חזרתי ביום ראשון לבסיס אחרי נפקדות של עשרה ימים בסביבות השעה 14:00, ללא מדים ועם תיק כלא מוכן. כעבור שלוש שעות נלקחתי לרס"ר הבסיס. הוא היה היסטרי. פקידת השלישות הזכירה לו את החבר’ה מ"אומץ לסרב" שהפגינו מול הבסיס בשבוע שעבר (כתמיכה בקצין מהיחידה שפחות או יותר סירב להעביר חומר מודיעיני לתקיפת נקם אחרי הפיגוע בנווה-שאנן בתל-אביב), כדי להסביר לו שאני סרבן (כל הסרבנים נראים להם במילא אותו דבר). הוא שאג עלי קצת ונפרדנו בחיוך כנגד מבט מטומטם ומאיים מצידו.
פקידת השלישות התחננה שאני אשים כבר מדים ואתן לה ללכת הביתה. מכיוון שהיא נשארה בגללי שעה מעבר לשעות העבודה שלה ומכיוון שבלאו הכי תכננתי לעלות על מדים בכלא, הסכמתי להיות נחמד בפעם האחרונה בתמורה להבטחה שלה לברר לפעם הבאה את הנהלים בעניין שיפוט חייל ללא מדים ולהודיע לקצינים הנוגעים בדבר שלא יצפו לתגובה דומה בפעם הבאה (אני יודע שלא הייתי חייב לעלות על מדים – לא משנה).
נשפטתי על ידי אלוף-משנה הפעם והואשמתי בסירוב פקודה ובנפקדות. נימקתי את סירוב הפקודה, או למעשה את הסירוב הכולל לשירות בצבא, בנקודות עיקריות: אני לא מוכן לקחת חלק במוסד הצבאי, שלדעתי פועל כשליח של שיטה ושלטון שלא משרתים את האינטרסים של רוב האנשים החיים בישראל; האופן בו הצבא משמש גוף המנצל חיילים באופן שיטתי; אני לא מוכן לשתף פעולה עם הכיבוש והדיכוי הצבאי של ההמון הפלסטיני או עם הסכמי דיכוי בין השלטונות בשני הצדדים; התרומה שלי לחברה מחוץ לצבא גדולה בהרבה מזאת שמתאפשרת באותה מסגרת.
המשפט התארך מעט וכלל משלב זה חילופי שאלות ותשובות (הציטוטים כמובן מאוד לא מדוייקים אבל זאת היתה רוח הדברים).
"אתה מאמין בכלל במדינה?"
"אם אתה שואל אם אני מאמין במדינה בצורתה הנוכחית אז התשובה היא לא. אני לא חושב שהמדינה משרתת את האינטרסים של רוב האנשים שחיים בה, אלא של מיעוט של משפחות מיליארדרים. בכל מקרה, גם אם המצב היה שונה, המדינה עדיין היתה גורם מגביל".
הוא הקשה: "למה שלא תלך ותרצח אנשים?" (זה דווקא ציטוט מדוייק…)
"הא??"
"כלומר, איפה עובר הגבול בזכות של אדם להחליט לציית לחוקים?"
"שאלה כבדה. אני מאמין שלאדם עומדת הזכות להתנגד לחוקים שקבע השלטון, כל עוד מעשיו לא פוגעים באחרים ונשענים על בסיס מוסרי. זכות כזאת מתאפשרת לאדם, לא רק בגלל שפירושה של דמוקרטיה הוא לא ‘דיקטטורה של רוב’ בתפיסה (ולא שקיימות בעולם דמוקרטיות אמיתיות), אלא גם בעיקר כשהחוקים הרשמיים בחברה לא נקבעים בכלל על ידי הרוב אלא על ידי שלטון מיעוט שיוצר רבים מהחוקים בהתאם לצרכיו. אם מחר יצא חוק שמחייב אותך לוותר על כל הרכוש שלך או לצאת ולפגוע בכל אדם עשירי שאתה רואה ברחוב, אני מניח שכמו הרבה אנשים אחרים היית עובר עליו ופועל לשנות אותו ולשנות את המצב שאיפשר את החקיקה שלו".
