זו שעתם הגדולה של פקידי האוצר. השתלטותם על סדר היום הכלכלי והפוליטי מגיעה לרמות חדשות של בוטות ותחכום, והרגל שבה הם רומסים את מוסדות הדמוקרטיה גסה מתמיד. האנשים האלה, המתחזים למשרתי הציבור, אכן משרתים ציבור: את ציבור "השווקים". משרד האוצר הוא רק תחנת ביניים עבור כלכלנים שבאים מ"השווקים" וחוזרים לשם מיד לאחר תקופה בשירות המדינה. יש הרבה הגיון במסלול הזה; ה"שווקים", או מה שידוע גם כעולם העסקים הגדולים, מקיימים יחסים סימביוטיים עם משרד האוצר ומדיניותו, ואך טבעי הוא שאותם האנשים ממש, ואותה השפה, ימשלו בשתי המערכות בעלות האינטרס המשותף.

על אורי יוגב, ניר גלעד ואיתן רוב, שלושה בכירים באוצר, הנחשבים לאנשים החזקים במשרד כיום נכתב ב-The Marker השמרני:

"שלושתם היו באוצר, יצאו למגזר הפרטי, וחזרו למשרד; שלושתם נחשבים לחסידים מובהקים של תהליכי הגלובליזציה והליברליזציה שעובר המשק בשנים האחרונות… השלושה נחשבים לחסידי השוק החופשי ולנעדרי רגישות חברתית. אין פלא שבתקופתם מבצע האוצר את הקיצוצים הקשים ביותר מאז קום המדינה בקצבאות הביטוח הלאומי…"

בכירים אלה ואחרים מנהלים כעת מסע צלב לחיסול הסקטור הציבורי בשליחות האפיפיורות של ההון. חדורי אמונה בצדקת הדרך הם לא בוחלים באף תכסיס וטריק – ממניפולציה בנתונים ועד "ספין" תקשורתי – כדי להכריע את שומרי חומות תקציב המדינה: הפוליטיקאים ה"פופוליסטיים", וועדי העובדים והארגונים החברתיים.

האוצר זיהה את תקופת המעבר שבין הממשלות כנקודת תורפה, ועט מייד על הטרף. במהלך אסטרטגי מבריק שארך לא יותר משבועיים, הצליחו פקידיו להכשיר את דעת הקהל לקראת קיצוץ אדיר בתקציב המדינה, חודשים ספורים בלבד לאחר אישור התקציב המקוצץ של 2003 והמאבק החברתי והפוליטי שנלווה אליו.

המהלך נפתח בתכסיס ישן וטוב הקרוי "חשבונאות יצירתית". החשב הכלכלי ניר גלעד, דחה תשלום גדול של החזרי מס משנת 2002, לינואר 2003, וכך הצליח ליצור, בסיועה של התקשורת רודפת הסנסציות, תחושה של אובדן שליטה. בעוד כותרות העיתונים זועקות, לא התמהמה האוצר וקרא מיד, כמי ששולף את תוכנית החירום שבמקרה יש לו בכיס, לקיצוץ מהיר ועמוק בתקציב, כולל פיטורין של לא פחות משישים אלף עובדים במגזר הציבורי. כל זאת, דרש האוצר, עוד לפני שתושלם הרכבת הממשלה הבאה.

מדוע באמת צריך ממשלה כאשר מפטרים עשרות אלפי אנשים המהווים עשירית מהסקטור הציבורי? הממשלה הרי רק תפריע. זה הסאב-טקסט הרגיל של פקידי האוצר, הרואים בעצמם מקצוענים הפועלים בשם האמת הכלכלית הנצחית, אבירי המאבק בכוחות השחיתות שהם הפוליטיקאים הפופוליסטיים. לכן עדיף לצמצם את כוחם של האחרונים ככל האפשר ואולי בכלל להיפטר מהם. ככל שחולף הזמן והנורמות נשחקות, אפשר להגיד את זה בקול רם יותר ובלי להתבייש. ואכן תפיסה זו נחרטה במפורש בסיסמה של מפלגת ‘ישראל אחרת’, אחותה הצעירה והכושלת של ‘שינוי’, שדרשה "ממשלה ללא פוליטיקאים".

