בגיליונות האחרונים של "הארץ" אפשר היה לראות את פניה הרעות של מערכת החינוך, את הרוע הצפוי לה בעתיד, וכן את האור היכול לצמוח מתוכה, גם מאחד היישובים העניים ביותר והמופלים ביותר, מהעיר הערבית טמרה. בעיר טמרה שבגליל התחתון חיים כיום כ-25,000 תושבים. שיעור האבטלה בעיר הוא 22.6% והיא ניצבת בפסגת הערים המובטלות. 50% מהמשפחות ו-56% מהילדים חיים בה מתחת לקו העוני. מבין 218 יישובים, טמרה ממוקמת במקום ה-18 מהסוף ברמת החיים של אוכלוסייתה. ראש העיר, מוסא אבו-רומי, הוא איש התנועה האיסלמית מהפלג הדרומי.

מהפך פדגוגי בטמרה

בעיר זו מתנהלת זה חמש שנים תוכנית חינוכית בעזרתו של הג’וינט, ואלה כמה מהישגיה:

• הנשירה מבתי הספר ירדה מ-25% ל-3%.
  
• מספר בני הנוער שלא סיימו י"ב ירד מ-35% ל-3%.
  
• אחוז מקבלי תעודת בגרות זינק מ-25 ל-56.
  
• אחוז המצטיינים בין מקבלי תעודת בגרות עלה מ-5 ל-25 (מהם "המצטיינים"?)
  
• מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה עלה מ-0.9% ל-1.9% (מדוע מעט כל-כך?)
  
• בשנים אלה הוקם בעיר בית ספר תיכון שני, על הפרק הקמת בית ספר שלישי.
  
• הוקם בית ספר יסודי תשיעי.
  
• בתיכונים מתבצעת תוכנית מיוחדת לתגבור במתמטיקה ובערבית לתלמידים בינוניים ולמצטיינים.
  
• תלמידים מתקשים בחטיבות הביניים שולבו בפרויקט "אומץ" שנועד לסלול להם את הדרך לתיכון באמצעות לימודים מרתוניים.
  
• בעיר הוקם בית ספר "מפתן" לתלמידים שאינם מסתדרים בבתי הספר התיכוניים (מוסדות מיושנים המתחסלים במערכת החינוך היהודית).
  
• הוקמו מסגרות לא פורמליות, כגון מועדוניות לילדים קטנים שגדלו במשפחות מוכות סמים, אלכוהוליזם ואלימות.

כצעד מקדים לפרויקט החינוכי ביצע הג’וינט סקר צרכים נרחב שבדק 20% מהתלמידים. נבדקו הרגלים, עמדות ביחס ללימודים, יחסים עם ההורים והמורים, תזונה ובריאות, סמים, אלכוהוליזם ואלימות. הסקירות נותחו על בסיס סוציו-אקונומי (מעמדי), והמסקנות בתחום החינוך הובאו בפני העירייה. לבעיות הסמים, האלכוהול והאלימות הוצעו הצעות לטיפול. תוגבר מערך הפסיכולוגים והיום מלווים פסיכולוגים את כל המערך החינוכי, מגני-הילדים ועד לתיכונים.

סביר מאוד, ואף נכון במידה חלקית, שאנשי הממסד המוסלמי השולטים בטמרה, רואים בעירם ביטוי טיפוסי, אם כי מוקצן, של בעיית הנוער הערבי הישראלי, רובו ככולו: "היחשפות לתרבות המערב". הצעירים (הצעירות עדיין פחות), אינם מסתפקים עוד במשפחה. חשובות להם שעות הפנאי והם רוצים לקבוע את תוכנן של אלה.

מכיוון שמדובר עדיין בבנים בראש ובראשונה, הספורט הוא במקום הראשון, וזהו הכיוון הזוכה במתנ"סים לעדיפות. הג’וינט פתח גם "בית חם" לנוער מנותק, וכן מוקם בעיר מרכז העשרה לגיל הרך.

העדפה מתקנת

לא צריך להיות פדגוג דגול כדי להבין כי לכל אלה שצוינו לעייל (ויש ודאי נוספים), מתאימה כותרת אחת והיא העדפה מתקנת. העדפה זו מבוצעת בדרכים פשוטות להפליא מבחינה עיונית אולם קשות לביצוע:

• העירייה מקציבה את החלק הארי ממסיה הדלים לחינוך.
  
