איפה טעיתי? השאלה היא איפה אני טעיתי. השאלה איננה איפה טעו מאות האלפים שהצביעו לשרון למרות שהוא לא הבטיח להם עתיד של שגשוג כלכלי ואף לא הציע לחיות בביטחון. איפה טעיתי? אם אנחנו כל כך מעטים ושנואים – איפה טעינו? אנחנו, איפה טעינו? לא הם, לא הוא ולא היא. לא מאות אלפי האנשים שהצביעו להמשך הכיבוש, הסגר, העוצר, השנאה, המלחמה יחד עם העמקת האבטלה, העוני והייאוש.
איפה טעינו אנחנו? אנחנו רגילים לעמוד במקום הזה או בכיכר הסמוכה ולומר שהממשלה מדברת רק בשפת הכוח, שהמדיניות שלה מוליכה אותנו לאבדון. אבל היום, אחרי הבחירות שהוכיחו שוב שרוב הישראלים בוחרים בדרך אחרת משלנו – כדאי שנעצור לרגע ונשאל את עצמנו איפה טעינו – הדרך של שלום ושוויון אותה אנחנו מציעים לא צלחה?
זה אולי הזמן לשתוק לרגע? לעצור? לשאול? לבכות את התבוסה שלנו? גם אם התבוסה היא זמנית, גם אם אנחנו ממשיכים וצריכים להמשיך ולהאמין בדרך השלום. אבל לפני שאנחנו מבקרים אותם ומתריסים נגד דרכם – אולי נשתוק לרגע? נשתוק לרגע אנחנו, המאמינים שאפשר לחיות כאן בשלום שאפשר לחלוק בארץ הזאת על טובה ומימיה וזיתיה, יופייה ועתידה – שאפשר לחיות כאן יחד בכבוד, כולנו. אולי נשתוק לרגע ונשאל כל אחת את עצמה וכל אחד מאתנו ישאל את עצמו.
איפה טעיתי ואיפה אני בסיפור הזה? איפה טעיתי ומה אני עושה לשינוי המצב? אם רוב העם שלי מאמין בכוח, ועוד כוח, ועוד כוח, ועוד הרג, והשפלה והרעבה והתעלמות – אם רוב העם שלי מאמין שדרך ההרס הזאת תוביל לטוב – אז אני טעיתי בכך שלא הצלחתי להראות שאפשר גם אחרת. שאפשר בדרך של שלום.
אני מלווה עשרות סטודנטים הפעילים לשינוי בשכונות מצוקה ברחבי הארץ; בירושלים, בשדרות, ביפיע, בתמרה, בדרום תל-אביב. הם לא כאן הערב. החברות שלי שפוחדות שייקחו להם את הילדים לצבא. החברות שלי שמסרבות לשלוח את ילדיהן לצבא, שמסרבות להאמין שחייבים ללכת לשטחים; המקום בו צריך לאייש עוד מחסומים ולבנות עוד חומות ולתכנן עוד מבצעים ולהתקיף ולחסל, ולבכות עוד הרוגים – החברות שלי ברובן לא פה.
והחברים שלי שמסתגרים בבית כי אין מה לעשות, כי "ההפגנות האלה משכנעות את המשוכנעים, וראש הממשלה ממילא לא שם, ומה שחשוב עכשיו זה המלחמה בעיראק ואין בכלל מה לעשות" – כל החברים שלי שנאנחים שהמצב נורא – לא כאן הערב.
אולי טעיתי שלא הייתי אתכם כל מוצאי שבת, במשמרת הזאת ליד בית ראש הממשלה, כל שבוע, בטקס העיקש של "אנחנו לא נוותר". אולי טעיתי שלא הייתי כל שבוע עם נשים בשחור כל יום שישי באבל השבועי ובמחאה "די לכיבוש"? אולי טעיתי כי התעצלתי? התפנקתי והסתגרתי בבית הנוח והחם?
רבבות אנשים הצביעו "שינוי" ולאו דווקא לשינוי עליו אני חולמת. אבל הבחירה ב"שינוי" – היא אמירה שהשינוי נחוץ. שלא טוב כאן. שרע. שמפחיד. איך אנחנו יכולים להציע שינוי טוב יותר? עתיד ללא מלחמה, ללא חיילים בכל מקום, ושומרים ומאבטחים, ופחד. פחד נורא. איך אנחנו יכולים להציע עתיד אחר? איך אנחנו אומרים שאפשר לחיות כאן בשלום, בשוויון, בצדק?