כתגובה הוא רמז שהמעשים שלי דווקא פגעו ‘רגשית’ באנשים רבים. יופי טופי. הוא הפעיל תנאי קיים של 7 ימים באשמת סירוב הפקודה ולא הוסיף ימים נוספים, כנראה מתוך חישוב מצטבר עם העונש שהוא תיכנן לתת לי באשמת הנפקדות.
כתגובה לאשמת הנפקדות הזכרתי שרצו כבר לשפוט אותי יומיים לאחר שחזרתי משבועיים של מעצר והחלטתי לקחת חופש גם בלי הסכמה מסובכת של הצבא. הוא הוסיף 21 יום באשמת הנפקדות והעונש נדחה ליום למחרת בשל השעה המאוחרת (18:00).
הוא חתם את המשפט בנוחות: "אתה מבזבז סתם זמן יקר בכלא שיכולת לתרום בו המון לחברה, גם מתוך הצבא".
יום למחרת בערב הגעתי לכלא 6 לפלוגה ב’ (פלוגת המתקבלים) ואחרי שאכלנו ושטפנו כלים נערך לי "מסדר קבלה" יחד עם שני טירונים מבוהלים. היה משעשע… לא ממש כמו בתיאורים של "מדריך רוזנברג" (למרות שבדברים מסויימים הוא היה בהחלט אינפורמטיבי, רק לדעתי מפחיד יותר מהמציאות). בקיצור, כל המסדר היה ביזיון מוחלט. משום מה הוא שם לב שזה לא היום הראשון שלי בצבא ושראיתי הצגות מרשימות יותר בטירונות והעדיף להיטפל לשני הטירונים. הוא כמובן צעק שהבא שיזוז יעלה למשפט מייד אם הוא לא ירים את היד לקבל אישור. מיד עניתי לאתגר, כמו ילד טוב, וגירדתי את הראש. התגובה היתה מאוד מאכזבת גם כשניסיתי את העניין בפעם השנייה… הוא פשוט אמר שיש לי אישור לזוז (כלומר סובב את העניין כאילו הרמתי את היד לאישור). באסה. אותו סיפור עם האיומים הטפשיים על מי שלא יזדרז ולא יעמוד בזמנים של שפיכת התיק. באמת שהשתדלתי להוציא את הדברים לאט… אבל הוא היה עסוק בלדרבן את הטירונים המסכנים. טוב. אגב, הייתי קצת שוקיסט גם כן ולקח לי קצת זמן להבין שאני אמור לעמוד ב"דום הימנון" ולא בדום צבאי רגיל (V בין כפות הרגליים וידיים מאחורי הגב). מי ממציא את השטויות האלה?
התא שהייתי בו באותו לילה לא נורא בכלל, אבל לא מקום בילוי גם כן. שורת שירותי "בול פגיעה" (שהמב"ס הודיע לי בשלב מאוחר יותר כשהייתי בבידוד שהם הוחלפו בקראוואן של שירותי אסלה תקניים) וכעשרים מיטות קומותיים, נדמה לי. היה "אזור של רוסים", אבל חוץ מכמה הצגות מטומטמות שנמשכו בערך עשרים שניות לאף אחד לא היתה בעיה שהטירונים ואני ישנו שם. יש גם קטע טפשי של מתיחות של כלואים חדשים… פשוט צריך לתת תשובה טפשית יותר מהשאלה כמו: "קיבלת כבר תלושי שק"ם?" – "כן, של מאה שמונים שקל יחד עם האסימונים לקזינו". ככה גם נחסך מכלואים חדשים אחרים כאב ראש מיותר.
יום למחרת נערך בבוקר מסדר מפקד-פלוגה. הוא עבר בין הכלואים החדשים ושיעמם אותם קצת: "בוקר טוב" – "בוקר טוב המ’פ" / "ועל מה אתה כאן?" – "סירוב להמשך שירות בצבא" / "המ"פ… [מזכיר באיזה תואר צריך לפנות אליו…] אז לאן כן? לצבא פלסטין?" – "ממש לא [ומה הקשר?? עכשיו שאני חושב על זה…]". בהמשך היום נערכו ראיונות מש"קית ת"ש, רופא ומ"פ. שום דבר מעניין. בינהם היה איזה מסדר דגל ומסדר חיפוש (כן, כן… החרימו לי שתי כרטיסיות אוטובוס חשודות מאוד). המ"פ הודיע לי שאני עובר לפלוגה א’ (שנקראת גם "הפלוגה של הילדים הטובים") וכנראה שהוא גם ידע על מה הוא מדבר כי זה בדיוק מה שקרה… הוא גם הוסיף שבגלל פאק בניירת אני משתחרר שבוע מוקדם יותר.