מכל מקום, ברור היה שאי אפשר יהיה לפטר שישים אלף איש, אולם הצבת דרישות גבוהות בתחילתו של משא ומתן אף פעם לא מזיקה. מקץ שבועיים, אחרי תעלול נוסף בדמות הגשת שתי אלטרנטיבות לקיצוץ בפני ראש הממשלה, אחת של 12 מיליארד והשניה של 17 מיליארד ש"ח, שיצרה מראית עין של חיבוטי נפש, הודיע ‘ידיעות אחרונות’ חגיגית שרה"מ "נתן אור ירוק" לתוכנית הקיצוצים, הכוללת פיטורין של 35 אלף עובדי ציבור.

במשך שנים מנהלים פקידי האוצר מערכה עצמאית לייבוש – לא תמיד מתוקשרת, לא תמיד חוקית, אך תמיד רוויית מניעים פוליטיים – של שירותים ציבוריים. כך קרה במערכת הבריאות כאשר האוצר סירב להעביר תקציבים מיועדים על פי חוק; בחינוך; ולמעשה בכל מקום בו קיימת מערכת ציבורית חזקה. כל מה שניתן להפריט – מופרט. מה שלא מצליחים להפריט תוקפים בכל דרך: החל בהשמצות וכלה בהתנכלות תקציבית. בינתיים, הממסד האקדמי הכלכלי, הימין הכלכלי וכמובן קהיליית העסקים, עומדים ומוחאים כפיים.

למי חשוב לצמצם את הגרעון?

את הכלכלנים שלנו מנחה הצורך לשמור על גרעון כמה שיותר נמוך, כלומר על חוב ממשלתי נמוך ככל האפשר. התפיסה הזאת, כמו שאר התפיסות של הכלכלנים, היא תפיסה מוכוונת משקיעים. אם יהיה גרעון גבוה, ישראל תהיה בלתי אטרקטיבית למשקיעים, ואז יקיץ עלינו הקץ. למשקיעים יש גם שם אחר, בעל קונוטציה ביקורתית, ולכן פחות שימושית: בעלי הון. הכלכלנים מזכירים לנו כל הזמן עד כמה אנו תלויים בבעלי ההון המיטיבים, ועד כמה לפיכך, צריך להקל עליהם את החיים עד כמה שאפשר. אם להם יהיה טוב, אז גם לכם, פשוטי העם, יואצל משהו מהטוב הזה. בלעדיהם – קטסטרופה. לכן כמה שיותר להפריט, כמה שיותר ל’הגמיש’ את שוק העבודה, כמה שפחות התערבות ממשלתית, כמה שיותר כוח עבודה צייתן וחרוץ וכן הלאה. כל מה שטוב לבעלי ההון הולך. לפעמים זה גם טוב לחלק מהשאר. ולפעמים מה לעשות, גרוע מאד לשאר. למשל כרגע, לרבבות עובדי ציבור, לנכים, למקבלי קצבאות ובאורח עקיף – גם לכל השאר.

הגלובליזציה, המאפשרת העתקת הון בקלות מיבשת ליבשת, בהחלט מגדילה את כוח השכנוע של הכלכלנים. אם לא נתנהג יפה, נגלה שההון עבר בלילה לנמיביה או לפפואה ניו-גיני. זה כוח האכיפה (שבהחלט משכנע) של הקפיטליזם הגלובלי. הוא בהחלט פקטור במשוואה.

