נולדתי ב-1936, היישר אל ה"מאורעות", שפרצו בעקבות התסיסה הרבה שהיתה בקרב החוגים הקיצוניים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל המנדטורית. ב-15 באפריל אותה שנה, נרצחו שלושה יהודים בכביש שכם-טול כרם ומאוחר יותר החלו מהומות ביפו. הוועד הלאומי שהוקם בראשות חאג’ אמין אל חוסייני הכריז על שביתה כללית. המרד כוון נגד השלטונות והובהר שהשביתה תיפסק רק אם יעצרו השלטונות את התפתחות המפעל הציוני ויסייעו להקמתה של ממשלה ערבית בא"י.
השביתה נמשכה 179 ימים ובמהלכה נהרגו 80 יהודים. ב-12 באוקטובר הסתיימה השביתה. המאורעות נמשכו עד שנת 1939 ופסקו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אילו הייתי מקדים את הולדתי במספר שנים, הייתי שייך לדור שחווה את הפרעות ביישוב היהודי בחברון – בשנת 1929.
ב-1939, כשהייתי בגיל 3, פרצה מלחמת העולם, ולאחר יותר מחמש שנים כבר הבנתי מה זו מלחמה. גרנו בקומת מרתף בת"א, מול כסית, והמסדרון הצר בדירתנו הקטנה היה "המרחב המוגן" של דיירי הבית שלנו. פתח הכניסה לבית נחסם בלבני סיליקט בצבע לבן, ובשנת 1940 חוויתי את הפצצת המטוסים הראשונה של חיי, כאשר מטוסים איטלקיים הפציצו את ת"א והרגו 117 תושבים. עד לסיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, למדתי את חווית החרדה מפני כיבוש האויב, בזמן שהצבא הגרמני איים מן המדבר המערבי לכבוש את מצרים ופלשתינה-א"י.
עם סיום המלחמה התוודעתי אל האובדן הראשון שלי – בן הדוד הנערץ, ולטר, נהרג בעת שירותו בבריגדה היהודית. חודשים לאחר מכן עוד הייתי פונה בלילות לאלוהים שיבטיח לי שהיתה זו טעות והוא חי וקיים; ואם אכן האלוהים הכל יכול ייענה, הוא יזכה במאמין צעיר ונלהב, בן תשע, שיצטרף אל חסידיו הדתיים. תוך זמן קצר התבררו גם לי, הנער הצעיר, ממדי השואה של יהדות אירופה ובשורות האובדן והמוות היו לשגרה בסביבתי, למרות שמשפחתנו לא נפגעה.
והנה אני כבר בכיתה ז’ ומלחמת השחרור כבר בפתח והילד מצפון העיר קולט לראשונה את הפחד והחרדה ממלחמה ברחובות הסמוכים, כאשר רחוב הירקון נחסם בחומת מגן מפני הצלפים היורים ממסגד חסן בק ביפו. אנו הילדים עדיין השתעשענו ולקחנו סיכונים והתקרבנו, מעבר למותר, לטווח היריות והצליפות מן העיר הערבית השכנה.
והמלחמה הזו הסתיימה עם 6,000 הרוגים ועם בתי העלמין הצבאיים, אבל השפיות והמציאותיות הופנמו במהירות ע"י היישוב היהודי, אשר הפנה את מירב משאביו הכלכליים והנפשיים למחויבות הבאה – קליטת מאות אלפי העולים מארצות ערב וצפון אפריקה. והילד הזה – שהוא אני, מסיים בית ספר תיכון, כאשר מעללי יחידה 101 וההתגוננות בפני הפדאיון מעזה מלווים אותו בכל עוצמתם והוא מתגייס לצבא, לנח"ל, שהיה אז באמת "נוער חלוצי לוחם", אשר שילב שירות קרבי עם התיישבות חלוצית ביישובי הספר של המדינה. והוא עבר טירונות קשה ומשפילה – המפקדים שלנו קידשו את הטרטורים למרות שלא כינו אותם כך – והיה במארבים על גבול הרצועה, והשתתף בפעולות תגמול, עד אשר השתחרר ו"הגשים" את ייעודו והפך לקיבוצניק.
רק השתחררתי מן השירות וכבר נקראתי למילואים היות ומבצע סיני -מלחמת קדש – החל. למזלנו הוא הסתיים לאחר זמן קצר וכמעט ללא אבדות, למרות שגם ממלחמה זו לא חזרו חלק מחבריי. ומאז מדי עשור פחות או יותר, פורצת לה מלחמה נוספת. מלחמת ששת הימים האגדתית שבה "הכנסנו להם מהר, חזק ובאופן אלגנטי"; מלחמת יום הכיפורים הנוראית שבה קיומה של המדינה עמד למבחן; מלחמת לבנון או "שלום הגליל" – "מלחמת הברירה" הראשונה שלנו (או אולי כבר השנייה?) שלא הגשימה את ההבטחה ש"הארץ תשקוט 40 שנה"; אפילו לשנת שקט אחת לא זכינו!
