תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת הן קשות מבחינה רגשית, אבל שוות ערך מכל בחינה מעשית גם לתוצאות הטובות ביותר שניתן היה לקוות להן, לאור הסקרים. השאלה החשובה אינה אם לגוש השמאל יש 34 מנדטים או 38 מנדטים. השאלה היא מה ייעשה במנדטים הללו, ואם תהיה בקדנציה הזו אופוזיציה פעילה. מתוך תקווה, שמפלגת העבודה תדע לעמוד בפני רטוריקת "צו השעה", "מצב החירום" ושאר לחצים, ותישאר באופוזיציה, אנו מרשים לעצמנו להציע מספר עקרונות לפעולתה של זו:
הקו המדיני
אחת הטעויות הקשות של השמאל בתקופת ממשלת שרון היתה חוסר יכולת לוותר, לטווח הקצר, על אופציית המו"מ המדיני עם הפלסטינים, ולהתמקד בהצעה ליציאה חד צדדית מרוב השטחים, תוך קביעת גבול ופינוי ההתנחלויות. זה היה צריך להיות הקו בעבר, וזה צריך להיות הקו המדיני של האופוזיציה בקדנציה הנוכחית. לא כי "אין עם מי לדבר", אלא משלוש סיבות אחרות:
- אין על מה לדבר – גם לפני האינתיפאדה משימת השיווק של הסכם השלום, בהנחה שמדובר על מתווה קלינטון, היתה קשה מאוד בשני הצדדים. אחרי השנתיים האחרונות, הפחד, השנאה וחוסר האמון הם כאלו, שאף צד אינו מאמין לשני – ובצדק. אין טעם לדון על הסכם, כי אי אפשר יהיה לגייס את התמיכה הדרושה לקיומו.
- קל יותר לגבש את השמאל סביב התוכנית הזו – כל מי שדוגל במו"מ עכשיו יהיה מוכן לקבל את תוכנית היציאה החד צדדית בגרסתה הכוללת פינוי של כמעט כל ההתנחלויות, והשארת כמעט כל השטח בידי הרשות הפלסטינית. ההפך אינו נכון, והמחנה אינו די גדול להרשות לעצמו שלא להציג עמדה אחידה.
- הסברה – רוב עצום בציבור קיבל את גרסת ברק לפסגת קמפ דייויד ולאירועים שאחריה. הוא מאמין ש"הצענו הכל וקבלנו גדודי מתאבדים". כדי לשכנע את הציבור לתמוך בחזרה למו"מ, צריך לגרום לשינוי תודעתי עמוק, ולשכנע את הציבור שההיסטוריה היתה אחרת. לעומת זאת, היציאה החד צדדית היא תגובה הגיונית גם אם זה אכן מה שקרה. צריך יהיה אמנם להתמודד עם טיעון ההרתעה והכניעה לטרור, אבל התמודדות עם טיעונים היא לעולם קלה יותר מהתמודדות עם סיפורים.
אפיק הפעולה
האופוזיציה בכנסת היוצאת סבלה לא רק משותפותה של מפלגת העבודה בממשלה, אלא גם מחוסר שיתוף פעולה בין חלקיה השונים, ומחוסר אקטיביות. יש להקים ממשלת צללים – לנהל "משא ומתן אופוזיציוני", לחלק תיקים על פי מספר המנדטים ולקיים טקס השבעה, בו יוכרזו גם קווי היסוד של ממשלת הצללים. ממשלת הצללים צריכה להציע תוכניות, ולכנס מדי פעם מסיבות עיתונאים בהן יוכרז על ביצוען הוירטואלי – "אם אנחנו היינו הממשלה, היום היה קורה כך וכך". זו הדרך הטובה ביותר לשמור על פעילות מתמדת של האופוזיציה ועל שיתוף פעולה בתוכה, לדאוג לכך שדברה יישמע, ולקדם גם נושאים אחרים, למרות שהמו"מ המדיני צריך להיות בראש מעייניה. הציבור צריך לשמוע כל הזמן מה היתה האופוזיציה עושה במקום הממשלה, ומה היו התוצאות הצפויות של מעשיה. יתכן שהממשלה תיאלץ אפילו להגיב.
מתי לפעול?
עכשיו! את המו"מ האופוזיציוני צריך לנהל במקביל לזה הקואליציוני, ורצוי לסיים אותו מוקדם יותר – ליצור בציבור שלנו, אשר חלקו עצוב, חלקו מושפל, חלקו אדיש וכולו קרוב לייאוש – תחושה של מאבק ושל מומנטום המתחיל להיבנות לקראת ניצחון בבחירות הבאות.
השותפות האופוזיציוניות
בממשלת הצללים צריכות להיות חברות המפלגות המתנגדות לקו המדיני של הממשלה. העבודה ומרצ – כמובן, אבל גם המפלגות הערביות, או לפחות חלקן. הצורך הדחוף ביותר של ישראל הוא היציאה מן השטחים, אבל הצורך החשוב ביותר הוא שילוב ערביי ישראל בחברה הכללית ועצירת התהליך בו מתגברים הניכור, האיבה והחשדנות ההדדיים ביניהם ובין הציבור היהודי ומוסדות המדינה.
ברמה הקרובה והמעשית יותר, השמאל לא יוכל לחזור לשלטון ללא שותפות עם הערבים, וללא שהערבים יצאו להצביע. שותפות של המפלגות הערביות בממשלת הצללים תכשיר, אולי, את הקרקע לכניסתן לממשלה האמיתית, ותשכנע, כך אנו מקווים, את הבוחרים הערבים שבפעם הבאה תהיה סיבה להצביע, ותהיה להצבעתם ערך.
אנו תקווה שממשלת צללים בהרכב כזה תוכל לנקוט קו שמאלי, אולי רך, גם בתחום החברתי-כלכלי, ואם לא, יתכן שכדאי לוותר על כמה מנדטים כדי לעשות זאת.