באותו יום הועברתי יחד עם כלואים נוספים לפלוגה א’. מ"פ א’ נתן לי לבחור בין מחלקת המטלות למחלקת המשמר ובחרתי במשמר, סתם מתוך תחושה שאני אאלץ שם לתת מעצמי פחות לצבא מאשר במחלקת מטלות, למרות שההבדל הוא לא כל כך משמעותי בראייה רחבה.
הכלואים שפגשתי באוהלים סיפרו לי שאחד הסרבנים, חגי מטר, היה כלוא באותה מחלקה בעבר הקרוב בתפקיד "רץ-קנקן" (אחראי לעבור בין השומרים במגדלים). זו היתה הנקודה הראשונה מתמונת עקבותיהם של סרבנים אחרים בכלא, שהיתה מצד אחד מעודדת (כן, זה באסה להרגיש שעומדים לבד מול מערכת ענקית ומפלצתית…) ומצד שני איפשרה לי ללמוד על האופן שבו רואים כלואים אחרים את נושא הסירוב. התמונה התחדדה יותר בשלב מאוחר יותר, כשנוספו לה פרטים נוספים מזוויות שונות.
מרבית הכלואים בפלוגה א’ נכנסו לכלא בגלל עבירות צבאיות קלות, הקשורות בדרך כלל לתקינות הופעה ולבוש, להירדמות בשמירה, התחצפות או נפקדות. מסיבה זאת גם התודעה הכללית בקרב הכלואים נשארת פעמים רבות ברוח צבאית מסויימת והערכה כזאת או אחרת לממסד. בקרב חיילים קרביים רבים בפלוגה שוררת "גאוות יחידה" מושרשת הכוללת שירי יחידה, שמסתכמים בהצהרה שאותה יחידה טובה יותר מכל המקבילות שלה ושהיא מכילה את האנשים הטובים ביותר (הטפה כזאת היא חלק רשמי במסלול הכשרה של חייל). בכל זאת, חיילים פז"מניקים (ותיקים בצבא) אומרים מדי פעם שכולם בסופו של דבר עושים את אותה עבודה שחורה.
חיילים שהגיעו ממציאות קשה יותר באזרחות ושניתקלו כבר בחוסר האכפתיות של השלטון בלי קשר לצבא, מגיעים גם לכלא עם תודעה הרבה יותר אנטי-צבאית. בקבוצה זאת נכנסים לדוגמה כלואים אתיופים שהיו איתי. "שילך לעזאזל הצבא. אנחנו משרתים והעשירים נהנים" (או משהו כזה). בדרך לכלא 6, החייל הנהג שלקח אותי אמר אז מה שיכול להשלים את המשפט הזה "שיגידו תודה שאנחנו משרתים בשבילם".
היחס מצד המד"כים בפלוגה היום דווקא לא גרוע מדי וחלקם בסדר גמור. מספרים שבמרד ב-1997 נדקר אחד המד"כים על ידי אחד הכלואים. לא יודע אם מדובר בפלוגה הזאת, אני מניח שלא, אבל למרות שחבל שזה מה שקרה (אני לא מצדיק את המקרה), אפשר להבין את המקור לכעס מצד הכלואים שהיחס אליהם היה פעם משפיל ביותר. יחס כזה הוא גם בעיני סוג של אלימות, גם אם סמויה יותר, שמופעלת מהצד של המערכת כלפי אנשים.
כל משמרת שומרת במתכונת ארבע שעות שמירה ושמונה שעות מנוחה במהלך השבוע. התנדבתי לשמור באגף הבידוד. מאוחר יותר החלטתי שזה המקום היחיד שאסכים לשמור בו בינתיים.