ובין לבין מלחמות "קטנות" יותר כמו מלחמת ההתשה, והיתקלויות, וקרבות שאין להם שם אך יש להם חללים עם שמות – והורים עם שמות, ואחים ואחיות; ושמות הרעיות, הבנים והבנות. ובחלק מתקופה זו אני משרת במילואים. בתחילה, מילואים מפרכים ואינטנסיביים למדי, ועם הזמן התכיפות הולכת ופוחתת והאבק של רחבי הנגב ומדבריות סיני ואימוני רענון ומטווחים, מתחלפים במטרדים של שמירות על בסיסים ותצפיות חוף – שירות המתאים יותר לגילאי ה-40, אשר לא התקדמו בסולם הפיקוד הצבאי.
לקראת סוף שנות ה-80, איילת, בתי הבכורה, מתגייסת ומשרתת כמדריכת חינוך בחיל האוויר. והאינתיפאדה הראשונה, המאופיינת ע"י פעולות טרור של הפלסטינים ופעולות נגד שלנו גובה קורבנות משני הצדדים והקזת הדם ההדדית גוברת. ב-1991 אנו מתכנסים בחדר האטום מחשש לתקיפה כימית או ביולוגית של סאדם חוסיין, ועוקבים בחרדה אחר טילי הסקאד הנופלים על העורף ומאחלים לבוש האב הצלחה במלחמת המפרץ הראשונה ושצעצועי הטכנולוגיה המלחמתית אכן לא יכזיבו. ממש עם סיום מלחמה זו, בראשית שנות ה-90, תוך תקופת המלחמה על רצועת הביטחון בלבנון, מתגייס בננו זיו לצנחנים; "עולה" פעמיים ללבנון – פעם כחייל מן המניין ופעם כמפקד – עד אשר בראשית מאי 1996 הוא נופל בעת מילוי תפקידו, כמפקד פלוגת מסלול בצנחנים, חודשיים לפני יום הולדתו ה-23.
ומאז אין שעה ביום ואין דקה בלילה, בין בהקיץ ובין בחלום, שבה אני מפנטז על העולם הבא שבו ניתן, אולי, להביא לאיחוד מחדש של נשמותינו. שם, בעולם הבא, הרי אין מלחמות ואין יותר משמעות לניצחונות. ולמרות שיש הסכם שלום עם מצרים ונסענו לטייל בקהיר, בקרנק ובאסואן ונפשנו כמעט מדי שנה לאורך חופי ים סוף; ולמרות שיש חוזה שלום עם ירדן ונסענו לבקר בפטרה; ולמרות שהגבול עם סוריה הוא שקט וללא עימותים צבאיים – הרי לא נפטרנו מרצף המלחמות הארורות. ואנו שוב מצויים בעיצומה של אינתיפאדה אלימה, כאשר שני הצדדים מדממים למוות את בניהם ובנותיהם ובתי הקברות ממשיכים לגדול ולפרוח, עם קרוב ל-3,000 חללים – בשני העמים.
והנה אנו בראשיתה של מלחמת המפרץ השנייה, אשר מובטחת להיות מוצלחת יותר מן הראשונה – כלומר יותר פצצות חכמות; יותר הצלחות בחזית הטכנולוגיה הצבאית; יותר הרג והרס, ויותר כיבוש והשפלה; ויותר הבזקי אור מתוך החושך; ויותר אפלה המסתירה את השמש והאור; ויותר הלמות טנקים השועטים בחולות המדבר; ויותר רעש מטוסים הפולחים את השמיים; ויותר אמהות הבוכות על אובדן ילדיהם; ויותר ילדים אשר נשארו לבדם – ללא הוריהם; ויותר ניצחונות ויותר מפלות ויותר דם ופחות בני אדם.
כאילו ש-20,000 חללים ו-70,000 נכים ממלחמות ישראל, מאז הקמת המדינה, ואלפי נפגעי טרור – אינם סיבה מספקת למנוע ולהימנע משפיכות דמים. הרי עשרות או מאות המיליונים, אשר נהרגו במאה הקודמת – המאה של הקידמה הטכנולוגית, החברתית והתרבותית – אינם אלא עדות לכך ש"טוב וחזק עודם שני אנשים שונים". ויסלבה שימבורסקה, מתוך "שלהי המאה".
ואלו 70-60 השנים של חיי! אז נכון שלרבים מתושבי הארץ הזו היו 70 שנות חיים אחרות, שאינן רצופות מלחמות; ושלא חוו, כמוני, הרג, אובדן ושכול ולכן איני זכאי לדרוש מהם לאמץ את השקפת עולמי; אך אל תדונו אותי לכף חובה על שאני נגד מלחמה זו ועל זה שקצה נפשי מכל מלחמה שהיא, ועל זה שעייפתי משכחת האמת היהודית הבסיסית: "ובחרת בחיים, אתה וזרעך!". ואם זה עושה אותי שמאלן… ותבוסתן – אז שיהיה. כי עדיין אני מאמין, מניסיון מצטבר של כמעט 70 שנה, ש"עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה!".
