תמונתו של הסטודנט הסיני העומד לבדו אל מול הטנק בכיכר טיאננמן שבבייג’ין ועוצר את מהלכו של מכשיר ההרס  האימתני, העיוור, נעשתה לאחד מסמלי התקופה. הכול דיברו על האיש הצעיר ששם את נפשו בכפו, התגרה במוות, ושינה את מהלך היסטוריה. אבל איש לא דיבר על נהג הטנק ההוא שעמד מול הסטודנט ובהרף עין קצר היה עליו להחליט – לרמוס את האיש העומד מולו בזחליו של המכשיר האימתני הנתון בידיו, או לעצור. והוא עצר. ועצירה זו, הוויתור הזה על השימוש בכוחו העודף של הטנק, היא שהעניקה תקווה לאנושות, היא ששינתה את מהלך ההיסטוריה.

תמונה אחרת, מרפיח, היא בעיני סמל לא פחות נשגב, אבל גם ולא פחות נורא, מן הסטודנט העומד מול הטנק בטיאננמן. הלא היא תמונתה של רייצ’ל קורי העומדת לבדה מול הבולדוזר, מנסה לעצור את מהלכו של מכשיר ההרס האימתני, העיוור. אבל נהג הבולדוזר הוא לא נהג הטנק מטיאננמן, הוא בחור משלנו. ועדיין זכורה התרוממות הרוח שאחזה בנהג הבולדוזר (גם הוא בחור משלנו) שלא עצר את מסע ההרס עד שחשף בלב ג’נין כיכר ריקה מבניינים, "גדולה כאצטדיון טדי", אמר כשנחה עליו רוח הפיוט. בחור משלנו אינו עוצר נוכח דמות פעוטה וחסרת אונים הניצבת מולו ומפריעה לו לבצע את "משימתו". הוא לוחץ על הגז ודורס הצעירה מארצות הברית, שבאה ממרחקים להשתדל כמיטב יכולתה הדלה למנוע עוול בסכסוך לא לה, לא ידעה שטיאננמן זה לא כאן ושהבולדוזרים "שלנו", שהבחורים "שלנו" נוהגים בהם, לא סינים מטיאננמן, אינם עוצרים את מסע ההרס כדי לא להרוג בני אדם.

המוות הזה של רייצ’ל קורי רובץ על כולנו, המשתפים פעולה – מי מרצון ומי מאונס – עם הפשעים האלה המבוצעים בשמנו.

Share on Facebook