אמנון יובל הגיב:

ברצוני לנסח שתי הסתייגויות מדברים שנאמרו כאן ומשקפים אמונות רווחות בציבור הישראלי:
רמי (שמאמרו כשלעצמו ראוי וחשוב) טען ששנים רבות לא היתה הכרעה בין ימין ושמאל בישראל, ורק כעת הימין הכריע את הכף לטובתו. זה ממש לא נכון: מבחינת מדיניות, ישראל מגשימה בשטחים מדיניות ימין מאז כיבושי 1967. ההבדלים בין המערך לליכוד היו מזעריים, ונגעו יותר לסגנון מאשר לתוכן. אם בכלל, בתקופת שלטון ראשי ממשלות המערך היתה הרחבת ההתנחלויות מואצת יותר. התקופה היחידה שנכנסת יותר בקושי למשבצת הזו היא תקופת רבין, אך גם כאן יש לזכור כי: 1. לרבין היה רוב שברירי ביותר, והוא גבר על הימין רק כי זה התפצל ואיבד קולות של מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה (כמו התחיה). 2. הסכם אוסלו, בדיעבד, נראה יותר ויותר כמו המשך הכיבוש בדרכים אחרות. בכל מקרה, היה זה הסכם שהיה כה פתוח לפרשנויות, עד שרק המדיניות בפועל יכולה היתה לתת לו משמעות. מדיניות זו, עוד בתקופת רבין, היתה רחוקה מלסמן הליכה חד-משמעית לשלום. אחר כך היא סימנה הליכה חד-משמעית למלחמה.

אשר טען כי "אי אפשר להגיד שכולם מטומטמים". אז קודם כל, אפשר, אם מוכיחים את זה. בחברה הישראלית של היום ניתן לדבר על רוב של אנשים שבוחר לתמוך בכיוונים מסוכנים מתוך הלך-רוח לאומני-מלחמתי. בהלך רוח כזה אנשים חושבים בצורה עדרית וכן, מטומטמת. אנחנו מכירים את זה מכל כך הרבה מקומות: כל עמי אירופה תמכו ברוב גורף ביציאה של מדינתם למלחמת העולם הראשונה. האם לא ניתן לומר שהם טעו? או שנהגו בטיפשות? אכן, לעיתים נכון יותר ההסבר של תודעה כוזבת, ושל לאומנות המוזנת על ידי שטיפת מוח תקשורתית יום-יומית, אך אופציית הטמטום אינה כה בלתי-אפשרית, והיא אינה עומדת בסתירה להסבר המניפולציה מגבוה. זה נשמע אולי רע, אבל כן – בדרך כלל הרוב טועה, ולא פעם זה נובע מבורות, טמטום, והיעדר מחשבה עצמאית.
האידיאליזצייה של העם הפשוט, שאף פעם אינו יכול סתם להיות מטומטם, אין לה כל קשר עם המציאות. היא מיתוס שיש להיפטר ממנו, גם אם המחיר הוא האשמה מיידית באליטיזם. אחרי הכל, דווקא העמדה ה’אמפטית’ כביכול ל’עם’ היא סוג של פטרונות בלתי נסבלת: העם לא טיפש, הוא רק לא הבין כמה דברים קטנים, שכשיבין אותם יתמוך בהומניזם עלי אדמות. למי שלוקחים אותו ברצינות לא אמורים לייחס רמה כה עלובה של ניתוח המציאות.
לא בטוח, אבל יכול מאוד להיות שהחברה הישראלית שמעה על הכיבוש, הבינה את ההרג המאורגן של הצבא הישראלי, קלטה את העונשים הקולקטיביים שסופגים הפלסטינים ו…פשוט החליטה שכל זה לא מעניין אותה. כי היא רוצה הרבה שטח בלי הרבה ערבים, והיא מוכנה להקריב לצורך העניין את חייהם של רבים, ואת עבודתם של רבים עוד יותר. ואז מוזר שדווקא המעטים שלא חושבים כך הם הנדרשים לערוך חשבון נפש. תחת זאת, כפי שהציע רמי, עדיף שימשיכו לומר את האמת עד שלא ייתנו להם יותר.