בדף אחד סיכמת את חייך ואת חיי כל המדינה .
לא ציינת שיהודים ירו בשנות ה 30 על ערבים . פשוט הם לא רוצים לראות אותנו פה . האם ראית אם יהודיה הגאה על בנה הרוצח . או " לוחמים " המסתתרים אחרי שמלות נשים . על הורים השולחים ילדים לזרוק אבנים. אתה שראית הכל ולא הבנת שאין לנו אפשרות להפסיד ולו קרב אחד כי תהיה פה שואה שניה ( עיין ערך חג’ אמין אל חוסייני באינציקלופדיה של השואה – ישב בבונקר של היטלר בזמן מלחמת העולם או קרא על המנהיג המתקדם אבו מאזן מכחיש השואה ).צר לי עד מאוד על שזקנתך מביישת את נעוריך בחשבך שאם תשיר שירי שלום יהיה שלום . יש פה מלחמת חרמה נגדנו הפושטת ולובשת צורה כפי שהיטבת לצייר .מי שימצמץ ראשון במלחמה זו יפסיד . אני סמוך ובטוח שלא אנו נעשה זאת .
כל מה שאני יכול לומר לך ציוני שלקחת לעצמך תואר שלא בטוח שמגיע לך.
ציונות זה לא דמוניזציה של האויב אלא "בית לאומי לעם היהודי" זאת כל התורה כולה וכל השאר פירושים שחלקם מעוותים ומבעיתים.לא צריך , על פי הציונות, להכרית עם אחר כדי לממש אותה זה שומט את מוסריות והצדק של התביעה לבית לאומי.
אין עם בהסטוריה ששרד לאורך זמן על חרבו וזה הרי מה שאתה מציע לנו!!
אז עד שמלאך המוות לא עלינו יפקוד את ביתך (כי הרי על חרבנו אתה מציע לנו לחיות ואם כך אז הוא יפקוד כל אחד מאיתנו) , קצת סובלנות אורך רוח והקשבה לא יזיקו לך, ובמיוחד לחשוב על דרך אחרת , אמיצה ורבת סיכונים אך גם רבת סיכויים !!!!!!!!!שלום!!!!!!!!
אגב למה אתה לא מזדהה?? אתה מתבייש?
יונה ברגור היקר!
אין לי אלא לעמוד דום ולהרכין ראש מול דבריך הבאים ממקום בלב ששום פולמוס אינו יכול להגיע אליו. דבריך אלה, שכמוהם לא ניתן עוד למצוא בעיתונות הרייטינג, מביאים כבוד רב לאתר זה שנתברך בכך שבחרת בו להביע את הנאצלים שברגשות אנוש בצורה כל כך נוגעת ללב. מי יתן ודברים אלה ימצאו מסילה אל ליבם של מי שהשכול הוא בשבילם רק גורם שולי-אם בכלל- על שולחן המשחקים האסטרטגיים.
ליונה ברגור-
מסמך אישי נוקב וכואב הסוקר את ההתפתחויות בפלשתינה- א"י- מדינת ישראל.
ומלחמת לבנון בהחלט לא הייתה מלחמת הברירה הראשונה. למעשה, רק מלחמת 48 הייתה מלחמת אין הברירה היחידה- וגם בה נעשו מעשים שהיו בבחינת ברירה מוחלטת. לאחריה בא מבצע קדש המיותר לחלוטין. למזלנו אז יצאנו מרצועת עזה- אך במלחמת 67, שבה לא הותקפנו, אלא אוימנו קשות ע"י הצבאות הערביים- דבר שיכול היה להיפתר באמצעים דיפלומטיים, אך בכל זאת, פתחנו אנו במלחמה, ונותרנו עם שטח לא-לנו, וגירשנו עוד עשרות אלפי תושבים, שאותם אנחנו משפילים מתעללים והורגים ומונעים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם לעתים, עד היום. לאחרי המלחמה ממשלת ישראל בראשות גולדה "היקרה" סירבה להצעות הירדנים, ובתואנה שבקעת הירדן והשכונות סביב לירושליים חייבים להישאר תחת שלטון ישראלי (אך גם אז היא לא ספחה שטחים אלה, אלא השאירה אלפי תושבים ללא זכויות). כך באה לעולמה מלחמת 73 הארורה, שברור שיכלה להימנע, אם גולדה לא הייתה רה"מ הטיפש ביותר במדינה הזו, יותר טיפש גם מברק. לאחר מכן החלטנו לשחרר את סיני מהכיבוש הישראלי. בגין, שבתחילת דרכו סירב כמובן לכל פשרה, שוכנע ע"י שליחים אמריקאיים מוצלחים אז וע"י דיין וויצמן, שלפנינו הזדמנות היסטורית. בגין קפץ על ההזדמנות הזו, וחתם את הסכם השלום עם מצרים. מאז עדיין הוכחנו, וממשיכים להוכיח בכל לבנו, למרות שפינו דיבר אחרת, שפנינו להמשך הסטטוס-קוו, קרי למלחמה.