לקראת מלחמת אמריקה-עיראק החלטנו להתקבץ כולנו, הורים, בנים ונכדים, בכפר-סבא, כי אין כמו המרחק הגדול מהקריה בתל-אביב, והצמידות הנעימה לקלקיליה, כדי להרגיש בטוחים. אחותי אומנם הציעה לנו לעבור אליה לירושלים-הקדושה-לכל-הדתות, והזכירה שהיא גרה מטרים ספורים בלבד מהעיר העתיקה – ממש בטווח יריקה מהשוק, וגם שקלנו להרחיק צפונה לקיבוץ, לשגית שהבטיחה שתעזור לטפל בילדים חינם אין כסף ותראה לנו איך שהכנרת התמלאה במי שופכין, רק שנבוא, ואפילו קיבלנו הצעה למקלט בטוח להפליא בהתנחלות בתוך שכם. אבל אנחנו דחינו את כל ההצעות הנדיבות וחזרנו לאטוּם המוכר והחביב, לחדר של הבת בביתנו הישן, ברחוב החינני ביותר בכפר-סבא: זהו ה-מקום, החלטנו פה אחד (הפה שלי).
הרי במלחמת עיראק הקודמת בילינו בחדר הזה שעות רבות, מוגנים באקונומיקה, מסכות, מסקינג טייפ, וניילונים, ואכן יצאנו מהמלחמה בריאים ושלמים, ללא שריטה. בקיצור, מקום בעל מזל לא משנים.
נשארה רק נקודה אחת, רגישה וקצת כואבת, מהמלחמה ההיא. כשהמלחמה הסתיימה, גילינו שכל הגדולים – מהעיתונות ומהצבא ומהממשלה – צחקו עלינו בגדול והציגו אותנו כדבילים מושלמים ופתאים מוחלטים על שבכלל האמנו להם, שניילון אחד מסכן ומסכות ממלחמת עולם השנייה וסמרטוט עם אקונומיקה יצילו אותנו, ושנחמן שי בכלל יודע על מה הוא מדבר. מה קרה לכם אתם? אמרו לנו אז, באמת חשבתם שאתם בטוחים שם בחדר האטום? איך לא הבנתם, איך, שרק מזל, רק נס גדול היה פה? לא נעים היה להרגיש אידיוט, אבל הבלגנו כי שמחנו שהכל כבר עבר, ושהכל היה בסדר (נו, כמעט…), ומאז דאגנו לשכוח, ושכחנו לדאוג, ובאו דברים אחרים… ומי זוכר היום את הדמורליזציה שעשו לנו בזמנו?
וחוץ מזה, היום הכול אחרת. עובדה: הנה, גם האמריקאים מכינים חדרים אטומים עם ניילונים ומסקינג טייפ ואקונומיקה, למרות המרחק הרב שלהם מהאזור החם. ואצל האמריקאים לא משחקים בשטויות. בטח לא אצל קונדוליסה שלהם, שנראית אחת שיודעת על מה היא מדברת.
אז זהו זה, גם הפעם, אני נשבעת, אני לגמרי רגועה ,ואני גם מוכנה, כמובן.
הייתי במספרה, עשיתי פן וגוונים פלטינה והכנתי את הכל: עטפתי, אטמתי, החלפתי וקניתי. אפילו בית שימוש כימי קומפקטי סידרתי בשביל הילדים, ואוהל מיוחד לחתולה בוני שלא תסבול סתם, וממד נפרד לכלב בלקי, שיהיה לו מרחב פעולה, וכמובן פירמידות של קונסרבים משובחים בשלל טעמים. ומים, המון מים.
הרגשתי שאני מוכנה לפצצה, אבל לא לפצצה הזאת! בשום פנים ואופן. היא נפלה עלי בחטף, החדשה המרה: הם דחו לי, המנוולים, את המלחמה. בטרם עת הוציאו אותי מהמרחב המוגן והנעים, עוד לפני שנגמר לי החמצן. מה זה? אפילו מלחמות כבר לא עומדות בלוח הזמנים?
והכלכלה, זו היתה עולה על דרך המלך לשגשוג, כי מלחמה כידוע מזרימה כסף טוב, בלי חשבון ולכולם היה טוב….