"…אז עוד כמה זמן נשאר לך?" – "שבועיים בערך" / "ועוד כמה פעמים אתה חושב שישפטו אותך?" – "… איך אתה יודע שאני סרבן?" / "מברשת שיניים…" (דרור! מי כותב את השם שלו על מברשת שיניים? :])
כן, אלמנטארי ווטסון. בקיצור, יצא לי להכיר את דרור והילל (שהיה בעיצומה של שביתת רעב אז) באגף כש"שמרתי" עליהם. שני תותחים מעניינים.
בהצלחה אחי!!!!!!!!!!!
בקרוב אני איתך!!!!!!!!
כל הכבוד ובהצלחה!
השבוע התחלתי את השנה האחרונה לפני סיום השירות כחייל סדיר ואת רוב הזמן כסדירניק ביליתי באיזה "בוטקה" 25דקות משיינקין ואין לך מושג כמה אני מקנא בך,הלואי ויכולתי להשתתף אתכם במחאתכם אבל אין שום סיכוי חייב להשאר בכדי שאוכל לשמור לשמור על הת-ת שלך ושכמותך.הרבה הצלחה ואם תוכל כשאתה מז-ן בתקופת הנפקדות תחשוב עליי ועל כל החברה פה תודה
נוולה
איזה סיפור יפה, אני מהסרבנים שלא יצא להם לעלות על מדים פעם אחת אפילו, חבל נראה לי פספסתי הזדמנויות ללעיגה לצה"ל.
אני לא מבינה מה הקטע שלך לסרב. אם זה נגד המדינה, אז פשוט תעזוב אותה,לידיעתך- רוב המדינה בעד הצבא, ונגד פיגועי הטרור של הפלסטינים (ויוצא מכך גם בעד דיכוי "הפלסטינים האומללים" הרוצחים בדם קר תינוקות ילדים ונשים ברחובות) האופן שבו תיארת ילדותי ביותר, עברנו את שלב ה"דווקא", וה"לגרד בראש" כשצריך להרים את היד. הממסד המפלצתי- זה המדינה שלך, שבישבילי היא הדבר היקר ביותר בעולם. בוש והכלם בסרובך להגן על המדינה!
אל תבוש ואל תיכלם חביבי. ישראל זה מוצר שהעשירים מוכרים ביוקר לעניים. הערבים משלמים פי 2. אפשר לאהוב אותה אפשר להבין אותה אבל בסופו של דבר אי אפשר לקבל עליה בעלות.
מותר בדמוקרטיה גברת אודיה להתנגד ולשלם את המחיר הדמוקרטי. ככה זה.
תלמדי אזרחות. ואז תביני שאי התגייסות אינה אומרת שלילת אזרחות – אלא מוכנות גבוהה מאד לשלם עבור האזרחות שלך והרצון שהצורה של אזרח תהיה אחרת.
תהיה אחרת לא רק כמו שאת רוצה – מטר ימינה ומטר שמאלה. אלא אחרת לגמרי. מותר. זו דמוקרטיה.
שירה היקרה
מי שאינו מוכן להגן על המדינה שלו, על רכושו ועל היקר לו, לא יכול לחיות.
נסי לקחת לחסר בית , את הפינה שלו, לקחת לקבצן את כספו .
או אולי ננסה לקחת לך את ביתך, (ולא הלכתי רחוק יותר…)
אני בטוחה שאז תחשבי אחרת.
אגב, ה"סרבנים" אינם פחדנים אלא משמשים חייץ בין המציאות לבין דור ישן שאינו מבין כי טעה!
אני כיום נחשב סרבן שטחים. לא הייתי כזה כל הזמן. עזרתי ליצור מציאות מנוולת, צינית ומתנאשת במדינת ישראל שהובילה למצב הנוכחי של שנאת הזר האחר, יוצרת מציאות חברתית כלכלית קשה ובלתי מתפשרת כלפי החלשים בחברה ובעיקר עסוקה בעצמה במקום לקיים את האחר. אני אוהב את הרץ הזאת, את שביליה נופיה ובעיקר את האנשים שבה פלסטינים כיהודים. אני מבקש סליחה על הטעויות שעשיתי בעברי כמצויין לעיל. האם תוכל ישראל בעתיד לסלוח לי ולכשכמותי?
