זה קרה לפני כחודש. הבית ברחוב בן גוריון היה שומם. שרה היתה בעבודה, גם דוד בעלה. הילדים היו בבית הספר. לכן הם השיגו אותה לבסוף בטלפון במקום העבודה שלה, והפתיעו אותה הפתעה גמורה: "מדברים מהצבא," אמרו לה, והוסיפו: "זה בקשר לגופת בנך, אנחנו צריכים לדבר אתכם בדחיפות עוד היום."
"מדוע אתם לא יכולים לספר לי בטלפון מה קרה, ומה באמת קרה?" היא שאלה בדאגה גוברת, "הוא הרי נהרג כבר לפני כמעט שנתיים, והוא קבור מאז בבית הקברות הצבאי בכפר סבא. לבטח לא הלך לו משם! אם כי," הוסיפה מהרהורי לבה, "הייתי שמחה לו היה הילד יוצא סוף סוף מהמקום הארור וחוזר אלינו…"
"לצערנו, אנחנו לא יכולים לספר לך בטלפון מה קרה, אבל נבוא בערב ונספר לכם הכול. מבטיחים!" ענו לה בכובד ראש, רצינות ורשמיות.
מהרגע שבו הניחה שרה את השפופרת החלו היא ובעלה להתייסר, ביחד ולחוד.
איזה דבר נורא קרה לילד שעוד לא קרה? מה יכול להיות יותר גרוע ממוות? רגע, רגע… אולי זה לא הוא בקבר, אולי זה מישהו אחר, ואנחנו, אולי, ביקרנו עד היום בקבר של בן של הורים אחרים? אולי טעו בזיהוי? אולי… אולי בכלל טעו והוא עוד חי… אי שם… לא, לא… זה לא יכול להיות… די… שיבואו כבר… שיגידו לנו.
בערב, אחרי נצח, הגיעו אנשי הצבא. ואלה פחות או יותר הדברים שנאמרו שם, בניסוח מעודן יותר: "אתם זוכרים, שלפני שנתיים, שעות ספורות לאחר המוות, ביקשנו מכם רשות לנתיחה לאחר המוות?"
"ודאי שאנחנו זוכרים," ענו שרה ודוד, "אמרתם אז שאולי זה יעזור להציל חיילים אחרים, שזה חשוב שיחקרו את כיוון חדירת הכדור ואת סוג האפוד, וכו’ וכו’. ואנחנו כמובן נתנו לכם רשות."
"נכון, ובכן מאז," גמגמו האורחים באי-נוחות, "מאז נותרו דגימות אחדות מגופו של בנכם במרתפי המכון הפתולוגי באבו-כביר. שנתיים נשכחו שם. והדגימות, שגודל כל אחת מהן כמה סנטימטרים, חייבות להיקבר על פי הדין העברי. אז לבחירתכם – האם אתם מעוניינים בהטמנה יחידנית של הדגימות בתוך הקבר שלו, או בקבר אחים של כל הדגימות? והאם אתם רוצים להיות נוכחים בעת הקבורה, או שאתם מוותרים וסומכים על הרבנות שתסתדר בעצמה?"
שרה ודוד בחרו שלא להיפגש עם חלקי גופו של בנם המת, שנקברו עם אלה של צעירים אחרים בקבר אחים.
אחר כך עברו לסדר היום. או חשבו שעברו לסדר היום. כי מאז הם לא מוצאים מנוחה לעצמם. "היגיון לחוד ורגשות לחוד," אומרת לי שרה בעצב.
כמוהם מתייסרות עוד 103 משפחות שמצאו את עצמם במצב דומה, באותו יום, באותן השעות. אחד האבות, איש לא צעיר, אף קיבל ביום ההודעה שטף דם במוח. מאז הוא משותק, מרותק לכסא גלגלים, איבד את כושר הדיבור שלו. סתם מקריות? קשה לי להאמין.
כל כך קשה להיות צעיר בישראל. החיים פה כל כך קשים. וכל כך קשה להיות חייל קרבי במדינת ישראל. משימות מסובכות, לא נעימות ומסוכנות עומדות לפניך.
והכי גרוע זה למות למען ארצך. כבוד גדול לא תקבל. לא במותך (הנה למשל החייל דורון לב מחולון שנהרג ביום א’ מכדור בודד שנורה על ידי צלף פלסטיני כשהלך להביא קפה לחבר’ה, וזכה שהצבא כבר מיהר והודיע שהוא עצמו אשם במותו כי לא לבש אפוד) ולא אחרי מותך, כי עלולים עוד לשכוח אותך, סליחה, חתיכות ממך, בתוך צנצנת.
"לי," אמרה לי חנה, "לי גרם הסיפור הזה למחשבות קשות מאוד על תפקודם של מוסדות הצבא. הרי תמיד הייתי פטריוטית, תמיד האמנתי להם. אבל עכשיו… מניין הטיפשות? מדוע השלומיאליות? עד כמה חוסר הרגישות? למה הודיעו לנו ככה? אם כך נראה ומתנהג הצבא, אנחנו בצרות…"
כבוד שר הבטחון שאול מופז, לטיפולך המסור.
מודה ועוזב – ירוחם!
בריצות הלילה בין משעולי צפון השומרון, בפרדסי השרון, במסעות האלונקה, בזינוקים מהמטוס, בתקיעת ראש בין סזרוני משפחה שיעית באל באזורייה בלבנון או בבדיקת תעודותיהם של חובשי כאפיות אדומות בדהיישה
בשמירות לילה קפואות אל מול מחנה פליטים פרעה או בתצפית למול שריקות השבאב בקסבה בשכם. מדרון אחד ארוך ורצוף של התערערות בנאמנות המדינה למוסריותה ולערכיה. עד הבוקר עת ניצב אני בעיריית ת"א על מנת לשלם ארנונה ומספרת לי האשה בתור שהיא חולת פרקינסון, בנה רחוק בעזה והמעקלים מייד מוציאים אותה מביתה אם לא תשלם את החוב ואין לה מהיכן…
מוצא אני בדבריה של הגברת דבירי את ההשתקפות של אטימות הלב הזו זו שהחלה שם, אצלי לפני מחצית מחיי (כי במחצית הראשונה הייתי בתנועת נוער ומפקדי בוקר וציונות, ציונות ציונות…) ונמשכת אל לב ליבו של הציבור בישראל. כי מי שאמר שהכיבוש איננו כיבוש
וההשחתה איננה השחתה, שיבוא ויתבונן בעינהם של שרה דוד או האשה מהעירייה. האדמה בוערת כבר ועוד תבער באש קשה שורפת . טיהור גדול לא יבוא מכאן. טיהור הלבבות יידחה
מי שאין בליבו כבוד לחיי אדם אין בליבו כבוד למתים ולא להוריהם החיים עכשיו הם החליטו שה6% שעושים מילואים יעשו 42 יום במקום שלושים ומשהו אולי עם הם היו מלים את עורלת הלב ולא את עורלת הפין הכל היה נראה אחרת.