ושוב: איפה טעיתי? ומה אני עושה לשינוי המצב?
אני שותפה לתחושת חוסר האונים שלך, ולצערי לדעתי התמונה אף יותר גרועה ממה שאת מתארת.
האדם המודרני הוא יצור חלש וחסר אונים שאינו יודע להתמודד עם חופש (אין לי כאן המקום לדון במה שמתואר בספריו הרבים של אריך פרום. למשל בספר "מנוס מחופש"). רוב האנשים נזקקים למה שמספקות להם תנועות פשיסטיות, לטלוויזיה, למלחמה מתמדת. לאלוהים. למשהו להתעסק איתו. זה יכול להיות גם משהו כמו "המלחמה בסמים" "המלחמה בתאונות דרכים" – המילה מלחמה זה תמיד דבר טוב בהקשר זה.
לא ניתן להאשים כאן רק את האנשים שמנצלים את הצורך הזה. הם נבחרים בבחירות (שמכונות כיום דמוקרטיות – נכון או לא זה דיון אחר).
בכדי לשנות משהו לחיוב נכנסים לדילמה מכיוון שצריך להשתמש באותן שיטות נלוזות שבהן משתמשים האנשים "הרעים". או שאולי לא – ואז יש איזשהו סיכוי.
השאילות נכונות וכואבות והתשובות לא פשוטות ואף כואבות.חלק מהתשובה נתנה שולה כשהזכירה את אריך פרום.נכון,האדם ה"פוסטמודרני"מפחד לאבד משיש לו ואלה
שאין להם,עדיין חיים בהשלייה שאולי יהיה להם.
אבל תמיד המודעות מפגרת אחרי המציאות,כי האדם אוהב
להיות באשלייה,והאשלייה עוזרת כשמפחדים.
לצערי,כפי שהיה בעבר,המציאות,בסופו של דבר,תתן את "המילה האחרונה".כבר יש סימנים לכך:מלחמה בעירק כתחילה של תהליך ברוטלי של השטלתות בכח,כמו כבוש
אמריקה על ידי הספרדים,בהבדל קטן שאמצעים אדירים,
מהירים ומדויקים,ונטולי כל רומנטיקה.
ובהבטלה גוברת בכל העולם,ההופכת מדי יום מאות אלפים
לעניים.ובלידה מחדש של המיסטיקה,הדת,האי-רציונליות,הלאומנות,האובדן שכל משזה אנושי.
כבר אמר מארקס:האלטרנטיבה היא בין סוציאליזם לברבריות.אין "דרך ביניים".הצרה שכל כך מעטים מבינים
זאת לפני שהמציאות מכה על פניהם ובביתם.
כדאי להקשיב לקול הזה, קול שיש לו אומץ לשאול ולחקור היכן טמון הגרעין ממנו נבט חטא היוהרה של המחנה.
במפלגת העבודה והשמאל לא מבינים מה קורה,
הם מוצאים "שחיתויות נוראיות" חדשות לבקרים והציבור לא מתרגש, הם מחליפים כבר 4 מנהיגים ב- 6 שנים, והציבור לא קונה אף אחד מהם, הם מוצאים פתרונות פלא "גדר הפרדה" , שדות מוקשים עמדות מקלעים תעלות נ"ט ושום דבר לא עוזר. הציבור מקסימום עובר לשינוי.
הם מנסים עמדות ימניות עם ניחוחות שלום, נאדה , כלום אריק אמין יותר. הם מנסים להיות "שלום עכשיו" עם נופך מעט בטחוני , לא עובד יוסי בייליני יותר.
הם שכרו את משרדי הפירסום הטובים ביותר, הם מחליפים סוקרים ועורכים סקר "מי הוא הסוקר הטוב ביותר" כלום ההתדרדרות נימשכת והם לא מבינים מה קורה כאן ? למה מגיע להם רק 20 מינוס מנדטים ?
הם איימו עליינו במלחמה עם אלפי הרוגים (ברק) וזה לא עזר. הם הבטיחו "מזרח תיכון חדש" והציבור גיחך. הם עשו הוקוס פוקוס בטאבה, ולאף אחד זה לא הזיז.
