הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במרץ, 2003 2 תגובות

אני לא אתייחס לממשלה. אני גם לא אתייחס למצב. אני גם לא אציג בפניכם את המצע של תנועת "היום השביעי". מי שמעוניין לדעת עלינו, יכול לבדוק את האתר שלנו באינטרנט. אני אדבר הערב עלינו. עלי, שעומדת כאן עם המיקרופון ביד, ועליכם. כשהמארגנים של הפגנה זו התקשרו אלי לפני שבועיים והזמינו אותי לדבר כאן, הדבר הראשון שעלה לי היה המשפט "למה אני?" אני לא מומחית לשום דבר, אני לא דמות ציבורית, אני סתם אישה. אזרחית במדינה הזאת.

ואז חשבתי לעצמי שזה מה שאני תמיד עושה – אני מתמרמרת על "המצב", כועסת על הממשלה ומחכה שמישהו, איזה מומחה, איזה מנהיג, יקום ויראה את הדרך. הרי הדרך כל-כך ברורה. כולנו יודעים אותה. ובאותו רגע הבנתי שזאת בדיוק הבעיה. הבנתי שאף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אין ברירה. אם אני רוצה שמשהו יקרה, אני צריכה לעשות את זה בעצמי.


ומהמקום הזה אני פונה אליכם. אתם בטח מתפלאים, בדיוק כמוני, איך זה שהסקרים מצביעים על כך שיותר מ-70 אחוז מהישראלים מוכנים לוויתורים – מוכנים לצאת מהשטחים, מוכנים לוותר על ההתנחלויות, מקבלים את רעיון הקמת מדינה פלסטינית, אבל כשמגיע הזמן לנקוט עמדה – הם בוחרים באריק שרון שירכיב ממשלה. למה? כי אנשים מפחדים. זה מפחיד ללכת בדרך חדשה. זה מפחיד לוותר. זה יכול להתפרש כחולשה. ואף אחד לא רוצה להיתפס כחלש.


אבל אנחנו חזקים. אנחנו הקמנו כאן, בזמן לא ארוך, מדינה שהיא אחת המדינות המובילות בעולם. מדינה שהיא נס, מבחינת ההישגים שלה. אנחנו, וההורים שלנו, וההורים של ההורים שלנו, הקמנו את המדינה הזאת מכלום. מאפס. מרעיון. ממחשבה. מחזון. כשסבא של אבא שלי הגיע לכאן עם המהנדסים של רוטנברג להקים את תחנת החשמל בנהריים – היה לו חזון. חזון של קידמה. חזון של רווחה. חזון של שוויון.


אנחנו כולנו נמצאים כאן, בין אם נולדנו כאן, או עלינו לכאן, לא כי הכריחו אותנו, כי אין לנו ברירה. אנחנו, כל אחד מאיתנו, גרים כאן כי בחרנו לחיות בארץ הזאת. ואנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהיא תהיה. נתנו לפחד להוביל אותנו, במקום לתת לחזון שלנו להוביל אותנו. והממשלות שלנו, הולכות סחור-סחור כמו אוניות שמכשירי הניווט שלהן התקלקלו, בגללנו. כי אנחנו מכשירי הניווט של הממשלה. אנחנו צריכים לכוון אותה לדרך הנכונה. ממשלות, פוליטיקאים, מנהיגים, הם רק כלים בידיים שלנו. ואנחנו לא נותנים לממשלות שלנו את הכיוון.


אני מדברת כאן הערב כדי שלא נגיד יותר "למה אני". זה בידיים שלנו. בידיים שלכם ושלי. זה בידיים שלנו לכוון את המנהיגים שלנו, לומר להם מה אנחנו רוצים, באיזה מדינה אנחנו רוצים לחיות. אני יודעת שאני רוצה לחיות במדינה מתקדמת, שמבוססת על ערכים הומניים. מדינה שכל האזרחים בה שווים לפני החוק. אני רוצה מדינה שיש לה גבולות ברורים. אני לא רוצה לשלוט על אוכלוסייה משוללת זכויות. אני רוצה שצה"ל יהיה צבא ההגנה לישראל ולא צבא השיטור והדיכוי.


ואת זה אני דורשת מהממשלה שלי – להפסיק את הכיבוש. להגדיר גבולות למדינה ולהגן עליהם. אני מזמינה כל אחד ואחד מכם כאן הערב, לנסח את החזון שלו ולהתחיל לפעול לפיו. לא לפחד. לדבר עם אנשים. לדבר עם אנשים שלא מסכימים. עם אנשים שמתנגדים. לדבר עם אנשים שמפחדים. לדבר אתם על החזון שלהם. לתת לחזון להוביל, לא לפחדים.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אומץ.

  2. עמי הגיב:

    ארשום תגובה טיפה יותר ארוכה מקודמי ובכן רוצה אני
    להתייחס לדבריה של הגברת שבעשור האחרון היתה על "הרקיע השביעי" ולא יודעת כנראה שלפני עשר שנים
    היה ראש ממשלה בישראל שטען את אותם דברים ובאמת נתן
    לחזון להוביל ולא לפחדים אך למרבה ההפתעה פעל ראש
    הרשות בצורה קצת שונה הוא דווקא נתן לפיגועים וליאוש להוביל ובינתיים לצערי נרצח לו ראש הממשלה
    והגיע לשילטון ראש ממשלה צעיר שקצת המשיך את החזון אומנם יותר בזהירות אך למרבה ההפתעה גם אז בחר
    ראש הרשות לתת לפיגועים להוביל וכולנו האשמנו את
    הצעיר שהוא לא רוצה בשלום ואז ב 99 עלה אדם משלנו
    ונהיה ראש ממשלה והוא החליט ללכת עם החזון הלאה
    יותר מכולם וראש הרשות המשיך את הקו שלו ופתח במרחץ
    דמים אותו אנו חשים עד היום.
    אז עירית היקרה כ"ארבע אימהות" אולי צדקתן והצלחתן
    אך כ"יום השביעי" – יש ג ב ו ל!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים