[בעקבות קרווג'ו | "עקידת יצחק"]
[ קַרַווַג'וֹ – ובשמו המלא: Michelangelo Merisi da Caravaggio – צייר איטלקי, 1573-1610, מן הראשונים ורבי-ההשפעה בין ציירי תקופת הבַּרוֹק. מבחינה אומנותית הצטיינו ציוריו בדרמטיות שלהם, במיוחד בניגודים דרמטיים של אור וצל, ומבחינה נושאית / אידיאית – בביטוי הריאליסטי וההומניסטי שלהם.
סיפור עקידת יצחק המקראי (בראשית כ"ב) חותר כל-כולו להמחשת חסידותו של אברהם ומסירות הנפש שלו לאלוהיו. לפיכך אברהם הוא הניצב במוקד הסיפור, ויצחק הוא בעיקר אובייקט. התלמוד והמדרשים נדרשים אמנם גם לדמותו של יצחק, אלא ששם מצטייר אף הוא בראש וראשונה כירא אלוהים, ואפשר שחסידותו עולה אף על זו של אביו.
קרווג’ו הוא האמן הראשון (עד כמה שידוע לי) שלציור העקידה שלו מימד ריאליסטי מובהק. יצחק, אף שהוא מופיע בתחתית התמונה, הוא העיקר בה והחידוש בה (במיוחד ביחס לתיאורי קודמיו), ועמדתו ההומניסטית של האמן מתבטאת בתיאור הפלסטי של זעקת יצחק (לחצו כאן לצפייה בציור).
בשיר שלהלן (הנאמן בלשונו ככל שניתן ללשון המקרא, וכולל גם השאלות מן המדרשים) ניסיתי – בעקבות קרווג’ו – להעמיד את יצחק במרכז ולספר את סיפור העקידה מנקודת מבטו שלו.]
כָּל הַדֶּרֶךְ, שְׁלשֶׁת יָמִים כִּמְעַט
הֶחֱרִישׁ
שָׁלשׁ פְּעָמִים רָאִינוּ מִזְרַח שֶׁמֶשׁ
פַּעֲמַיִם כִּסָּנוּ צֵל הֶהָרִים בְּבוֹאוֹ
וְהוּא מַחֲרִישׁ
גַּם לֹא גָּעַר בִּי
בְּצַחֲקִי אֶת הַנְּעָרִים לְעֵת עֶרֶב –
עַד לַבֹּקֶר , בְּאָמְרוֹ לָהֶם
אֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּב אֲלֵיכֶם
עַד אֲשֶׁר שָׂם עָלַי אֶת הָעֵצִים
וַיִּקַּח אֶת הָאֵשׁ וְהַמַּאֲכֶלֶת
וַנֵּלֵּךְ שְׁנֵינוּ יַחְדָּו
עַד אֲשֶׁר נָפַל עָלַי פַּחַד:
הַהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְהָעֵצִים?
אָז שָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי עַל הַשֶּׂה לְעוֹלָה
וַיַּעֲנֵנִי אֱלֹהִים יִרְאֶה-לוֹ הַשֶּׂה לְעוֹלָה בְּנִי –
וָאֵדַע , וָאִירָא:
הַאִם לֹא אֶת אָחִי לַמִּדְבָּר גֵּרַשְׁתָּ וְהוּא בֵּן יָחִיד לְאִמּוֹ?
הֲלֹא אָמְרָה לְךָ אִמִּי לִפְנֵי שְׁלשֶׁת יָמִים לְשָׁלוֹם קָחֵנוּ?
וְאַתָּה וַאֲנִי שְׁנֵינוּ מְבִיאִים אֶת הָאֲבָנִים
שְׁנֵינוּ מְבִיאִים אֶת הָאֵשׁ
שְׁנֵינוּ מְבִיאִים אֶת הָעֵצִים
וְאוֹתִי אַתָּה עוֹקֵד, אֶת בִּנְךָ –
לְמַעַן מָה , אָבִי, הִנְּךָ שׁוֹפֵךְ דָּמָם שֶׁל בָּנֶיךָ?!
עַכְשָׁו
רַק אֵיתַן זְרוֹעֲךָ עַל עֵירֹם גֵּוִי
וְרָאשִׁי בְּרַתּוּקוֹת כַּפְּךָ
הַשֶּׁמֶשׁ בְּפָנַי וְהָאֶבֶן קָרָה תַּחַת לַהַט לֶחְיִי
עַכְשָׁו אֲנִי נִפְעָר לִזְעֹק
זַעֲקַת נְעוּרַי
הַנִּשְׁחָטִים
עכשיו רק חסר השיר שידבר על הכבש האומלל, שגם לו יש אבא ואמא, שגם הוא חש כאב, רעב, חום… שנשחט ללא שירים, ציורים או סימפטיה – כדי שלמשוררים יהיה טעים.
במקום ציניות ניהיליסטית – אולי אפשר להתייחס לגופם של דברים, לשיר עצמו ומה שיש בו – לעומת ציורו של קרווג’ו מזה והסיפור המקראי מזה?
אפשר לאהוב ואפשר לתעב ואפשר להגיב גם בכל גוון שבין שני קטבים אלה – אבל לגופם של דברים. ציניות היא מפלט קל מדיי, בלתי מחייב.
קרוואג’ו אינו הראשון המתאר את הסיפור
באופן ריאליסטי-דרמטי, קדמו לו בין היתר מנטניה וורונזה. נכון שקרוואג’ו עולה עליהם ביכולת התיאור הדרמטית אבל זה כבר עניין של טעם. אצל כולם יצחק אינו במרכז, אלא אברהם.
אפשר כמובן להזדהות עם אימתו של יצחק וחוסר
התוחלת שבהקרבת הבן אבל כבר במקרא מופיעות
הסיבות לכך שמדרשי חז"ל הציגו את יצחק כצדיק גדול אף מאביו וכמופת לקידוש השם.
וואו – חזק מאוד . כתיבה יפה .