הם ניסו השמצות "כיכר ציון" פרובוקטורים "שמפניה ומדי ה- SS " , פרוייקטים איזוריים ? גם קלינטון ובלייר וראש ממשלת בריטניה נחלצו לעזרתם, 10 מליארד דולר ערבויות, דיברו על המיחלפים השמיצו את המתנחלים, הבטיחו "גיוס לכולם" ותמכו ב"חינוך בחינם", ומצבם בסקרים הולך ומתדרדר.
מה קורה עם העם ה"מטומטם" הזה ? הוא לא מבין ?
אז בואו, קוראים יקרים, וגלו לנבוכי האומה את האמת הפשוטה:
אילו תהליך אוסלו היה מצליח הייתם לוקחים את הקלפי בגדול, בקלות ובזול, בהליכה קלה, ועם שמעון הישן והטוב.
אילו העם היה רואה באמת שמץ מ"המזרח התיכון החדש", משהו, קצת שלום, קצת אי אלימות, איזה שבוע של "סוף לטרור" כפי שהבטחתם בקהיר, אילו יכולנו באמת להגשים משאת נפש של אלפי שנות האומה היהודית ולנגב חומוס בדמשק, לעשות סקי בלבנון, לבלות את החורף במדינות המפרץ, עסקים חובקי איזור, איזורי סחר חופשי, פועלים זולים מהחורן, פרות מהבשן,
אילו אמצעי התקשורת שנתתם לשכנים לא היו משמשים להסתה נוראית, אילו הנשק שנתתם לא היה משמש ככלי רצח נגדנו, אילו שכנינו לא היו מנצלים את שנות המו"מ לבניית תשתיות טרור, אילו מנהיגם היה קצת יותר אמין וקצת יותר מגולח, אילו לא היה מסביר לנו מה הוא הסכם "קורייש", אילו לא היה נוסע לטקס השלום באוסלו חמוש באקדח, אילו לא היה מבריח נשק במטוס הראשון שהגיע מתוניס, אילו לא היה מנסה להבריח נשק קטלני בצי הסוחר שלו,
ואילו העם הזה לא היה קונה את השלום "כאילו אין טרור", ואת הטרור לא כאילו אין שלום,
לא הייתם זקוקים להשמצות, לחשיפת השחיתויות, למדיניות המתחלפת כמו תחתונים, מנהיגים האוכלים אחד את השני וחוסכים תקציבי בחירות. וגםפ המועמד הטבעי והבלתי שרוי במחלוקת היה שמעון פרס "הישן והטוב" (כמעט כמו אריק…).
אבל העם למוד הסבל הזה, כבר לא מוכן לקנות ממכם שום גדר משומשת אחרי הלוקש של אוסלו.
וכדאי שתחשבו על זה טוב טוב בדרך לעתיד, לראשונה מאז התפוצצות הבועה של אוסלו, התפוצצות שעלתה לנו בלמעלה מ- 700 קרבנות שא על מה שאתם כיניתם "מזבח השלום", יצחקים כפותים מועלים למולך המדיניות הסהרהורית המשיחית וההזויה שלכם.
האפשרות הסבירה היחידה שלכם, לחזור ולקנות אמינות בעיני העם "המטומטם" הזה היא לבקש סליחה, על כל תהליך אוסלו מוראותיו תולדותיו ותוצאותיו, כי העם הזה באמת לא מטומטם ואת זה למדתם בבחירות האחרונות.
תפסיקו לבכות את העם המטומטם כן או לא, ולהצדיק תבוסה בפסיכולוגיות בגרוש של א. פרום ודומיהם.
אל תשאלו מי אשם ולמה, אלא פעלו, לכל הרוחות.
האלטרנטיבה שעמדה בפני הבוחר היתה, מרק פשור של תככים, כרסים, חרפות וגידופים, וצדקנות דביקה מול "כוחות שחור".
שום הנהגה, שום דרך משמעותית, חלופה אמיתית, ולו, למשל, בצד הכלכלי כהצעות קונקרטיות לצמיחה, ולא לקיצוצים במגזר זה או אחר.
למה לדבר כל הזמן על שלום, כאשר זה מתפוצץ לנו בפרצוף תרתיי משמע, ושוב ושוב לחזור על מנטרות עקרות?
