לירידת כוחן של מפלגות השמאל בבחירות האחרונות היו סיבות רבות. אחת הסיבות המרכזיות שגרמה לירידת כוחן של מרצ וחד"ש בקרב המצביעים היהודים, היא הכעס והדחייה שהתעוררו בעקבות פיגועי הטרור הרצחניים של הקיצונים הפלסטינים, הזוכים לתמיכה רחבה בקרב חוגים רבים בעם הפלסטיני; לכך יש להוסיף הגינוי הפושר למעשים אלה מצב אישים בהנהגה הפלסטינית ובשמאל, וגם בשמאל הרדיקלי בישראל.
נכון שיש גם טרור מדיניתי (של מדינת ישראל נגד העם הפלסטיני). נכון שהכיבוש והפעולות המשולבות של צה"ל והמתנחלים בשטחים הכבושים אף הם מהווים מעשי טרור. אבל פשעים אלה לא מפחיתים ולא מצדיקים את הטרור הרצחני כנגד אזרחים, של מרבית "תנועות ההתנגדות" הפלסטיניות. עבריין תנועה העובר רמזור באדום לא יכול לטעון ש"כולם עוברים באדום".
פעולות טרור נגד אזרחים אינן לגיטימיות מכל סיבה. לא מתקבלת הטענה ש"העם הפלסטיני חלש ואין לו אופציות אחרות". יתכן ואין לעם הפלסטיני אופציות רבות להתנגדות. אך אחת מהאופציות היא לנסות ולזכות באהדת הציבור הישראלי השפוי והמוסרי. הנזק שנגרם לעם הפלסטיני מפעולות טרור לא נופל מהנזק שגורם משטרו של שרון.
לכן, בין לקחי הבחירות האחרונות, יש להבין שהתת-מודע אצל בני אנוש עובד "שעות נוספות". רוב הישראלים היו לפני שנתיים מוכנים להקמת מדינה פלסטינית. ומה קרה בינתיים? אין ספק שמנגנון השלטון והדמגוגיה הימנית בישראל ניצלו את פיגועי הטרור בכל הזדמנות ובכל צורה. אבל הפיגועים והטרור לא היו דימיוניים, היו ממשיים. מאות אזרחים היו לקרבנות הטרור. וממשות נוראית זו הפכה במהרה למודעות ואף לתת-מודע, והיו לחזקים בדיוק כמו יצר הקיום.
אפשר להסביר ולהבין מהן הסיבות לפיגועים ולטרור, אבל אי אפשר להצדיקם. יתרה מזו, אין להצדיק את הטרור ויש לגנותו בקול רם. הדרך להילחם בטרור אינה דרכם של שרון ושותפיו. הדרך היא בסיום הכיבוש, בפיוס, בשוויון ובכבוד הדדי ובלקיחת אחראיות כל אחד בחלקו, כולל אלה ששותקים או מפנים גב לבעייה.. כשמגנים את הטרור אין "אבל" ואין "הסברים". אין למצוא תירוצים בפשעים אחרים אף הם לא מוצדקים. צריך להיות גינוי נטו, בלתי מתפשר ומוחלט.
בדיוק כפי שכל אזרח ישראלי שלא מתנגד לכיבוש נושא באחריות על פשעיה של מדינת ישראל נגד העם הפלסטיני, וכך כפי שבני לאום אחרים היו אחראים על פשעי ממשלותיהם, (דוגמת הגרמנים שלא לחמו נגד הנאצים בזמנו), כך גם הפלסטינים שלא מגנים או שותקים מול מעשי טרור, וכך גם אנשי שמאל בישראל שבאותה מידה שמגנים את פשעי הכיבוש אבל לא מגנים גם מעשי טרור נגד אזרחים בישראל, או בכל מקום בעולם. ועל כך, (גם על כך) שילם מחיר כבד השמאל בבחירות האחרונות בישראל.
במועצת מק"י שהיתכנסה לפני הבחירות, הגדיר מזכ"ל מק"י, עיסם מחול, את הטרור כמשת"פ בפועל של הימין הישראלי, ואת הדיכוי בשטחים כמשת"פ של אירגוני הטרור. כלומר מדובר בגינוי חד משמעי של הטרור. גם במר"ץ מתנגדים באופן חד משמעי לטרור.
מדוע נראה לאשר פרויליך כי הזעם על פעולות הטרור, צריך לפגוע במפלגות השמאל?
