אני כותבת לך, חברתי הטובה, כדי להגיד שהסבלנות שלי פקעה. היא לא פקעה בכעס. היא פקעה בצער, בפחד. מנהלי העולם מוליכים אותנו במסלול מבעית של הרס. הם מנהלים ייצור, ושיווק, ומכירה, והפעלה של כוח הרג. הם שיעבדו את השמיים: מעל בלגראד, מעל קאבול. אולי עוד מעט – שוב – מעל בגדאד. אולי – ואולי בספק – גם מעל תל-אביב. ובינתיים, המנהלים המקומיים כאן, משעבדים את שמי ג’נין, חאן יונס.
אני כותבת לך, חברה שלי, כאובה – על העתיד, על השמיים, על עצמי, על הילדים שלי, על ילדות, זקנים, נשים, גברים – בבגדאד, בנאבלס, ברמת-גן. בקרוב מאוד נהיה אולי עדות להשמדה המונית. נצפה ביחד במופע רצח אדיר-מימדים מטעם מנכ"ל העולם.
חברה שלי, כנראה לא תשמעי אותי קוראת לך הערב. אני חושבת שלא תהיי כאן. לא קל לך לעמוד בכיכר על דעתך. החשיפה קשה לך. והחריגות. וזה מכניס מתח קשה הביתה; הבן-זוג שלך סולד מזה. אבל החשיבה הפוליטית שלך כמעט תמיד קרובה לשלי. את שמחה שאני מייצגת אותה בפומבי. תמיד מודה לי. שואלת מה היה.
כנראה לא תהיי כאן גם משום שאת לא מכירה את רוב מי שעומד כאן. בפעמים שאת כן מצטרפת את תמיד מרגישה לא שייכת. זה באמת קשה. הרבה זמן גם אני הרגשתי לא שייכת. אבל אני רוצה להגיד לך שרוב האנושות, רוב בני האדם בעולם, מתנגדים לפשע שאולי נהיה עדות לו. את שייכת להם. את לא מכירה את רובם. גם אני לא. אין לי מושג איך היינו מרגישות ביניהם. ובכל זאת, תדעי – את שייכת.
לא תהיי כאן הערב גם בגלל שמוטל עליך יותר מדי. את להטוטנית מטלות. תמיד רצה. עכשיו במיוחד קשה. הפרנסה, הבית, ותינוק, והורים מבוגרים, והשתלמות – אני יודעת. אני ממש לא מדברת באירוניה. זה קורע אותך.
אבל אני רוצה להגיד לך שאם תתבצע בעיראק השמדה, היא תהפוך אותנו – אותי ואותך – לשותפות שידעו מראש ולא עצרו את הפשע. ההשמדה הזאת תטיל מום בנו אישית – באנושיות האוטונומית שלנו. מנהלי העולם לא רק הורסים מה שהם רוצים, הם גם מאלצים אותנו לצפות.
מה שהם לא מאלצים אותנו, עדיין, זה לשתוק. אנחנו יכולות לספר, לצעוק, לכתוב. אנחנו יכולות למסור עדות מרשיעה. בהאג, בבריסל – התחילה כבר גלובליזציה של ענישה על פשעים נגד האנושות. בין איסטנבול, לטוקיו, למרסיי נפרסת רשת עולמית של מחאה אזרחית. תהליכי ההשפעה הלא-אלימים, הדמוקרטיים האלה, הם מייגעים, איטיים. והם תלויים בצעקה שלנו, בעדות שלנו, בעבודה שלנו.
אני כותבת לך, חברתי הטובה, כי בימים האלה היוהרה הדורסנית של ארצות הברית מחשיכה עוד יותר את הנוף החשוך כבר של חברת המתיישבים האלימה שלנו. את, כמוני, רואה ברור את החושך, כבר מזמן. והסבלנות שלי פקעה. כי החושך הזה הוא מה שיישאר. אם לא תצעקי הוא כל מה שיישאר. אם לא תעבדי אתנו. אם לא תעמדי על דעתך בכיכר. אם לא תביאי, גם את, חברה טובה שלך. אם לא תמצאי – אם אני לא אמצא – את הכוח הבלתי-אפשרי להוסיף לעצמך עוד מטלה אחת. החושך הזה הוא מה שתעניקי לתינוק שלך, הוא מה שתעניקי לך עצמך, אמו המתבגרת. החושך יהיה העתיד, אם לא נעשה כל מה שאנחנו יכולים.