למה , לכל הרוחות, אין הנהגה, ממשלת צללים, שתביא תכנית אמיתית ומפוכחת, שלוקחת בחשבון גם שאין לנו צד שנוכל לעשות שלום במזרח חדש?
למה, למשל,להצדיק שבאב שעלה על ישובים יהודיים להרוס ולשרוף, כנגד מספר שוטרים שהגנו בגופם על שלומנו בגליל? איזה מסר שמאל פושר כזה מעביר? ניתוק. ניתוק גמור מהמציאות הכואבת והסבוכה, בשלל סיסמאות עקרות של שלום ושיוויון.
די עם זה, תתעוררו שם! תראו מה כן אפשר.
איך ניתן להשתמש בשכל, לשחק בפולטיקה קטנה עם שותפים, ולהראות שיודעים בכלל לעשות את זה.
תראו את הברק הזה, שפולטיקה קטנה לא היתה בראש שלו, עם התנשאות ילדותית מטופשת של שריד, ולאן הביאה אותנו?
ובמקום זה מה עושים כאן? ממשיכים בקו של הצדקנים והצודקים, הטובים והחכמים. מתבכינים על עם מטומטם שרוצה אבא, ולא משנה אם הוא אבא מכה.
אתם יודעים מה? זה האדם. זה העם. אז נא להציע אבא כזה. חברים טובים – לא תשנו את האדם הפרטי, הכמה לביטחון פיזי וכלכלי וחברתי. אז הוא נמוך רוח, והוא רוצה אבא, ואנחנו היפים והאמיצים צודקים.
רדו אל העם צדקנים יפיופים, ותפסיקו עם הכיסוי לאימפוטנטיות מתקדמת. אינכם טובים מ"מטומטמים" אלה בכלום!
רוצים להנהיג? אז בבקשה, אבל מה שיש כרגע זה להקת תרנגולות מרוטות, שכל מה שעושים זה למרוט את מה שנשאר אחד לשני, לחפש את האבא בדמות ממשלת אחדות, בנימוקים מטומטמים ומעליבים.
תנו כתף להנהגה, ולא חרחור מדנים, וצאו לכל הרוחות מהצדקנות וההתנשאות. איננו טובים מאיש, גם אם הצביע עבור אבא. הוא פשוט מחפש שקט וביטחון, ומה שאנו מספקים זה בלה בלה דביק ומתנשא.
הקימו חלופה רצינית, ממשלת צלילים עם מסר מובהק, עם הנגה נחושה, שמחוברת לעם הזה ולמציאות, ולא לחלומות ונוסטלגיות של פעם. תפסיקו את המסע אחרי האבא בממשלת אחדות, ותראו שגם השמאל יכול.
השמאל יכול?
דפנה במאמרה שואלת/מייבבת/מהרהרת/מתחרטת? איפה היא
ומחנה החלום טעו, אז בואי דפנה ויתר חבריה רודפי השלום ואספר לכם בקיצור נמרץ איפה טעיתם אז ככה:
לפני 10 שנים לחץ רביו את ידו של אוהב ורודף השלום
והתחלנו במו"מ רציני להגיע לשלום, רבין לא טעה הוא
נתן צ’אנס גם נתניהו לא טעה לפחות ברב המקרים,
ותתפעלו אפילו ברק שנוא נפשכם לא טעה ההפך הוא יצא
הגיבור ששגילה את פרצופו של האיש עם השערות על הפנים
הוא שחשף את כוונותיו האמיתיות של העם היושב בפלשתין
שכל רצונו זה בסה"כ את כל מדינת היהודים,וכל מי שהאמין בשלום הזה שלוש שניות אחרי סיום קמפ דיויד
הוא טעה ואלה בדר"כ השמאל הקיצוני שמסרב בתוקף
להשלים עם העובדה שהדרך מ-ת-ה והביאו אותה לקבורה
באוקטובר 2000 ופה טעיתם דפנה יקירתי שלא ידעתם
גם להאשים את הצד השני והתעסקתם כל הזמן ההלקאה
עצמית ולא היינו צריכם את הבחירות בשביל להבין שהעם
מסרב בתוקף לקבל את המשך דרככם.
זה הזמן לצעוק בכיכרות עם שלטים ענקיים "אשמנו"
"טעינו" כמה מכם יכולים אפילו להחזיק שלט של "בגדנו"
בטח ובטח ועוד פעם בטח לא לדבר על ה-שלום