• העירייה מקבלת סיוע כספי נוסף מגופים לא ממשלתיים כמפעל הפיס והג’וינט.
  
• אנשי הג’וינט מסייעים בניהול נכון של כוח האדם והכסף, בראש הפרויקט עומד ד"ר חאלד אבו-אצבע, שעבד בעבר כחוקר בכיר באחד ממכוני הג’וינט.

לבסוף, ראוי לציין כי לפרויקט חינוכי מצליח זה, המבוסס על עקרון העדפה המתקנת, קיים בסיס רעיוני דתי מוסלמי. משמעותו, באינטרפרטציה הדתית של ראש העיר, היא בערך זאת:

• עצירת הפשיעה היא ערך דתי.
  
• עצירת הסמים היא ערך דתי.
  
• עצירת תאונות הדרכים היא ערך דתי.
  
• שקיפות פעולות העירייה היא ערך דתי.
  
• שיתוף פעולה אזורי בין יהודים לערבים הוא ערך דתי.

באחת: כל שינוי המביא רווחה לתושבים, מעלה את רמת חייהם ואיכות חייהם, הוא מערכי הדת. ראש העיר מודע כמובן לכך שהאינטרפרטציה הדתית שלו נתונה בוויכוח. אולם הוא מאמין כנראה בפתיחות, ואם כי מצבה הקשה של האוכלוסייה הערבית בכלל ובטמרה בפרט, מצדיק התבכיינות, אין זה נכון להפוך אותה לשיטת עבודה. הניסיון מוכיח כי הישגים חינוכיים קטנים מסייעים גם הם בגיוס כספים ולעתים אף יותר מהצגת בעיות.

מה ראוי ללמוד מהצלחתה של מערכת החינוך בטמרה, מהצלחתה של ההעדפה המתקנת שאין בלתה?

• מוטיבציה גבוהה שבתנאים של טמרה ובדומה להם יכולה להיות גם דתית, מוסלמית, נוצרית או יהודית.
  
• השקעה כספית. כל העדפה מתקנת תלויה בהשקעה כספית, ועל אחת כמה וכמה חינוכית. אבל כאשר העירייה משקיעה בחינוך ככל מידת יכולתה (בנוסף לחובותיה האלמנטריים של המדינה בשכר המורים), יש לה סיכויים טובים יותר לגייס כספים מארגונים לא ממשלתיים.
  
• כוח אדם מיומן, המשתמש נכון במוטיבציה ובכסף לקידום חינוכם ולהעלאת השכלתם של ילדים שהם קורבנות העוני והקיפוח.

אולם הניסיון של טמרה מלמד דבר נוסף: אין להטיל ספק בעובדה שקידום רמת חייהם של ההורים עשויה לסייע בדרך הנכונה ביותר בקידום חינוכם של ילדיהם. זוהי דרך נכונה, אבל בהחלט לא היחידה. אפשר גם כיון הפוך המתחיל את תהליך השינוי בילדים, בבריאותם ובחינוכם. אולם כדי שדרך זו של שינוי תצליח, חיונית מערכת ממסדית, מוניציפלית או מדינתית הרוצה בכך ונוטלת על עצמה את האחריות למימושה.

דרך זו קיימת בטמרה והיא קיימת במספר של יישובים ומוסדות חינוך, של יהודים וערבים ברחבי המדינה (הניסיון של ירוחם למשל), אולם היא אינה קיימת במקרו של המדינה.

אפלת נתניהו במערכת החינוך

סיסמת האופל של תקציב נתניהו, הקטנת המגזר הציבורי והגדלת המגזר היצרני, נוחתת בעוצמה מיוחדת על מערכת החינוך: תקציב החינוך ב-2003 הוא 25 מיליארד שקל – השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון. מכאן נובעות גם שתי מכות שהונחתו על החינוך במיוחד: קיצוצי שעות, קיצוצי שכר ופיטורים בתקציב 2004, ושינויי מבנה דרסטיים המבטיחים "יעילות כלכלית" בעתיד.

עיקרם של הקיצוצים הוא בכך שיקוצצו כ-20% משעות ההוראה (שעת הוראה יומית אחת בקרוב לכל תלמיד) ויפוטרו אלפי מורים. מ-1.7 מיליון שעות כיום יקוצצו כ-300,000.