מנגד, מנקודת מבט קיינסיאנית, הקיצוץ בסקטור הציבורי עלול דווקא להחריף את המשבר במקום לפתור אותו. בימיו של הכלכלן ג’ון קיינס, ימי המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים של המאה שעברה, נרשמה בארה"ב אבטלה של 25% ואנשים רבים נהגו לחפש את ארוחת ערב שלהם בפחי הזבל. הכלכלנים ניסו וניסו, אך לא הצליחו לפצח את סוד המשבר, שכן הגרפים שלהם לא הצליחו להראות כיצד בכלל תיתכן אבטלה בשוק חופשי. קיינס הופיע אז, שינה את התאוריה, והצביע על דרך לא מקובלת עד אז להצלת הכלכלה מעצמה. 

הרעיון היה דווקא להגדיל את הגרעון הממשלתי על ידי הלוואה מהציבור, ולהשקיע את ההון הזה במשק, על מנת להמריץ את הפעילות במגזר העסקי. שהרי המשברים הכלכליים לא מתרחשים כתוצאה מגורם אובייקטיבי כמו בצורת או פגיעת מטאוריט בכדור הארץ, אלא פשוט כי הקפיטליזם מכניס את עצמו לפינה בה יש עובדים שרוצים לעבוד, יש מכונות, יש צורך במוצרים, אך למרות כל זאת לא מתקיים ייצור, פשוט כי אין אפשרות לבעלי ההון להפיק ממנו רווח. זה קורה למשל במצב בו רוב האוכלוסייה התרוששה, ולא מסוגלת לשלם מספיק. קיינס הבין שזה כשל מובנה של השוק החופשי, שלא יוכל להיפתר בעצמו, אלא רק בהתערבות הממשלה.

היה זה עבור חלק גדול מהכלכלנים חילול קודש, שכן הכלכלה מבוססת על האמונה ש"יד נעלמה" מסדירה מאליה את הפעולה היעילה במשק, כאשר משחררים אותו לנפשו. לכן הם התנגדו לרעיונות הקיינסיאניים בכל מאודם. אך אלה התקבלו בסופו של דבר – גם בגלל טראומת המשבר, וגם כי מלחמת העולם השניה שפרצה בינתיים, גרמה ממילא למדיניות קיינסיאנית, שכן כדי לקיים אותה היתה חייבת הממשלה להיכנס לגרעון ולהזרים ביקושים אדירים לתעשיית המלחמה. כך כמעט בין לילה, התעסוקה היתה מלאה, והחלה תקופה של שגשוג. חוץ מזה, הגרעון גדל. אך זה לא הטריד אף אחד, מאחר שמדינה יכולה לגרור חוב למשך דורות, מבלי שהדבר ישפיע בצורה משמעותית על חיי תושביה.

משרד האוצר מתכנן לפטר עשרות אלפי עובדים מהשירות הציבורי ולקצץ מקצבאות הנכים, הילדים ומסעיפי תקציב אחרים. כל אלה שיאבדו את הכנסתם או חלק ממנה, יחד עם הקיצוץ בכוח הקנייה של המגזר הציבורי, עומדים להקטין עוד יותר את הביקושים במשק. עוד עסקים ייסגרו, עוד עובדים יפוטרו, ההכנסות ממסים יילכו וירדו, הקיצוץ הבא יגיע, וכך חוזר חלילה במין ספירלה של התרסקות. אין זה מקרה שכל קיצוץ גדול מקודמו וההתדרדרות רק מחמירה.

כדאי לזכור שמה שמייצר את העושר בישראל הם לא "המשקיעים", אותו מולך שלמענו כולם מוקרבים, אלא עבודת בני האדם והמכונות והקרקע שבהם משתמשים בתהליך הייצור. כוחם של המשקיעים הוא לא שטרות הכסף שבידיהם, אלה הם רק דפי נייר או ביטים של מחשב. כוחם האמיתי גלום במניפולציה הפוליטית שמקנה להם את מעמדם – מניפולציה שמעמד הכוהנים מקפיד לטפח תמורת ליטרת הכוח שבה הוא זוכה.

השאלה אם כך היא עד כמה מוכן הציבור לבלוע את התיאולוגיה ואת ה’ספינים’, וכמה זמן עוד נותר עד להתפוררות שאין ממנה חזרה.

Share on Facebook