מצאנו ומה חיפשנו ולמה הילדים הקטנים והנשים היו צריכים גם להישאר בחוץ?
אצלנו היהודיות, אתה יודע, נשים אחרי לידה אין להן מי יודע חשק וכוח לשטויות ולפיגועים, אבל אצל הערביות זה בטח אחרת…
סיפור ב’
נמסר על ידי Ghada Melhem (בת 25) מחלחול. ואלה הדברים כפי שנמסרו מפיה: "ביום שני השישי לינואר התעוררתי ב-5:30 לקולות של אבנים על קירות הבית ורעש המגפונים. קולות צעקו בערבית: "צאו מהבית בידיים מורמות". מיד אחרי כן שמענו רעש של פגזים ויריות. לא ידעתי מה לעשות ולא ידעתי למי הם צעקו, אם לנו או למשפחה אחרת. בינתיים כל משפחתי קמה (בעלי וארבעת ילדינו).
תוך דקות האבנים החלו להגיע לחלונות והילדים נכנסו להיסטריה. לא ידענו מה לעשות. חשבנו לצאת אבל פחדנו בגלל היריות. פתאום הגיע Mervat Al-Shukhan, בן 18. 20 דקות לפני כן הרסו את ביתו והוא נשלח על ידי החיילים להודיע לנו שעלינו לפתוח מיד דלתות וחלונות ולצאת לרחוב. יצאנו בשורה. החיילים כיוונו את נשקם אלינו ממרחק של כ-10 מטרים. הם לקחו את בעלי. אותי הם שלחו עם הילדים לשדה בו ישבו עוד נשים וילדים. אמרו לי שהם שם מהשעה 05:30. נשארנו שם שעתיים.
בעלי בן 39. הוא מובטל. כרגע הוא מוחזק במעצר בכפר עציון, עם עוד שני שכנים: Yusef A-Shukhan (בן 25) ו-Mohammad Melhem (בן 45). עד כאן סיפורה של האם הצעירה והמפוחדת.
מה עשה בעלה של Ghada, מר מופז? ובמה הוא מואשם?
עד מתי יישאר במעצר?
סיפור ג’ (ואחרון)
על פי מקורות פלסטיניים בשני בינואר הרסנו ברפיח 25 בתים פלסטינים. 300 איש הישארנו ללא קורת גג.
ברביעי בינואר – שוב ברפיח, הרסנו עוד 11 בתים.
האם יש קשר בין הריסות הבתים והיריות עלינו מגבול מצרים השבוע, מר מופז?
יש לי עוד המון המון שאלות, והמון סיפורים. כמו למשל על בתים של מבוקשים שנהרסו, אבל בגלל הצפיפות נפלו איתם גם אלה של השכנים. דבר כזה קרה לבית של מר Muhammad Al Ataweneh ב-Beit Kahel.
15 איש גרו בבית ונשארו ללא קורת גג רק בגלל קירבתם הפיסית לבית של מבוקש.
אבל אני אעצור כאן.
לא רוצה לנדנד יותר מדי. ובכל זאת. עוד מספר מלים.
כבוד השר. אנחנו נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות קשה ואכזרית. אתה שר הביטחון ועל פי כל הסימנים אתה גם תהיה שר הביטחון בקדנציה הבאה. אז גלה לנו במה אתה מאמין. כל חייך עסקת בביטחון המדינה, וזה חשוב לך, אין לי ספק. אז איפה מסתתר בימים אלה הביטחון שלנו? איך נגיע אליו? איך תיראה המדינה בעוד חמש, שש, עשר שנים?
חשוב לי לדעת, כבוד השר, כי יש לי נכדים. אני דואגת להם. אני חייבת לתת להם עתיד סביר. ואני גם חייבת לישון במצפון שקט בלילות. בעבורי זה לא לוקסוס וזה לא Optional.
מצפה לתשובה,
מנואלה דבירי
שלום שולה.
זה יפה שטיילת באותם מקומות ללא סיכון.
גם מגדליי הכותנה היו מסתובבים בין הכושים ללא סיכון.