זה נשמע מייאש, אני יודעת. גם בגלל זה את לא כאן. הרבה פעמים גם אני מתייאשת. אז אני רוצה לתת לך קמיע שאני מחזיקה חזק ביד מול ההכנות לפשע. פועלים באנגליה סירבו להעמיס על הרכבות חלקי נשק שנועדו להתקפה. ידעת? וכאן, 300 צעירות וצעירים הודיעו לראש הממשלה שהם לא יהיו שותפים לפשע שלו, ולא יתגייסו לצבא כובש. כמו שסירבו לפניהם בדרום-אפריקה, בוייטנאם. מבין ה-300, 45 נשים כבר התייצבו בפני ועדה שפטרה אותן משירות. היום הן מעורבות בבניית ארגוני התנגדות. אבל הצבא לא מכיר במצפון גברי, ו-11 צעירים יושבים כרגע בכלא. בצבא כל-כך מודאגים שכולאים אותם שוב ושוב. אף פעם לא ישבו יחד בכלא כל כך הרבה סרבני סדיר.
בואי, חברה טובה שלי, קחי חלק בתקווה של האנשים האלה, יש להם הרבה, קחי חלק בחזון שלהם, בחיוניות שלהם. בואי – עמדי איתם, איתנו, צעקי – נגד החושך.
מנהלי העולם, אין לכם חסינות, אנחנו צופים בכם.
אף פעם לא נפגשנו, רלה, אבל את חברה טובה שלי. דפנה
מכתב מלונדון
כן, היינו מגוחכים. עשרה מרקסיסטים מאירגון אחד ועוד שלושה מאירגון שהתפצל ממנו, ועוד עשרים "עובדות-מין למען זכויות אדם" וכמה נשים טיבטיות שצילצלו בפעמונים, ומאה כבאים, ומאתיים מורים, ושלושים עובדים של הבי.בי.סי, וכורדים מטורקיה וכורדים מעיראק וכמה איראנים שמאמינים שלהתנגד לדיכוי האיסלמי זה לא לתמוך בכל גחמה רצחנית של בוש את בלייר, וחמישה עשר פאנקיסטים ומאה היפיות, וילדים בעגלות, וזקנים שזוכרים את הבליץ, ויהודים שזוכרים את המחנות ואפילו כמה ישראלים לא הכי גאים. כן, היינו מגוחכים, והיינו מיליון. אנחנו אומרים שיותר, אבל בואו ניצמד לאומדן של המשטרה. היינו מיליון, ושטפנו את לונדון, מפגינים ותיקים עם אזרחים תמימים שמעולם לא חתמו על עצומה, מקומיים וזרים, קשישים וילדים, ואיש לא היה שם מלבדנו, ורק קולנו נשמע. מיליון אנשים שקמו יום אחד והרגישו שהם יותר מעם, הם רעיון. רעיון די פשוט בעצם: לא למלחמה, לא לכיבוש, הכסף והנפט לא יענו על הכל. וטוני בלייר ניגף מפנינו עד גלאזגו, והממשלה התחילה לגמגם, והלייבור התחיל להתפתל, ופתאום למעלה מחמישים אחוז מהציבור הבריטי, כך אמרו הסקרים השבוע, כבר לא רוצה מלחמה. ובאירופה כולה נשמע הקול שאומר לא, ואפילו בתל אביב צעדו 2500 אנשים אמיצים, או אולי סתם שפויים, וגם הם תרמו את חלקם לזעזע את אמות הסיפים במרחק. כן, אנחנו מגוחכים. כל אחד מאיתנו לחוד. אבל לא כשאנחנו צועדים ביחד.
דפנה ברעם
(פורסם ב"כל העיר", 21.2.03)
יש איזה קשר בינך לחיים ברעם?
הכל טוב ויפה, אבל מישהו מוכן להסביר מה האלטרנטיבה למלחמה הזו?
מקסים ומפליא