במקום כלא 6. באבו כביר או בג’למי קישון עם האנשים המתאימים והנל ירוץ לצבא כמו טיל וליחידה הכי קרבית
ודפק בכוונה ובדם קר מבצע של כוחות הבטחון בשטחים. הוא קיבל קרוב לוודאי ג’וב יותר טוב, במקום להיות באבו-כביר שם היו מלמדים אותו את "טעם החיים"
. אבל כמו רבים ממהכותבים , השמאלנים יפי הנפש, שמסרבים מטעמי מצפון לשרת בצבא ההגנה לישראל וגרים בארמונות שניבנו על ידי ניצול ושיעבוד של אחרים. כאן המצפון לא הציק להם.
תודה לכל מי שהחליט לא לצלוב אותי.
אודיה, שאלת מה הקטע שלי לסרב. או במילים אחרות – למה כמעט חצי ממחזור הגיוס היום בוחר לעשות את מה שאני עושה אבל בדרך אחרת (והסרבנים האקטיביים ביננו הם רק קבוצה קטנה מאוד)?
אני יודע שנורא נוח לחשוב על כל מי שמחליט שהוא לא מוכן להמשיך לשרת כעל משתמטים חסר ערכים. הרי ככה גם לגבי רוב האנשים שנקראים למילואים (לא רק בגלל שאחרי שלוש שנות סדיר הם מרגישים שהם ביזבזו שלוש שנים מהחיים אלא גם בגלל שהחיים במציאות החברתית הקיימת לא ממש מותירים מקום למילואים)…
אני לא פציפיסט. שירתתי חצי משירות החובה ואני לא מתנגד לשירות בצבא בכל תקופה, אבל הסכמה לשירות היא לא עיוורת. הצבא לא נשלט על ידינו ולא פועל היום למען האינטרסים שלנו. הוא נמצא כלי של מדיניות שלא רק דופקת את ההמונים הפלסטינים, אלא גם מסכנת אותנו בכך שהיא רק מגבירה את סכנת הטרור. מי זה "אנחנו"? רוב האנשים בישראל: העובדים, המובטלים, הגימלאים, הנוער, הסטודנטים… כל אותם אנשים שלא שולטים בחברה, אבל מרכיבים את כל הכוח שמקדם אותה וסוחבים על הגב שלהם את אותו מיעוט מיליארדרים שמצליף בנו עכשיו עם התוכנית הכלכלית החדשה והאנטי-אנושית. בנתיים, הם ימשיכו להגיד לנו שאיזה סקטור כזה או אחר אשם בכל הבעיות שלנו, או שהמלחמה היא הבעיה היחידה שלנו…
מי שרוצה – שימשיך להאמין שבאמת כל הפוליטיקאים יושבים שם ודואגים לאינטרסים שלו ושימשיך להיות התוכי המדבר של כל התעמולה השלטונית, בין אם "ימין" ובין אם "שמאל" או כל ההגדרות האחרות שלכם ("יפי נפש"? נדוש קצת, לא?)…
אודיה, האינטרסים הכלליים שלי הם בדיוק כמו שלך – שיפור המציאות וחיים טובים יותר, חופשיים יותר ובטוחים יותר לכולנו. אבל, אני לא חושב שהמשך השירות שלי בצבא יקדם אותם.
אגב, רוב החברים שלי משרתים ואין לי שום דבר נגד מי שבוחר להמשיך לשרת ואני חושב שמגיעים לו תנאי שירות טובים יותר.
אגב, אודיה, אני גם נגד פיגועי טרור ואני מקווה שזה היה ברור.
לשחר:
הסברת מאוד יפה למה אני תמיד מתכוונת
כשאני אומרת שישראל וארצות-הברית
אינן דמוקרטית.
אם אני לא טועה רוב הסרבנים אינם מסרבים
להגן על מדינת ישראל מפני איום אמיתי.
אני מכירה לפחות אחד כזה.
כוונתם היא לסרב להשתתף במשחק שממנו מרוויחים
רק השליטים.והשאר – לא רק שהם לא מרוויחים, הם גם מפסידים, ובגדול.
את לא מבינה שכולם פה לטובתך ?
גם את מפסידה.
תני צ’אנס לאנשים שבסך-הכל רוצים שלכולנו יהיה יותר טוב.