עד שלכושים נמאס.
סיימת את מכתבך בהודאה שיש לך נכדים ואת דואגת להם.
לי עדיין אין, כי ילדי קטנים.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, טיילתי בחלק מהמקומות שתארת, בלי שינאה וללא סיכון.
כשגדלתי וחברייך המיטו עלינו את אסון אוסלו חשבתי שאולי הם צודקים ואני טועה, המציאות טפחה על פני כולנו.
ועתה גבירתי עת קראתי את מכתבך התמים חשבתי שאענה לך.
רציתי להתייחס לכל סעיף במכתבך אולם מה לעשות שלמול עיני מופיעה כל הזמן תמונת הלינ’ץ מרמאללה?
אני יודעת שזה לא רלונטי, ולא לעניין, אולם אין בליבי רחמנות על אכזרים חיות אדם.
אם הראיס אינו מרחם על הנתינים שלו, מה לך כי תליני?
ואם הנתינים מוכנים להקריב את עצמם עבורו, מי אני הקטנה שאמנע זאת בעדם?
יש פתרונות טובים לבעייה הפלסטינית, כל פלסטיני יגיד לך.
ואת גבירתי תעשי מה שטוב לך.
מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים.
– ואת אשמה!
מנואלה שלום
שר הביטחון לא ענה אז אני אנסה להשיב במקומו.
את זוכרת כשהיית צעירה? והסבירו לך שאנחנו שייכים לעם שסבל כל ההיסטוריה שלו מרדיפות. אמרו לך אז שאנחנו לעולם לא ננהג כלפי אחרים כפי שנהגו כלפינו.
אמרו לך שאנחנו עם מוסרי ואור לגויים.
אני מצטער אבל מי שאמר לך ולי את כל הדברים האלו טעה או שיקר ואנחנו פשוט חרא של עם.
אנחנו מתנהגים גרוע גם אחד לשני ויעיד הפער בין עשירים לעניים והתגובות למכתב שלך.
אישית אני ממליץ לך לקחת אחריות על מעשייך בלבד, אם תקחי אחריות על מעשי העם הזה – תגיעי לבית משפט בין לאומי או מה שיותר גרוע, תקבלי מאסר עולם מהמצפון שלך.
מנואלה היקרה,
האם עלה בדעתך כי שר הבטחון לא עונה לך כי את פשוט לא חשובה? האם עלה בדעתך כי שר הבטחון לא ענה לך כי את פשוט לא רלוונטית עבורו? היתכן כי עבורו את כלום? מן פיקציה וירטואלית השולחת את הגיגיה הטריוויאלים, הקטנים והלא חשובים דרך הרשת?
מנואלה- כמו הידית שעל שמה את קרויה- את פשוט יכולה להמשיך ולהסתובב במיץ של עצמך. יש אנשים חשובים ממך, ולהם אין תועלת במענה לך.
אם אתה מניח שמנואלה דבירי לא חשובה, אזי אתה מניח שכל אזרח אינו חשוב (או שרק שמאלנים אינם חשובים) ובכך אתה נותן לטוטאליטריות לשלוט. אנשים כמוך הם בושה למדינה נאורה ודמוקרטית. אנשים כמוך מעריצים כוח ובוז נגד מי שלא חושב כמוהם. תמשיך להגיב כאן בכל מיני שמות כמו שר הנפט ושר ביטחון עצמי – אני מאחלת לך שיבוא יום ויתנהגו אליך כמו שאתה מתנהג לאחרים כדי שתבין מה זה המשפט הכל כך יהודי שאין לך מושג בו – אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. בושה.
אני דווקא חושב שהיא מאד חשובה.בדיוק כמוך. בדיוק כמוני. עובדה שהגבתי. עובדה שהגבת. זה לא סותר את דעתי כי עבור אלו שקובעים – לא היא, לא את ולא אני, חשובים.כי מה שקובע זה כח פוליטי. ואת זה לשלושתינו אין.
לגבי היתר- הייתי נעלב אם היה לי פחות בטחון עצמי.