בסוף השבוע יצוין יום האשה הבינלאומי בכל העולם. האם על הפמיניזם לחתור לשוויון זכויות הנשים במסגרת המבנה החברתי הקיים, או שעליו לחתור לשינוי יסודי במבנה החברתי הקיים – כזה שיבטיח את שוויון הנשים? ואולי צריך ללכת בשני המסלולים במקביל?
המערכה הנמשכת כבר שנים לשוויון האשה נתקלת בקשיים גדולים. בתנאים של אבטלה רחבה נשים נרתעות מלדרוש שוויון בשכר (שכר שווה עבור עבודה שווה), או להיאבק על שכר מינימום לפי החוק. נוסף לכך, באווירה של מלחמה ועימות דמים מתמשך, החברה נעשית אלימה יותר, בפרט כלפי נשים.
בתנאים אלה המערכה לשוויון הנשים סובלת מתסכול גובר. חוקים חשובים בתחום קידום שוויון האשה, כמו השוואת תנאי שכר, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק חינוך חינם מגיל 3, או החוק נגד הטרדה מינית בעבודה – נותרים אות מתה בספר החוקים. במקביל, מצבן הכלכלי של נשים רבות מדרדר במהירות.
הגזירות הכלכליות בתקציבים לשנת 2002 ו-2003 ובתוכניות הכלכליות-חברתיות שאושרו ב-2002 פגעו בצורה אנושה בנשים: הן הקורבן העיקרי של הקיצוצים החריפים בהשלמת הכנסה למשפחות חד-הוריות; של הקיצוצים בסיוע בשכר דירה לחסרי דיור; של הקיצוצים בגימלה להבטחת הכנסה; של העלאת מחירי התרופות בקופות החולים ב-26% תוך שנה; של הפיטורים במגזר הציבורי ובבנקים.
לכן ניתן להבחין בבירור בתופעה של פמיניזציה של העוני, שפירושה הוא כי יותר נשים מדרדרות לעוני, וכי משקל הנשים בקרב העניים עולה בהתמדה. ראשי הממסד הישראלי ומעצבי דעת הקהל שבים ומשננים כי הדרך לשוויון האשה טמונה בחינוך, מצד אחד, וביציאת נשים לעבודה, מצד שני. בדיקת הנתונים מלמדת כי בשני תחומים אלה חל שינוי מהותי מאז שנות ה-70.
בתחום החינוך, רמת ההשכלה של נשים עולה בקצב מהיר יותר מרמת ההשכלה של גברים. הודות להנהגת חינוך חינם בתיכון (בסוף שנות ה-70), גדל מספר הצעירות בעלות תעודת הבגרות. במקביל גדל מספר הלומדות במוסדות להשכלה גבוהה, וכיום שיעור הסטודנטיות הוא 55% מכלל הלומדים במוסדות אלה.
כתוצאה משינויים חשובים אלה, ממוצע ההשכלה של נשים בשוק העבודה גבוה בשנה וחצי מהשכלת הגברים העובדים. אולם האם נתונים חשובים אלה בתחום החינוך ביטלו את אפליית הנשים בשכר, או צמצמו אותה? האם הן מנעו את דחיקתן של רבבות נשים נוספות לחיים מתחת לקו העוני?
גם בהשתתפות הנשים בשוק העבודה חלו שינויים בעלי משמעות. במחצית שנות ה-70 היוו הנשים שליש מכוח העבודה, והגברים שני שלישים. כעבור 30 שנה הנשים מהוות כמעט מחצית מכוח העבודה, כלומר מספר הנשים העובדות משתווה למספר הגברים העובדים. אך האם ההשתלבות הגדלה של נשים בעבודה שמה קץ לאפלייתן בעבודה? האם היא מונעת את ההתייחסות אליהן כאל חיל מילואים, אשר בעת משבר נשלח הביתה – כפי שקורה בשנים האחרונות?
חשוב לציין כי למרות שנשים מהוות כמעט מחצית מהעובדים, הן ממשיכות להיות מקופחות בשכר. בסוף שנות ה-90, יותר ממחצית הנשים הנשואות שעובדות השתכרו עד למחצית השכר הממוצע במשק (כלומר, עד לשכר המינימום), בעוד שרמת שכר כזאת אופיינית רק לשליש מהגברים העובדים.
גם ההשתלבות של ישראל בגלובליזציה הקפיטליסטית גובה מחיר כבד מהנשים. כדי לשכנע חברות רב-לאומיות להשקיע, הממסד דואג לשחוק את השכר, לרבות שכר המינימום, וגם להעניק להן מענקים נדיבים על חשבון קיצוצים בתקציבי הרווחה. ההנחיות של קרן המטבע, כמו גם ההנחיות של הממשל האמריקאי פוגעות בצורה קשה בנשים.
