לישראל, כמדינה וסאלית של ארצות הברית, אין הרבה ברירות. מה, היא תודיע לאדוניה מוושינגטון שאינה מוכנה לתמוך במלחמה שלהם בעיראק? מה יהיה אז על המענקים – הרגילים, המיוחדים, שלא לדבר על מענקי החירום וההצלה?
אבל מדוע היא צריכה לקפוץ בראש, להראות לכל העולם עד כמה היא משתוקקת שכבר תתחיל המלחמה? מדוע צריכים כל הפרשנים וכותבי המאמרים הראשיים בעיתונים לדבר על כך שהיא "מייחלת" למלחמה? מדוע יאמר אלוף (לא סתם אלוף, האלוף הממונה על ההסברה הלאומית ועל מחשבת הציבור) שהמלחמה שתפרוץ תהיה בגדר "נס", כלומר משהו שיש בו משום הצלה?
כבר למדנו ממנחם בגין שחלק ניכר, ואולי רוב, מלחמות ישראל היו "מלחמות ברירה", כלומר מלחמות שאפשר היה לפתוח בהן אבל אפשר היה גם לא לפתוח. לפעמים – אבל רק לפעמים – באמת אין ברירה אלא לצאת למלחמה. אבל לרצות במלחמה שאפשר לא לפתוח בה, זה כבר עיוות של האופי האנושי. מדוע ירצה מישהו במלחמה שיפלו בה הרבה קורבנות, וייגרם בה סבל רב למיליוני בני אדם, ואולי (מי יודע, סבירות נמוכה, אבל בכל זאת אולי) ינחת גם עלינו איזה טיל, קונבנציונלי או לא קונבנציונלי? אבל גם אם לא ייפול כאן כלום, כבר אין מקום להזדהות עם סבלם של אחרים? ערבים הם לא בני-אדם?
בעולם כולו מתגבש קונסנזוס נגד המלחמה הזאת. מיליונים יוצאים להפגין נגדה. מסופקני אם חוץ מכמה כותבי טורים בעיתונות הישראלית וכמה פרשנים של הטלוויזיה שלנו, יש בעולם (אפילו בארצות הברית) רבים שמאמינים שמטרתה של המלחמה הזאת היא באמת להביא דמוקרטיה לתושבי עיראק, אולי אפילו כמבוא ל"דמוקרטיזציה" של המזרח התיכון כולו (ובתוך זה, מן הסתם, גם של ישראל) יותר ממה שמאמינים כי שרון באמת מעוניין ב"שקיפות" אצל השלטונות הפלסטינים, ועד שלא תושג מטרה זו לא ייפסק ההרג.
ויש כאן היבט נוסף. מתרעמים אצלנו שהמפגינים בעולם כורכים את אמריקה בישראל בהפגנות נגד המלחמה. הנה כאן עוד הוכחה ל"אנטישמיות" הטבועה באירופים ובמי-לא. (במכתב ש"הארץ" מצא לנכון להדפיס כתב אחד שהוא לא מתפלא על עמדותיהם של הבלגים והצרפתים, שהרי הם, יחד עם הגרמנים אחראים למותם של מיליוני יהודים בשואה). אבל, האם יש עוד מישהו – חוץ מחוגיו של בוש במימשל האמריקני (אגב, מדוע כה רב שם מספר היהודים?) – המבליט כל כך את השתוקקותו שתתחיל כבר המלחמה ומביע את אכזבתו מדחייתה כמו אנשי הצבא והמימשל הישראלי ועושי דברם בכלי התקשורת? אין פלא שבתודעה העולמית נעשית מלחמה זו בהדרגה למלחמה של ממשלות אמריקה וישראל. אפילו הטורקים, העומדים לקבל מיליארדים בשכר הסכמתם למעבר כוחות אמריקנים על אדמתם בדרך לתקיפת עיראק, מגלים סימני הסתייגות ברורים. מדוע אנחנו צריכים לקפוץ ולהפוך את המלחמה הזו של אמריקה למלחמה שלנו?
זה אולי עניין פעוט, אבל כשהרמטכ"ל נשאל מתי תפרוץ המלחמה, הוא מצטעף במבט-סוד ואומר "בקרוב". וכששואל אותו המראיין בטלוויזיה אם ידוע לו התאריך המדויק של פרוץ המלחמה, הוא מחייך חיוך של חתול שבלע זה עתה ציפור-שיר ואומר שהוא מעדיף לא לדבר על זה. כלומר, אנחנו הטיפשים צריכים להבין שהוא יודע, אבל לא רוצה לומר. גם פרשני הטלוויזיה עוטים על עצמם אותה הבעה כל-יודעת כשהם מדברים על תאריך פרוץ המלחמה – באמצע פברואר, בסופו, בראשית מארס, כשהירח יהיה מלא, כשהטמפרטורות לא יהיו גבוהות מדי. כלומר כולם נותנים לנו להבין שאנחנו בעניינים, שהאמריקנים מספרים לנו, נועצים בנו, משתפים אותנו בתכנונים.
אמנם היתה גם כאן הפגנה קטנה נגד המלחמה. אבל גם בלי סקר אפשר לראות בעליל שהרוב התומך במלחמה גדול בישראל אפילו מן הרוב התומך בה בארצות הברית. שם, לפחות, מאמינים הפתאים שירוויחו קצת נפט מוזל מן המלחמה. אפשר להבין את יצרני הניילונים ופסי ההדבקה. הם רוצים למכור את הסחורה שלהם. אפשר אפילו להבין את העיתונים. גם הם רוצים למכור. אבל למה מקווים הפתאים שלנו המייחלים למלחמה הזאת, חוץ מאשר לביזיון?
אני מאמין שארה"ב תחסל את המשטר העירקי. תהפוך את הערבים מברברים לבני תרבות מערביים (כמו הגרמנים,היפנים והרוסים לפניהם) על ידי "תוכנית מרשל" לערבים. ובגדול – תציל את העולם בפעם השלישית ב- 100 שנים האחרונות. משתינים בקיר שניסו לעצור בעדה היו במלחמת העולם השנייה, במלחמה הקרה וגם עכשיו במלחמת הטירור. הבנת במה אנחנו ה"פתאים" מאמינים, או לפחות מייחלים לו?
מדוע "אלמוני" שומר על אלמוניותו ? – ממי הוא פוחד ?
ארצות הברית,תגן עליו ללא ספק מםני הברברים(ש"ס?
אגודת ישראל ?) – האלמוני יכול בהחלט להפיג את
פחדיו ולהזדהוצ כשם שכותבי המאמרים עליהם הוא "מגיב" בגסות ברברית – כותבים בשמם המלא, ללא מורא.
תחושתי היא שהעם מייחל בסתר ליבו שיפלו פה טילים כימיים, שיוכל לזעוק ששוב משמידים אותנו בגזים, ולהטיל פצצת אטום או נשק לא קונוונציונאלי אחר על מדינה ערבית, לנקום בערבים על שואת אירופה
ביום שישי הקודם (14/2) היה במוסף הספרותי של הארץ תקציר תשובתו של פרויד לאיינשטיין (1932) על שאלתו "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?". תשובתו מאלפת ביותר ורלוונטית לנהייתו הכפייתית של עמישראל לעבר מחוזות הכאב והמוות. ניתן למצא בה הבנה לשאלה מדוע הרוח הקולקטיביבית היהודו-ישראלית מחפשת-דורשת את אובדנה העצמי תוך כדי הנקמה המרה ב"אחר", כשאלו שזורים באורגייה פרנואידית המלווה בהתנשאות משיחיסטית. מצדה-חזרנו-אלייך-שנית. חדוות המלחמה האפשרית וריח המוות, כשכפתורי אותם אמצעי השמדה המונית (אב"כ)שמדינתנו הקטנה רוויה בהם, רוטטים בערגה מתחת לאצבעות קברניטינו הבטחוניים – מי יכול לעמוד בפיתוי כזה?