לדעתי הפגיעה במר"ץ נובעת מהיאוש בקרב החוגים שתמכו בשלום, אך אינם עיקביים, והישתכנעו כי באמת אין כרגע אפשרות לעשות שלום. צריך לזכור כי ראשי העבודה ומר"ץ עזרו למסע השכנוע כי "אין עם מי לדבר".
הסיבות לפגיעה בחד"ש שונות, שכן מצביעי חד"ש בעבר לא נטשו את דרך השלום. אך חד"ש התיצבה לבחירות כמיפלגה שבה הדיחו מתפקידה את תמר גוז’נסקי, ואף הציבו במקום השלישי ברשימה את אחמד טיבי. ונוצר רושם כי חד"ש הפכה לעוד מיפלגה ערבית. גם עם בתוך חד"ש, נותרה האחווה בין יהודים לערבים כשהיתה, המסר שעבר היה אחר.
אם גם לאחר הבחירות לא ילמד בחד"ש הלקח, לא תוכל חד"ש למלא את תפקידה כמוליכה שינוי בחברה כולה, והיא תהפוך למפלגה שולית.
לעמי, אשר צודק בדבריו. השמאל נכשל הרבה יותר ממה שנדמה. משום שאחרי שנתיים של הרס המדינה היה צפוי שתקום אלטרנטיווה לימין. ומשזו לא קמה, ניתן לומר כי היא כשלה כפליים.
רוב הציבור רואה בשמאל בישראל משת"פים – ראה את התגובות המבישות של חלקם פה באתר זה. אי היכולת של השמאל להעביר לאנשי ימין כי הפטריוטיות שלהם אינה נופלת מזו של הימין (שהורס את המדינה מרוב אהבה) – היא בעוכרו של השמאל.
לעניין זה מצטרפת העובדה שפיגועי הטרור לא הוקעו חד צדדית לאורך התקופה האחרונה, אלא תמיד (ובייחוד אצל נציגי חד"ש ומרצ) עם גינוי הצד הישראלי. נקיטת עמדה זו (עם כל כמה שהיא מוצדקת וראויה) היא שהובילה את הציבור הזה להאמין שהשמאל משתייך לצד הערבי.
עניין נוסף פרויליך שניתן לציין הוא ההבנה העמוקה של השמאל את היותו של העם הפלסטיני ראוי למדינה וראוי להיקרא עם, אבל בלי יכולת הבנה אמיתית של היותו של עם יהודי נפחד בארצו בה הוא חש זמני ומאוים. המבט החד צדדי (כפי שמשתקף בהתבטאויות השמאל) מביא להדרת השמאל מליבם של רוב המצביעים.
מנהיג שמאל שידע לגשר על שתי בעיות אלו יוכל לגרוף את הקולות המרכזיים ואף את אלו של עניי ישראל בדרך להבנה ששני עמים חיים פה. שני עמים עם פוביה מטורפת. האחד מהקולוניות ומהמצביאים הכובשים דור אחר דור את המרחב הזה והשני מאימת חיסולו ומרדיפתו.
אשר אתה צודק, אולם אתה רואה את המציאות באופן חד צדדי מדי.
אין ספק שמעשי טרור דוחפים את האוכלוסיה לזרועות הימין זהו חוק כללי בכל מקום וגם בארץ זאת.
מה שאתה לא רואה הוא שמעשי הטרור באו לאחר האשליה כי הסכם אוסלו יקדם את השלום, בעוד שתחת מעטה הסכם אוסלו המשיך הדיכוי והגזל של העם הפלסטיני. לכך הסכם אוסלו גם נועד להכניע את העם הפלסטיני למדינת ישראל ולאימפריאליזם. על כן ההנהגה ששהפיצה את האשליה באוסלו קצרה את תוצאות הבחירות.
יוסי שורץ
לאשר, אכן טכנית אתה צודק, וכמוך אשמח לא להיחשף למעשי אלימות הגורמים לשפיכות דמים ברחובות.אבל הבחירה במונח "בדיוק" והאיזון הנפלא אשר אתה מקדש, מותרים את הרושם שלפניינו לוליין קצר רואי, הנע ונד במרומים, אשר מפאת ריחוקו מתקשה הוא לבחון את אשר קורה כאן אצלנו למטה בכל מקום. בו נשתדל במצוקות היומיום להשאר בני-אדם. נכון?
הקריסה ימינה: סיבות אחרות.