שר פרוליך הגיב:

2 תשובות קצרות:

1)לרמי:

לא נתן לזלזל בדעת הרוב.אי אפשר להגיד שכולם מטומטמים.רצוי לבדוק מה היו הסיבות שהביאו למצב כזה.
יש לזכור שפשעים מבוצעים על ידי שני העמים,כששאילת
היכולת אינה רלוונטית.תמיד כואב יותר כשאתה מקבל את
המכות.אורית צודקת כשאומרת שהיה נסיון מסוים להגיע לדו-קיום.יש לי בקורת קשה על פרטים בתוך הנסיון הזה
שלא היה מספיק אמיתי כלפי העם הפלסטינאי,אבל אפשר היה להמשיך קדימה ולא לחזור לקצוניות שנייה "הכל או
לא כלום".
אורית גם צודקת בכך,בסופו של דבר,שהשמאל בישראל "עשה
את העבודה" עבור הימין.

2) לאורית:

אינני מקבל האמירה"שנאת מורדחי ואהבת המן".כשמאל,וכבני אדם,איננו מפרידים אהבתנו או דחייתנו לפי תרבות,מוצא,לאום,צבע,דת,או גודל האף.
אנו אוהבים הסובלים,המנושלים,הרעבים,המובטלים,החסרי
בית ועתיד,ואנו דוחים את המנצלים,את השקרנים,את כל
אלה שאבדו צלם אנוש,את הלאומנים ואת הרוצחים,וגם את אלה ששולחים אותם,אם באים מחברון או מהרצליה פתוח.

מיכל הגיב:

במקום לדבר "עליהם", קרי ימין , שמאל, ערבים, העם, השלטון וכו’, בואו נדבר קצת עלינו:

הכשל הגדול ביותר שלנו, היהודים, הוא בפחד מלחזור ולהתחבר אל לב ליבה של היהדות: מוסר חסר פשרות.חצי עם רוצה מוסר ללא יהדות, וחציו השני רוצה "יהדות" ללא מוסר. אני רואה חובה להזכיר לעצמנו, לא מיהו יהודי, אלא מהי יהדות:

עמדה: גבולות 67 הם גבולות המוסר היהודי.

כיבוש שטחי הגדה והרצועה איננו עומד בקריטריונים של המוסר היהודי. מדרש חז"ל לגבי מלחמות יהושע מגדיר שכיבוש הוא לגיטימי בתנאי שלאוכלוסייה הכבושה ניתנות כל שלוש האפשרויות הבאות: להילחם, לברוח או להשלים (קרי לקבל זכויות תושב מלאות). ב- 48 עמדנו בדרישות הנ"ל (פחות או יותר…). ב – 67 לא יכולנו לתת תעודות זהות לתושבי השטחים בגלל הצורך להגן על חוק השבות, ולכן כיבוש 67 איננו לגיטימי לפי חז"ל. בניגוד לדעה הרווחת, אין דין יפו כדין חברון.

ענישה קולקטיבית נוגדת את תשתית המוסר היהודי כפי שנקבעה ע"י אברהם אבינו בפרשת סדום ועמורה. תשתית זו מציגה ענישה קולקטיבית (=שרירותית) כמכשיר שבאמצעותו הרוע מקיים את עצמו בעולם.

קדושת האדמה נוגדת את העיקרון האמוני של הפשטת האל. לפי דברי שלמה המלך עצמו, אפילו הר הבית איננו מקום קדוש. לראייה ספר מלכים א’ פרק ח’ פסוק כ"ז: "כי האומנם ישב אלוהים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי".

קידוש סמלים על פני ערכים גורר אותנו לעבודה זרה. קבר רחל מסמל את הערך של אימהות. הפיכתו למזבח למולך הכנעני עליו מקריבים ילדים חיים הינה חילול הקודש ממש.

ארץ ישראל השלמה איננה הבטחה אלוהית. אלוהי היהדות הוא אלוהי התקווה, אלוהי הפתרונות, אלוהי החן והחסד והרחמים, אלוהי החיים. האם זה נבון להפוך אותו לאלוהי ההבטחות?

נבער מדעת הגיב:

הדמוקרטיה של אלחנן היא טובה כאשר היא מותאמת לדעותיו.
אותו ציבור נבער מדעת כאשר יתעורר אליבא דאלחנן ויצביע שמאל יהיה כשיר לחלוטין לעשות זאת.
ותחשבו על זה………..

דניאלה בירמן הגיב:

אני נפצעתי היכן שבתו של רמי אלחנן ז"ל נהרגה, ועליי לומר שאני שותפה לדיעותיו במאה אחוז. באמת שלא ברור לי כלל העולם הזה עם כל האמונה העיוורת שבו, מה אתם אומרים, אולי נפקח את העיניים ונסתכל סביבנו? אני פשוט בטוחה, שאם נעשה כך, נרוויח המון, אז יאללה!!!