זה היה סתם יום של חול באיטליה. ברדיו ובטלוויזיה דנו באריכות בנבכי הפוליטיקה הפנימית. איטליה דומה לא מעט לישראל, בסכסוכיה הפנימיים. למען האמת, איטליה המציאה הרבה לפנינו את המשברים הקואליציוניים ואת חילופי הממשלות התכופים. האיטלקים עדיין מתרגשים בכל פעם מחדש מכל צרה פרלמנטרית והעיתונים דנים בה במסירות ראויה לציון, כאילו היתה זאת הפעם הראשונה – אבל, שיחת היום היא בכל זאת המלחמה.
"מה, שוב הגעת לכאן, גברת? אני מקווה שברחת מישראל מפני המלחמה… ומה יהיה באמת עם המלחמה?" – כך שואל אותי בדאגה כנה מוכר העיתונים, ומגיש לי שקית ובה שבועון מקומי ומטרייה בחום וזהב (מוסיפים יורו או שניים ומקבלים, נוסף על העיתון גם שי נאה, כמו מטרייה, ספר או דיסק ולפעמים גם עיפרון לעניים – בהתאם לעונה ומצב הרוח). "שמעת?" ממשיך ושואל בעל הקיוסק, " שמעת על הפטנט החדש של המתנגדים למלחמה? הם שוכבים, המטורללים הללו, על פסי הרכבת, כדי למנוע מהרכבות להעביר סחורות או נשק המיועדים לכוחות הברית נגד סדאם. כך הם גם מרביצים יופי של הצגה וגם זוכים בהרבה מאוד יחסי ציבור. בגללם לקח לי אתמול שעתיים לחזור הביתה מהעבודה. גועל נפש. אך, מצד שני, זה גם יפה התרגיל שלהם, אין מה לומר. אבל אם את כבר פה, רציתי לשאול אותך עוד משהו, אם יש לך רגע כמובן… תגידי, מה עושים אצלכם עם הכסף? אתם היהודים, סליחה הישראלים, אתם מבינים הכי טוב בענייני כספים. אתם הרי המומחים הכי גדולים בעולם. במה כדאי להשקיע בימים כל כך לא בטוחים ? בנדל"ן, בזהב, ביורו או בדולרים? הדולר נמוך עכשיו, אולי זה הזמן?… אבל מצד שני, אם אמריקה תפסיד במלחמה…"
ואז, הכול עצר מלכת. ברדיו הודיעו שאלברטו סוֹרְדי נפטר בגיל 82. בישראל הוא ידוע פחות, אבל באיטליה – מי לא הכיר את אלברטו סורדי: שחקן וקומיקאי גדול ואהוב, שגילם את דמותו של האיטלקי הפשוט יליד רומא, בעל המבטא הרומאי העשיר והכבד, האיש הקטן, פחדן משהו, קצת פרובינציאלי, אופורטוניסט מושבע ומוג לב גדול, אבל מסוגל ברגעים מסוימים, רגעים של התעלות והתרגשות, לגעת בגבורה באצילות ומסירות הנפש הטהורים ביותר. האיש, מקסים ומוכשר כשד, דמה להפליא לדמותו הקולנועית והיה עוד בחייו, כאמור, חביב האיטלקים.
מרגע שהתפרסמה ההודעה על מותו של סורדי – נשכחו הצרות הפוליטיות, המלחמה, המשברים והיריבויות. הרדיו, הטלוויזיה והאנשים ברחוב דיברו על מותו של "אלברטונה" וביכו אותו כאילו היה אפיפיור, ראש ממשלה או נשיא מדינה… מאות אלפים עמדו בתור ארוך במשך שעות ארוכות, יומם ולילה, כדי לזכות ולעבור ליד ארונו. התקשורת התמסרה כולה לסיפור. שישה עמודים בממוצע, הוקדשו לאיש בעיתונים היומיים שברחבי המדינה. סיפרו למשל שמעולם לא התחתן ("מה? להכניס הביתה בן אדם זר?" אמר פעם), ומשפחתו כולה, היתה אחותו אורליה, "צעירה" ממנו בשנתיים. סיפרו שהיה איש של הֶרְגֵלִים: בכל יום נהג לישון בין שתיים לארבע, לבוש פיג’אמה. דיווחו על אהבתו לפסטה ברוטב עגבניות, ועל הטבחית, שבישלה לו את הפסטה הזו כל חייו. ריכלו שלא רצה אפילו לשמוע על טלפון סלולרי ועל חידושים טכנולוגיים והעדיף לחיות חיים סופר-בורגניים ומסורתיים עם אחותו האהובה, שהיתה ממש כפילתו הפיזית המושלמת. הזכירו, שביום הולדתו ה-80 מינה אותו ראש עיריית רומא לראש עיר ליום אחד והוא נהנה מכך כמו ילד קטן. ולקינוח, הצליחו לגלות איזו אהובה סודית שצצה לה פתאום מאי-שם.
אבל השיא היה ההלוויה שהשתתפו בה רבע מיליון. את ההספדים נשאו הנשיא, יושב ראש הפרלמנט, קרדינל חשוב אחד, ראש העיר של רומא ואֶטוֹרֶה סְקולֶה, הבמאי המפורסם. מטוס חג באוויר, גורר אחריו כרזה "הפעם גרמת לנו לבכות", בדיאלקט רומאי.
וזה עוד לא הכול. עד מהרה התגלה שעל אף ולמרות, ששמו של סורדי יצא למרחקים כקמצן פתולוגי – ציווה את כל הונו, המוערך במיליארדים, לבית-אבות (ואמהות) לאמני במה ואקרן ולקרן התמיכה בשחקנים מובטלים וקשישים – כך העפילה ההערצה אליו למרומים. "אלברטונה" הפך לכוכב עליון, לסמל לאומי.
מוגזם? חסר פרופורציה? בוודאי, אך כמה נפלא לראות עם שלם מבכה את מותו של שחקן, קומיקאי. עם בוכה וצוחק גם יחד – קינאתי בעם האיטלקי וב"צרותיו".