רבות דובר במקומותינו על השקרים בהם מאביס הימין את עצמו: "חיסול ממוקד", "עיר שחוברה לה יחדיו", "נתנו להם הכל" וכו’. מאחר וזוהי במה של השמאל, הריני מוצאת לנכון להצביע על השקרים שלנו, על יצר ההרס העצמי שרובץ לו בתת המודע של "מחנה השלום", מוכן ומזומן להקריס אותנו ימינה בהזדמנות הראשונה. לאמיצים שבינינו.
1)שקר ה"שלום":
כמה מעשית יכולה להיות הדרישה לשלום (עכשיו, עכשיו, עכשיו,עכשיו,עכשיו) בסיטואציה של שנאה מהצד הפלשתיני ופראנויה מהצד שלנו? מטרתו הסמויה של ה"שלום" הינה ריסוק הרשות הפלשתינית במסווה של "צעדים בוני אמון". גם אם ניתן היה לבנות אמון במצב של כובש-נכבש, עדיין היה ה"שלום" פתרון לא מוסרי, בהמירו כיבוש צבאי בכיבוש כלכלי. כמו שיונת השלום שלנו הגדירה: חזון המזרח התיכון פירושו שילוב של הג’ניוס היהודי עם כח עבודה זול. כמה נאור!
להסכמי היפרדות בין שתי ישויות ריבוניות קוראים "גט". בלי גדרות, בלי חומות ובלי "צעדים בוני אמון". נכון שהטרמינולוגיה של "גט" לא כל-כך סקסית, ודאי שאיננה רומנטית. אבוי, גם לא מקבלים פרס נובל על גירושין מוצלחים. אבל כן מקבלים פרס אחר: אפשרות לחיים בכבוד עצמי. בבוא העת, כאשר ב"ה פלשתין תעמוד על הרגליים הכלכליות של עצמה, ניתן יהיה לדבר על הסכמי שלום ללא מרכאות.
2) שקר ה"מדינה יהודית":
מקובל לחשוב שהקונפליקט מצוי בין המושג "מדינה יהודית" לבין המושג "מדינה דמוקרטית". אני מבקשת לטעון שהפרדוקס מתקיים בתוך המושג "מדינה יהודית" עצמו, מושג שנולד מהשאיפה להקים "מדינת מקלט לעם היהודי". חוסר היכולת להבחין בין שני המושגים הללו יוצר עכירות ברמה שאין לזלזל בה. ל"מדינת מקלט לעם היהודי" יש פירוש מדיני-משפטי ברור. אפשר להסכים או לא להסכים עם חוק השבות, אבל לפחות ברור על מה הדיון נסוב. כאשר מרחיבים את ההגדרה ל"מדינה יהודית" (הבדל פעוט לכאורה), פותחים חזית לפרשנויות מהסוג הדמוגרפי, לעירוב של דת ומדינה, לייצור של סמלים "יהודים" כמו דגל והמנון ולשאר מרעין בישין. נכון שהשאיפה לקיום "מדינה יהודית" מיוחסת בעיקר למי שנחשב כ"לא שמאלנים אמיתיים", אלא שההתייחסות הדמוגרפית לנושא מגיעה עד חד"ש ובכלל ראה הדרישה המכוערת מבראכה להתפטר לטובת "איזון בשרים" בייצוג של חד"ש לכנסת.
אם היהודים היו רוצים ומכירים ביהדותם, לא היה שום צורך להשליך את המשימה האמונית-רוחנית-תרבותית הזו על המדינה (=מנגנון שאין לו ולא כלום עם רוחניות), וודאי שלא היה צורך להתחשבן על כמות הבשר מזה ומזה.