הנחיות אלה כוללות הפרטה של חברות ממשלתיות ושירותים ציבוריים, שמשמעותה – גם פיטורים וגם העסקה באמצעות חברות כוח אדם. הן כוללות דרישה מפורשת לקיצוצים נוספים בתקציבי הרווחה, בדמי האבטלה, ועוד.
בתנאים של ישראל הנשים משלמות מחיר כבד בשל הכיבוש הנמשך 35 שנה, אשר גובה מחיר אנושי וכלכלי כבד. ממשלת שרון מתרצת את הקיצוצים בתקציבי הרווחה, בחינוך ובבריאות – בהוצאות הכבדות למלחמה שהיא מנהלת בשטחים.
ההרעה במצבן של הנשים בעבודה ובחברה מעידה על כך כי הגידול במספר הלומדות והשילוב הגובר בשוק העבודה, כמו גם החוקים החשובים בתחום שוויון האשה – אינם מחסום בפני המשך האפליה והניצול של נשים. לכן המערכה נגד אפליית הנשים אינה יכולה להסתפק במאמץ, החשוב כשלעצמו, לצמצום אפליית הנשים במסגרת הסדר כלכלי-חברתי קפיטליסטי. את המערכה לשינויים במסגרת המשטר הקיים יש לנהל יחד עם ניהול המערכה לשינוי יסודי במבנה הכלכלי-חברתי, שיעקור את שורשי הניצול המעמדי והאפליה המגדרית, אפליית האשה, וכל סוג אחר של אפליה.
הסופרת האמריקאית השחורה בל הוקס כתבה בספרה "פמיניזם זה לכולם" (הוצאת פרדס, חיפה, 2002, עמ’ 51): "התקווה האמיתית היחידה שנותרה לשחרור פמיניסטי היא בחזון של שינוי חברתי, שיקרא תגר על העליונות המעמדית… "אנחנו זקוקות נואשות לתנועה פמיניסטית רדיקלית רחבה… תנועה עם חזון תשכיל לבסס את עבודתה על תנאיי החיים הממשיים של נשים ממעמד הפועלים ונשים עניות".
אכן מאמר יפה ונכון . אולם נאמרת כאן רק מחצית האמת . היכן חוסר השוויון של האישה הערביה . מה יעשה לאשה ערביה הנפגשת עם גבר לפני הנישואין . חוקי גאולת הדם . הכורח ללבוש בגדים " צנועים " , רעלות וכד’ . אין תכנון משפחה ועל כל זה לא שמענו וקראנו בכתבה זו . הנשים היהודיות התקדמו ומתקדמות בקצב עולה משנה לשנה . גברים רבים נעשים "עקרי בית " והנשים יוצאות לעבוד , שלא לדבר על שיתוף הגבר במשק הבית , דבר שלא היה לפני שנים לא רבות .
אין ספק שהקידמה שהגיעה לנשים היהודיות טרם הגיעה לנשים הערביות וחבל.
לציוני
זה תמיד מדהים אותי כיצד גברים הופכים מאויימים כאשר מדובר בשוויון נשים.
זה לא אמור לבוא על חשבונו של אף אחד, הסר דאגה מלבך, נשים בעלות מעמד שווה בחברה רק ישפרו את התנאים של כלל החברה, של החלשים באשר הם, כולל גברים. אז מספיק לתקוף בכל פעם שהמילה פמיניזם עולה, זהו המאבק של כלל החברה, וגברים אמוריםלהבין שהם עצמם קורבנות של החברה הפטריארכלית ולהצטרף למאבק הפמיניסטי!
בעלי אומר לי שהנשים יותר חזקות ויותר חכמות מהגברים. אני בטוחה שאם הנשים היו מנהלות באופן רשמי ומעשי את הפןליטיקה ואת המדיניות של ישראל ושל מדינות ערב והפלסטינאים, מזמן היה שלום באיזורנו. אולי נשכיל ונצליח להגיע לשלטון ואז הכל ישתנה בוודאות לטובה.
לשרון איזנורקל, באיזו כניעה את מקבלת את דבריי בעלך, כאילו הם תורה מסיני דבריי אלוהים חיים. הוא טועה ואת טועה, יש לתת לטובים לנהל, ללא קשר למיניותם בין אם הם גברים או נשים.
אפלייה מתקנת לנשים מנציחה את השוביניזם ובסופו של דבר מביאה תוצאה הפוכה.
ראי לדוגמא מפלגות בהן יש מקום שמור לאשה אין בהן יותר נשים ממספר המקומות השמורים. לעומת זאת בליכוד אין שיריונים ונכנסו יותר נשים מאי פעם.
בכיסוי "פמיניסטי" את השוביניסטית המסוכנת ביותר.
אורית העפולית ובן זוגי (לא ב ע ל) אורון העפולון
אני ילדה בת 10 שעושה דיון מובנה על שויון זכויות ואתר זה עזר לי מאוד!
המון תודות למקימי האתר!
בי