במרוצת השנים האחרונות התפתח בארץ זרם בתוך אנשי התרבות, שהוקיע את המעורבות הפוליטית של האמנים והיוצרים, על כל גוניהם, והשריש נורמות של אסקפיזם כלפי חוץ (החברה), ואגו-צנטרליות כלפי פנים (הברנג’ה). המילה פוליטיקה והנגזרות שלה הפכו למילות גנאי שמוטחות בפרצופים האחרונים של מי שעדיין מעזים להרשות לעצמם מעורבות כלשהי. ה"פוליטי" הפך ל"שמאלני" והאטימות חוגגת. אמן – על כל תחומי ההתעסקות האמנותיים השונים – מפסיק להיות כזה, כשהוא מתנכר למחשבה האלמנטרית ביותר, "בתוך עמי". אז הוא הופך לבעל מלאכה מן השורה. אין הכוונה להמעיט מחשיבות אלה, אך בהיות אנשי התרבות כאלה, הם אינם יכולים עוד לטעון ל"פריבילגיות" המתבקשות מייחוד שליחותם.
התרבות היא השתקפותה של החברה, ליבה הפועם, ואינה, בשום אופן, מפלטם האחרון של רודפי הבידור מבחוץ, ורודפי ההטבות מבפנים. על אחת כמה וכמה התיאטראות. תיאטרון ללא פוליטיקה, בתכנים ובמעשים, הוא תיאטרון מסורס ועקר. בשביל לצחוק ולהתבדר אפשר לפתוח טלוויזיה בפריים-טיים. בשביל לראות ביקורת ולהתוודע לשאלות ולתהיות הבוערות- צריך ללכת לתיאטרון. כך היה תמיד בכל מקום, וכך צריך להיות.
סירובם של אנשי מטה המאבק להצלת התרבות לקשור בין מצבם הגרוע ובין המלחמה שמנהלת ממשלת ישראל והיושב בראשה, בתוך הערים הפלסטיניות, הוא תעודת עוני מהדהדת. מי שמקשיב למטה הזה יחשוב שמצוקת התיאטראות נובעת מהתחזקות הדולר, למשל; לא מהתחזקות החשיבה המיליטריסטית והרצון לטרפד כל ניסיון פוליטי להרגעה באזור. השקלים שהממשלה שופכת על לחימה והתנחלות הם הם השקלים שגורמים לגסיסתם של התיאטראות, בהיעדרם. כל זמן שהמטה להצלת התרבות מתכחש להקבלה הזאת בפומבי, יישאר המצב בעינו: מלחמה מיותרת ולא צודקת על חשבון איכות החיים של אזרחי המדינה ושל הפלסטינים. מחובתם של הבמאים, השחקנים והכותבים לדבר על הסיבות האמיתיות למשבר שלהם, שזה, מה לעשות, הכיבוש ועוולותיו.
אין אבסורדי יותר מיוצרים שמעלים הצגות מתריסות וביקורתיות ("פרגודים", "ליזסטראטא 2000″, "מאדלין", "אנטיגונה"), ובה בעת, אינם מעלים מסרים אלה במחאה שלהם על "עצם קיומם". מישהו חשב לבטח שצריך לרצות את השלטון (הימני) בכדי להשיג עוד כמה מיליונים. אנשי התרבות מתייחסים לעצמם כ"מגזר" פגוע ותו לא. זאת זכותם בודאי; אבל מי שבוחר להתייחס לעצמו בצורה שכזאת, אל לו להלין על יחס דומה שיקבל מהאחרים. מעכשיו אִמרו: אנשי תרבות שדואגים לתחת שלהם, שמאפסנים את היושרה שלהם למען משכורות. איני מבטל את הצורך בהתקיימות כלכלית, אך ברגע שאנשי התרבות מתנכרים לכל למען מטרה זו, הם כורתים את הענף שמחזיק אותם: אם הנכם בעלי מקצוע, ככל בעלי המקצוע, איך תוכלו לבקש את הכספים שלכם בחזרה בתואנת "ייחודה וחשיבותה" של התרבות במדינה? אם הנכם באמת כאלה, אל לכם לסרס את עצמכם במאבק כל כך חשוב. אחרת, אף אחד לא יתייחס אליכם ברצינות. בעיקר אלה, שאתם מוחים נגדם!
ההתפטרות הקולקטיבית המתוכננת בתיאטראות בישראל, כמחאה על הקיצוצים בתקציבי התרבות, היא אקט צבוע במהותו. אנשי תרבות שחוששים להביע דעות נחרצות במדינה, בעתות משבר וקונפליקטים, הם לא נושאי הלפיד של הנאורות והקדמה; לכל היותר הם שכירים פונקציונליים שחוששים למשכורותיהם. אנשי התרבות יורים לעצמם ברגל. ברגע שהתרבות, על כל ענפיה, מאבדת את כוחה כגורם מתריס, מערער וממריץ, הדמוקרטיה מאבדת את אופיה וחוזקה. וכשזה קורה – לתרבות שלום. עם אנשי תרבות כאלה, איך יהיה אפשר בכלל לחשוב על דמוקרטיה שפויה (המעורערת ממילא)? איך אפשר בכלל להתייחס לחבורת המתפטרים המכובדים כמחוללי השינוי החברתי והתרבותי הנכסף?
מחובתם של אנשי התרבות להצביע על המצב האמיתי ועל סיבותיו. לצאת בקריאה מפורשת הקושרת בין הכיבוש לבין המצב הקטסטרופלי שאליו דוהרת המדינה. זאת חובתם המוסרית, וזאת גם זכותם כיוצרים. כל עוד הם מתכחשים לזה, להתפטרות שלהם לא יהיה כל הד. הם פשוט ייפלו בקרב שלא נלחמו בו כליל.
מסכים עם כל מילה של עלא חליחל. למה אין
יותר מאמרים מכותבים ערבים ומזרחים? חוץ מהעניין
הזה, אתר זה הוא מצויין.
"פלשתינאית" סינדרום ירושליים" …..
יש עמדה ויש דעה
אין מה לצפות מהמוזות הישראליות. מאז ימי הלהקות הצבאיות והצ’יזבטרונים למיניהם – אמני ישראל הלכו מפזזים ומרננים עם דגלי המלחמה – מאיצים בלוחמים ומפייסים את הפצועים.
מכונית מגויסת – כדברי האמנים "הגשש החיוור".
אלו שניסו לשנות כיוון או להביע עמדה נחרזת מדי בתחום כל שהוא שלא במסגרת הדיון המותר נדחו לשוליים. יפה ירקוני (זמרת המלחמות) נותקה מאספקת החמצן הציונית. מאיר אריאל נבעט החוצה. אריאל זילבר לעומת זאת לא ננזף קשות.
אותי מעניין במאמרך, העניין הלאומי. הזכרת הצגות של תאטרונים יהודים ולא הזכרת כאלו פלסטינים. כך גם התחושה שדיברת על אמנים. שאלתי היא, האם אתה חש את אותה התחושה גם לגבי האמנים הערבים? או ששתיקת האמנות הפוליטית הערבית היא בעיקר בזכות ההשתקה הממוסדת בישראל (ג’נין ג’נין)?
מאמרך מעולה ומעלה תהיות רבות על תפקידה של האמנות בעת משברים ותפקידו של האמן בחברה במשבר. תודה.