והכי הכי חשוב, היינו סוף סוף פותרים את הבעיה הפלסטינאית, כי בזמן מלחמה הם יושבים בשקט ולא יוצאים לפיגועים. "למה?" אתה שואל. פשוט מאוד:
- כי הם פוחדים להרים את הראש כשהעולם לא מסתכל.
- כי היינו סוגרים אותם טוב טוב בפנים (עם אוצר).
- כי לא היה כדאי להם להרים את הראש כדי לא לבזבז את החמצן הפנוי…. אנחנו לא משוגעים עוד לחלק להם מסכות בזמן המלחמה. שיסתדרו.
ולבסוף – חסל סדר העוני והשחיתות. כולנו הינו חוזרים להיות מאוחדים, פטריוטים, בעלי גאווה לאומית, מאושרים במנהיגינו ובבוש שהביאונו עד הלום. ככה זה תמיד אצלנו בזמן מלחמה.
אז מישהו יכול לגלות לי כבר מתי סוף סוף תתחיל המלחמה הארורה?
מה אמרת? 17 במארס אמרת? טוב מאוד, אני כבר מזמינה כרטיס למילנו.
"מטבעם בני-אדם רגילים לא רוצים מלחמה: לא ברוסיה, לא בבריטניה, לא בגרמניה. אפשר להבין זאת. אחרי הכול, ראשי המדינה הם אלה שמחליטים עליה, ותמיד קל להם לסחוף אחריהם את העם, הן בדמוקרטיה, הן בדיקטטורה פשיסטית או קומוניסטית, הן במשטר פרלמנטרי. ככה זה. את העם תמיד אפשר לגרור ולכופף לרצון הגדולים. זה קל. כל מה שצריך זה לומר להם שעומדים לתקוף אותם, שהם בסכנה גדולה, וכמובן גם להוקיע את הפציפיסטים (בגלל היעדר פטריוטיות מצדם, ועל שום הסכנה שהם מהווים לעם). כך זה עובד בכל המדינות בעולם." – אמר הארכי-פושע הנאצי הרמן גרינג במשפטי נירנברג.
וקול-העם. שלטים אלמונים בהפגנה בוושינגטון:
Last time we listened to a bush (שיח) we wondered in the desert for 40 years.
Anything war can do, peace can do better.
ציוני!
אני באמת ובתמים מאמין שגם אתה עוד כמה שנים תתקדם, תצא מהארון ותזדהה בשמך האמיתי.
אבל בינתיים אתה עדיין משתייך לעדר הברברי שמקיף אותך, ושמרשה לעצמו לתקוף כל דבר ששונה ממנו, כולל את קרבנות המדיניות שהוא מנהיג.
כתוב נחמד וקליל.
גם אני ממתין למחלמה שכבר תגיע ושתסתיים. מסיבות אחרות, אני תושב ניו יורק, והגעתי ארצה מתוך סולידריות, אשהה כאן כל עוד תמשך המלחמה והאויב מבגדד יירמס ויוחלף. במידה ואקרא לשירות מיל’ אלך בהצדעה. להבדיל מהכותבת שבדבריה אומרת שתברח כל עוד נפשה בה לכפ"ס ואח"כ למילנו. כשהכושי יגמור את העבודה המלוכלכת ויגן על הארץ, את תחזרי רק כשיהיה שקט ונעים ונחמד.
לזה קוראים צביעות
גיבור גדול, אברהם מניו יורק – בא להיות סולידרי איתנו ממרחקים: כל הדרך מאמא-אמריקה לבת ציון. הוא
גם הקריב משעות הסולידריות שלו, לקריאה ב"הגדה
השמאלית" (דע את האוייב?)- אך…מדוע הוא נשאר כאן,
בעורף ? כציוני מאמין ואדוק, יש לו בוודאי דרכון
אמריקאי והוא יכול להמשיך, אל קו החזית, לכווית.
הגן עלינו משם, אברהם היקר. אנו, אסירי ציון, נהיה
אסירי תודה לך ונלווה אותך, אולי לדרכך האחרונה,
בזמירות ונאמר אמן.
מברך את מנואלה על ההתקדמות שחלה באישיותה . סוף סוף לא הזכירה כי היא אם שכולה .
אינך מתבייש ?