דבר ראשון, כל הכבוד. באמת אני מעריך אנשים כמוך שהולכים אחרי מה שהם מאמינים בו. אני עשיתי טירונות ואחרי יומיים ביחידה השתחררתי (מיותר לומר שניסיתי לצאת ולא העיפו אותי) המניעים שלי היו דומים לשלך אבל אני בחרתי בדרך הקלה יותר. לשחק לפי המשחק שלהם ודרכו לצאת מהצבא.
אני מעריך את מה שעשית יותר ממה שאני עשיתי, והאמת אם היה לי יותר כוח לשטויות האלו ולמשחקי כוח האלו אז הייתי נוהג כמוך
ממ"ס י’א אימפריה.
לא שכחנו.
איתך עד לגרדום.
הלואי שירבו המסרבים לשרת את הדיכוי והגזענות כחול אשר על שפת הים ונהיה לראש (ולכל הגוף) ולא לזנב.
לכל מי שמתקשה מאיזו סיבה שלא תהיה להיכנס לכלא, זו לא בושה, פרופיל 21 הוא דרך יעילה ומכובדת להימנע משירות בצבא הכיבוש, ואגב, היא גם נפוצה מאד.
יורם בר-חיים
המגיב הנפלא שמעלי- אני מקוה שאתה לא באמת סוהר כי אז חבל לי מאד על האנשים בצד השני של הסורגים-
you kiss your mother with that dirty mouth?
אני מוכרחה להגיד- אם אתה באמת סוהר ובונה על זה שיפתחו את הת*ת לאנשים אתה ממש מופת למוסר ולאינטגריטי
אני עשיתי שירות צבאי קרבי מאד, ביחידה שמעטים הגברים שמתקבלים אליה וכמובן שהייתי האשה הראשונה שעשתה זאת, ובינתיים היחידה- מהמילואים אני "משתמטת"-יש גם סרבניות מילואים גאות!
כמובן שעקב היותי נקבה המוסר שלי לא עולה על הפרק וקיבלתי פטור מלא ממילואים…
יחי שויון ההזדמנויות. אולי זה טיעון שיכול לעזור לחבר’ה הטובים במלחמתם בצבא?
בכל מקרה- בהצלחה לכולכם חברים- לא להתיאש!
תסתכלו החוצה בשבתות, אם תוכלו ותתעודדו מהתומכים שאני מקוה שעוד באים לבקר
מי ששמע או יודע על דרך אלגנטית ולא מלאת מהמורות להשתמט מהחובה הזאת- please help!
ראשית לשחר – עלה והצלח!
לשושי:
מוסר הוא דבר מאד אישי. אנו אחראים אך ורק למעשינו ולא למעשיהם של אחרים. אם אחרים בוחרים להרוג אחד את השני (ואותי בתוכם) – זו הבעייה שלהם! אני יכול לייעץ, אך לא מתפקידי לקבוע כיצד יחיו אחרים.
בניגוד לשחר, אני אינני מסוג האנשים המסוגלים לעמוד בתנאי כלא.
על כן, כשעמדתי בפני מבחן זה, דברתי עם מפקדיי והגעתי להסכמה של תורנות קבע במטבח. בסה"כ היו שמחים ומרוצים מכך שאחרים לא היו צריכים לבצע זאת. שטפתי כלים מבוקר עד ערב, יום יום, ולא נשאתי נשק אפילו כשמסביב היו יריות. עשיתי את עבודתי נאמנה, ואיני רואה פגם מוסרי בלספק לאחרים ארוחות טובות ומזינות בכלים נקיים, אפילו אם במקומם הייתי נוהג אחרת.
מי יגן על מדינה הזאת אם לא אנחנו?
תתבייש לך !! אתה וכל אשר כמוך. לא אתה ולא אני היינו חיים כאן אילולא הצבא,
מדינת ישראל קמה ונבנתה על גופותיהם ודמם של הנופלים במערכות ישראל.
אתה וחבריך לא ראויים ללבוש את המדים של צה"ל.
אתם כולכם עיוורים שניזונים מתאוריות מופרכות של קומוניזם ומרקסיזם שלא עמדו ולא יעמדו במבחן המציאות. אינכם רואים את המציאות
כפי שהיא, רוב "אחיך" מן האומה הערבית לא מכירים ולעולם לא יכירו במדינת ישראל ולעולם לא ישלימו עם היותנו כאן.