3) שקר ה"אוניברסליזם":
כמה נאורה נשמעת השאיפה להיות "בני אדם" ללא הבדל דת, גזע, מין וכו’. כאן מגיעה תודה לבל"ד על שעזרה בחשיפת המהות האמיתית, הדורסנית, המסתתרת מאחורי השאיפה לאמיתות אוניברסליות, אבסולוטיות, מעין גירסה של גלובליזציה תרבותית (כמה פרדוכסלי שדווקא המחנה שלכאורה נאבק בגלובליזציה, הוא זה שמייצר אותה). במקום שבו כולנו "אותו דבר", אין מקום לצבעים, לאמונות, לאמיתות סובייקטיביות, לזהויות, וודאי שאין מקום ללאומיות, רחמנא ליצלן. טועים בל"ד בחושבם שהאוניברסליזם של השמאל היהודי נועד לרמוס את השאיפות הלאומיות של הציבור הערבי. רמיסת ה"אחר" נעשית רק בדרך אגב. כבכל השקרים, גם בבסיס של השקר הזה עומדת מטרה סמויה דחף בלתי נשלט להרס עצמי. דחף שנובע מתחושת קורבן וחוסר שייכות שנמשכו לאורך אלפי שנים. הימין מקיים את הצד השני של המטבע: רמיסת האחר שמובילה לרמיסה עצמית. אותה הגברת בשינוי אדרת.******************************
בבסיס של כל השקרים בהם ישות מרמה את עצמה עומדת הכחשה עצמית. במקרה שלנו: חוסר היכולת שלנו לקבל את עצמנו כיהודים. זה השד הנורא שמפרנס את ה"אפי איתמיים" למיניהם. תארו לעצמכם שהיינו מתנגדים לכיבוש מכיוון שהוא נוגד את האמונה היהודית. או שהיינו דורשים הפרדת הדת מהמדינה מתוך מחוייבות עמוקה ואמיתית לחופש הרוחני שהיהדות, כמו כל דת, נזקקת לו על מנת להתקיים. כמה כוח יש במקום הזה! ובינתיים, עד שניצור אלטרנטיבה של לאומיות בריאה, נמשיך לקרוס אל תוך החור השחור של הלאומנות, המאיים על כולנו.
מיכל
אשר היקר,
אינני מדברת על המרקסיזם, ולא על הקפיטליזם. אני מדברת עלינו, על השמאל שלנו שהולך וקורס, לכן הדברים שכתבתי הם לדעתי יותר רלוונטיים מאשר האידיאולוגיות הגדולות. בפועל אם נבדוק את הגישות הלאומיות הקיימות בארץ, נזהה שתיים בלבד: לאומניות בימין ואנטי לאומניות בשמאל. ספק רב בליבי אם התקיים אי פעם דיון בגדה השמאלית על ההבדל בין לאומיות ללאומנות, וזה בדיוק הדיון שאני רוצה לעורר, כי הגיע הזמן לעשות הבחנות…
2 תשובות קצרות:
1)ליוסי שוורץ:ההסבר שלך שמעשי הטרור באו אחרי אוסלו
אינו נכון.היו מעשי טרור גם לפני כן.אבל הגנוי שלי אינו רק למעשי הטרור עצמם:הוא כולל את התנועות הריאקציוניות הפונדמנטליסטיות,הדתיות,כמו הגיאד האסלמי והחמ"ס,וחלקים מתנועת הפת"ח והחזית הדמוקרטית
שביצעו מעשי טרור זמן ארוך לפני כן(אולימפיאדת מינכן
ב"ס מעלות ועוד ועוד).טענות כמו שלך,בלי לרצות בכך,
עלולות לגרום לטעות בהבנת מקור הטרור הרצחני.
מקור זה אינו באוסלו או בכיבוש בלבד.המקור באידאולוגיה שהמטרות מצדיקות האמצעים,כל האמצעים.
אידאולוגיה זו היא אנטי-מארקסיסטית,אנטי- דיאלקטית
וראקציונית בעקרה ויש להוקיעה משורש.
2)למיכל:לא יודע למה באתר התגובות לא כל כך ממוקדות
בנושאים שבדיון.אני מסכים עם מרבית הדברים שכתבת,
אבל,הגישה המארקסיסטית לעולם לא דברה על מחיקת זהויות
אלא להיפך.רק בשנוי חברתי עמוק,לא רק בארץ,גם באיזור
ובעולם כולו,הזהויות השונות תוכלנה להתקיים.במשטר
קפיטליסטי,זהויות שונות נמחקות בתוך האפרוריות
והשטחיות האמורפית של "מק דונלדס"או"דיסני".
מיכל צודקת ואינה צודקת: לאומיות ולאומנות הם שני
מונחים שונים אך, בארצנו ישנן ארבע מחנות: לאומיות
ולאומנות "יהודית" בצידן של לאומיות ולאומנות "ערבית" – המרכאות נחוצות, על כי אין אנו יודעים עדיין, מי הוא יהודי ומי הוא ערבי.
בחד"ש ניצחה הלאומנות הערבית (ללא מרכאות) וכך,
היא נגפה בבחירות.