עיקרם של השינויים המבניים המתוכננים יהיה:

• ביטול חטיבות הביניים. ביטול כ-500 חטיבות יחסוך כ-60 מיליון שקל (מנהלים ומינהלות).
  
• ביטול יום החינוך הארוך במתכונתו הנוכחית. כיום מועסקים ב-500 בתי ספר ב-100 יישובים 15,000 מורים, בתנאי עבודה של מורים (משכורות, חופשות ותנאים סוציאליים). אלה יוחלפו כמתוכנן "בפנימיות יום" המעסיקות סטודנטים ומורים מובטלים, המקבלים את שכרם בהתאם לשעות עבודתם. חיסכון של 150 מיליון שקל.
  
• צמצום דרסטי של משרד החינוך, פיטורי 800 מפקחים (80%  מהקיימים).
  
• העברת האחריות המלאה, הפדגוגית והכלכלית, אל המנהלים. כל בתי הספר יעברו לשיטת הניהול העצמי. לדוגמה: רק המנהלים יחליטו מי מהמורים יפוטר ומי יישאר בתפקידו.
  
• ייפתחו אזורי הרישום לבתי הספר בכל הארץ וההורים יהיו חופשיים לבחור את בית הספר לילדיהם – גם בחינוך היסודי.
  
• תקציב בתי הספר ייקבע לפי תלמיד ולא לפי כתה. יוגדל במקצת התיקצוב לתלמידים חלשים מהבחינה "הסוציו-אקונומית".
  
• שכר המורים יקוצץ ב-15%. (6.5% מהשכר, והחלק הנוסף יקוצץ מתקציבי ההשתלמות). מ-6,200 שקל ברוטו שכר מורה ותיק בתיכון יקוצצו כ-900 שקל.

תמצית ההנחתות של האוצר על מערכת החינוך מעלות שתי שאלות יסוד:

• האם החינוך במגזר הציבורי שייך לתחום השירותים או לתחום היצרני?
  
• האם "ההתייעלות הכלכלית" של האוצר, קובעת את המבנה והאסטרטגיות של מערכת החינוך, או שאסטרטגיות היסוד של המערכת הן הקובעות את תיקצובה?

התשובות הנכונות לשאלות אלה הן ברורות, חדות, ובהחלט רעיוניות במהותן: אין, ולא יתכן כלל שיהיה, תחום שהוא יותר יצרני (לא רק, כמובן) מהחינוך, האחראי הראשי לעצם קיומו ולהעלאת רמתו של כוח העבודה האנושי. על כן, כפי שלא יעלה בדעתו של האוצר להכתיב את האסטרטגיות הביטחוניות, אם כי הוא רשאי כמובן לחוות את דעתו על בזבוזים, אין הוא רשאי להכתיב אסטרטגיות פדגוגיות למערכת החינוך.

מהבחינה הזאת, המגמה לקצץ שעת הוראה יומית אחת במערכת, שהיא כ-20% מתקציב השעות, ופיטורי אלפים רבים של מורים, הם התערבות בוטה באסטרטגיה הפדגוגית (ידועה האמירה ש"החינוך הוא לא כל-כך מקצוע, וכל אחד יכול"…).

מהבחינה הזאת ביטולן של חטיבות הביניים, הוצאת המחנכים מיום החינוך הארוך, פיטוריהם של רוב המפקחים מהמערכת והטלת האחריות והסמכות התקציבית והפדגוגית על מנהלי בתי הספר, הן הכתבות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה.

שבילים מסירי אחריות

אין זאת אומרת שהנושאים שהועלו על ידי האוצר מבחינת יעילותם הכלכלית אינם ראויים לדיון חינוכי רציני, שלא ידלג כמובן על צדו הכלכלי.

ביטול חטיבות הביניים עשוי לצמצם נשירה המתחוללת במעבר ממוסד חינוכי אחד למשנהו. אולם מנגד, הוא עלול להקים במקום בו החטיבה מתבטלת, מוסדות חינוך ענקיים, בהם התלמידים מתפקדים כמו בתל נמלים, כשאישיותם וייחודם מתבטלים והולכים. לעומת שתי האלטרנטיבות שצוינו, קיימים כבר כיום מרכזי חינוך עירוניים בהם מתפקדות חטיבה עליונה וחטיבת ביניים (אחת או שתים), זו לצד זו כאשר את המרכז החינוכי כולו מנהלת הנהלה אחת ואילו לחטיבות הביניים יש אוטונומיה חלקית.