רק מי ששירת בצבא יוכל להבין את זה ויוכל לראות את האיום התמידי עלינו בכל זמן ומכל מקום. (וזה ללא קשר להתנחליות שגם והיו מפונות היה האיום ממשיך ונשאר תלוי מעל צווארנו בגלל הסיבות שהזכרתי קודם).
אז תפסיקו להיות יפי-נפש, תפקחו עיניים ותראו את המציאות כפי שהיא.
על החתום, לוחם גאה במערך המילואים של צבא הגנה לישראל.
כל עוד נשאר לישראל אוייב אחד,אני אמשיך לשרת במילואים כלוחם בסיירת. הכי קל לשבת ולקשקש על ערכים, לא היית שם, לא תכננת להיות שם, לא ראית צלבי קרס בחדרים של פלסטינאים לא ירו עליך מתוך גן ילדים (כן,לא רק אנחנו מפרים את החוק הבינ"ל ) בלבנון, אני לא בטוח שאתה יודע לקרוא את הכרזות בערבית שחזבאללה תולה ומצהיר כיצד יקים כאן מדינה איסלאמית רדיקאלית. מאוד ריחמתי בהתחלה על פלסטינאים שעמדו שעות במחסום שפיקדתי עליו, אבל כשראיתי איך מנסים להבריח רימונים מתחת למיטה של אמבולנס הבנתי שכל עוד האוייב שלנו נטול כל ערך בסיסי, בשביל לנצח חייבים להילחם בשיטה שלו (ולמרות זאת אנחנו עוד משתדלים כמה שפחות להרע לאוכלוסיה אזרחית – ואל תקשקש לי דוחות של אמנסטי, תראה בשטח איך במקום למחוק בית שאמור לצאת ממנו מחבל – שולחים צוות ומגבירים סיכון.
הזכרת עברות קלות שנכנסו בגללן לכלא וזה רק מראה כמה הבנתך את המע’ הצבאית ואת העולם בו אתה נמצא שואפת לאפס. בגלל הירדמות בשמירה קרה ליל הקילשונים, זאת לא עבירה קלה. לבוש מרושל? חייל שלא סוגר כפתור ישאיר ניצרה פתוחה – בדוק…
ולמרות כל זאת אני שמח שלא הגעת לצבא. אני מעדיף להרגיש פראייר בזה שאני שומר על שכמותך כדי שתוכל להמשיך לכתוב דברים לא מבוססים וריקים מתוכן במדינה דמוקרטית (בזכותי ובזכות שכמותי) ולא להרגיש פחד בידיעה שהחייל ששוכב במארב ליידי הוא לא יותר מאשר פ ח ד ן!!
אם נהיה רציניים …דבר ראשון זה לא באמת כלא … אף אחד לא נועל אותך בחדר … אף אחד לא נועל אותך בפלוגה …יש טלווזיה … יש מועדון …יש פינת קפה … יש ספרייה …יש כורסאות נוחות … שש בש … יש רחבה שבה מגדלים המון נענע ומרווה .גינה יפה עם דשא סינטטי וגמדים …כמה ספסלים שמפוזרים בגינה מתחת לצל העצים … יש פסיפלורה יפה שמתפסת על הגדר … יש חדרים נוחים …ארוניות … טלפון חופשי … תדבר עם כל העולם כמה שאתה רוצה …החברים לפלוגה נחמדים וחברתיים … המון צחוקים …רובם קצינים בסדיר ששתו בירה בבסיס ועוד שטויות כאלו וכאלה … רופא נחמד שצוחק איתך על המדינה … צוות הווי ובידור של ילדים בני 18 בחדר אוכל …להביא הון חומר קריאה והצטייד בפטור מעמידה 🙂 … בקיצור … זה סוג של מילואים רק עם מדים מנומרים … לא עושים כלום ומחכים לזמן שהחדר אוכל נפתח
לסיכום … שווה ללכת ולא להרגיש פראייר וגם זה יוצא פחות זמן קיבלתי 48 שעות שנפלו בשישי שבת במקום 30 או 40 ימי מילואים למשך 3 או 4 שנים .סתם ביזבוז כספי מיסים אם שואלים אותי …