בניגוד למגמת האוצר להוריד את רמתו של יום החינוך הארוך, התפתחה כבר מגמה הפוכה, מצומצמת מאוד בהיקפה, תחת הכותרת "עוז לתמורה". את הפרויקט הביא לעולם רן ארז, מזכ"ל ארגון המורים העל-יסודיים. לפי תוכנית חינוכית זו מתנהל יום הלימודים הארוך לכל תלמידי המוסד החינוכי. במוסד זה עובדים המורים מדי יום בין השעות 8:00 ל-15:30, ומקבלים 60% תוספת על שכרם. למגמה הפוכה זו יש קבלות חד-משמעיות של הצלחות פדגוגיות, אולם לא היא תזכה לברכתו של משרד האוצר.

אולם מעבר לשינויים המערכתיים האלה, מתוכנן השינוי המערכתי הגדול, אשר במסווה "הדמוקרטיזציה של החינוך", זוחל לעבר הפרטתו ההדרגתית.

שבילים שונים מוליכים כולם לאותה מטרה נחשקת. השביל הראשון הוא "השביל הדמוקרטי" המסיר בהדרגה את עולה של האחריות מגבו של משרד החינוך אל גבם של המנהלים הזוכים באוטונומיה הנכספת. מגבם יוסרו הפיקוח וההנחיה (שחלקם באמת אינו ראוי) ועליהם תוטל מלוא האחריות. מובן מאליו שהם לא יוכלו כלל לעמוד בה ללא עזרתם של ההורים. אלה, היכולים לסייע כלכלית והשכלתית – יעשו זאת כמובן מתוך דאגה לילדיהם. מה יעשו בתי הספר שההורים אינם יכולים לסייע?!

שביל אחר המוליך לאותו כיוון עצמו וגם הוא "דמוקרטי" למהדרין: בתי הספר יתוקצבו לפי מספר התלמידים ולא לפי מספר הכתות, והתלמידים משכבות חלשות יתוקצבו בהקצבת יתר. (שכרם של ההורים אינו מובא משום מה בחשבון).

מובן מאליו שתקצוב לפי תלמיד יביא את המנהלים לדחוס מספר גדול ככל האפשר של תלמידים בכל כתה, ולקבל לבית ספרם כמה שאפשר פחות תלמידים מעוטי יכולת, למרות התוספת המזערית שיקבלו עבורם; וגם ההורים "היכולים לסייע" יסייעו להם בכך.

שביל אחר המוליך אף הוא אל עבר ההפרטה ההדרגתית הוא שביל פתיחתם המסיבית של אזורי הרישום, ופתיחת הדרך לרווחה להקמתם של בתי ספר על-אזוריים, למדעים, לאומנויות ול"דמוקרטיה משגשגת". כל אלה מסייעים להתפתחותה של תחרות בין בתי הספר על נפשם של ההורים וילדיהם – תחרות בין בלתי שווים בעליל.

לכך מתוספת בהכרח פריחתה של תעשיית החינוך האפור, תעשיית השעורים הפרטיים, הממשיכה את שלשלת הסרת האחריות מהמדינה לבית הספר "האוטונומי" ומוריו, וממנו אל ההורים בעלי האמצעים.

* * *

כל אלה מתמצים בעובדה שהפרויקט החינוכי של טמרה וכל האחרים כדוגמתו, רחוקים מלהתממש במקרו החינוכי של המדינה, שעיקרו בהסרת האחריות, שהיתה מקובלת מאוד במדינות הרווחה הראויות לשמן. כל מה שעשה הג’וינט למען ילדי טמרה, יכולים לעשות אנשי חינוך, יועצים ופסיכולוגים מעולים, הקיימים במערכת החינוך ובאקדמיה, למען כל הילדים הזקוקים להם – יהודים וערבים.

על-כן, כאשר מחנכים, הורים, רשויות חינוך מקומיות ואיגודים מקצועיים ינהלו מערכה נגד המגמה לשנות מן היסוד את מערכת החינוך, ראוי שיעלו במאבקם לא רק את שלילתם של הקיצוץ וההפרטה הזוחלת, כי אם גם את הדגמים החיוביים של האפשרי – בטמרה ובמקומות אחרים הפועלים בדומה לה.

Share on Facebook