אוּלַי הוּא מְשׁוֹרֵר שִׁירִים
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים לְאוֹרוֹ שֶׁל הַנֵּר
מְלַהֵט בַּמִּלִּים, מְהַפֵּךְ וּמְסַנְוֵר
פּוֹרֵס, הוֹרֵס, גּוֹרֵס, מְסַדֵּר,
מְסֻגָּר, מִסְתַּגֵּר, הַמְּשׁוֹרֵר.
אוּלַי עוֹד שִׁכּוֹר לֹא מֻכָּר, מְנֻכָּר,
מַעֲבִיר עוֹד לַיְלָה שֶׁלֹּא יִזָּכֵר
בֵּין הַאנְג אוֹבֶר אֶחָד לְהַאנְג אוֹבֶר אַחֵר,
שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף, מְעַשֵּׁן, מְאַפֵּר,
מֵקִיא עַל הַבָּר, הַמְּשׁוֹרֵר.
הוּא מֵגִיף, הוּא מַסְנִיף, שׁוֹאֵב וְדוֹקֵר
וְרִידִים שְׂרוּפִים, חֲשׂוּפִים, זֶה בּוֹעֵר
לְהַשִּׂיג עוֹד מָנָה, מְהַנָּה, מְעַנָּה,
סוֹחֲרִים עֲיֵפִים מַטִּיפִים לְמַהֵר,
מָכוּר, מוֹכֵר, מְמַכֵּר, הַמְּשׁוֹרֵר.
הוּא חוֹזֶה, הוּא הוֹזֶה, מִין רֶגַע כָּזֶה,
בּוֹ לְרֶגַע הוּא – הוּא, וְאַחַר כָּךְ – אַחֵר,
מְדַבֵּר, מִתְנַעֵר: מַה פֹּה, מִי זֶה דִּבֵּר?
לִפְעָמִים נֶאֱחָז, לִפְעָמִים מְוַתֵּר,
מְהֻרְהָר, מְעֻרְעָר, מִדַּרְדֵּר, הַמְּשׁוֹרֵר.
אוּלַי הַמְּשׁוֹרֵר הוּא בִּכְלָל נַעֲרָה,
שׁוֹזֶרֶת חֲרוּזִים לְעוּסִים לַמְּגֵרָה,
מְדַמְיֶנֶת חַיִּים אֲחֵרִים, אַבִּירִים
מְטַפְּסִים לְחַלּוֹן הַמִּגְדָּל בִּשְׂעָרָהּ,
רַפוֹנְזַל לֹא יוֹרֶדֶת, לֹא תֵּרֵד, לֹא נוֹרָא.
אוּלַי הוּא פּוֹרֵס רְשָׁתוֹת שֶׁל מִלִּים
לְרַגְלֵי נְעָרוֹת, נַהֲרוֹת הֲבָלִים –
הוּא רָגִישׁ, הוּא הָאִישׁ, הוּא מַתָּת הָאֵלִים,
אָז הוֹרֵס, מְנַתֵּץ, כְּאֵבָן הוּא חוֹמֵס,
דַּי כְּבָר, דַּי, עַד מָתַי, מְשׁוֹרֵר?
מְחַפֵּשׂ עוֹד עִנּוּי, עוֹד כְּאֵב, שִׁבְרוֹן לֵב,
עוֹד אֹשֶר גָּלוּי לְהַחְרִיב וּלְחָרֵב,
מְנַצֵּל עוֹד סִכּוּי לִבְעֹר, לְבָאֵר
כָּל טִפָּה שֶׁל שְׁפִיּוּת, נוֹחִיּוּת וּפְאֵר,
שָׁתוּי, בָּדוּי, תָּלוּי בְּחַדְרוֹ הַמְּשׁוֹרֵר
אוּלַי הוּא נוֹבֵר בִּסְפָרִים נְדִירִים
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, מַדְבִּיק וְגוֹזֵר,
שׁוֹזֵר מִלּוֹתָיו שֶׁל אַחֵר, לֹא עוֹצֵר,
חָשׁ כְּאֵב אֶחָד, כּוֹתֵב עַל אַחֵר,
שׁוּב הֵיטַבְתָּ לִכְתֹּב, מְשׁוֹרֵר.
אז גלי לנו נא,
מה עושה המשורר?
כי נראה שעושה הוא הכל
אבל מה באמת עושה?
ומדוע הוא אינו מוחה?
כתב על כך עלא חליחל.
הייתכן שהמשורר פשוט
עסוק בעצמו ופחות באחר?
כלומר, אם זה גבר, אז הוא משורר מתייסר שמלהט במילים, מהפך ומסנור. אבל אם זו נערה היא שוזרת חרוזים לעוסים למגירה. יופי.
משהו עם המילה הזאת "משורר" שהופך את כל העניין לכזה רומנטי. אפילו כשהדיבור הוא אירוני. ואני אומרת אל תתקרב לאנשים שאתה אוהב את שירתם.
דומני ששיר מורכב זה, לא הובן עדיין כהלכה במהלך הדיון. קטונתי מלהציע קריאה שלמה שלו. ישנם דברים רבים עדיין שאיני מבין. אף על פי כן, אנסה להרים תרומה להמשך הדיון על פסים פוריים.
בתים ראשון ואחרון, המשורר כמשורר. בהם הוא כותב. סגירת מעגל? כן, זהו שיר עלילתי, בלדה, כמו פנקס הקטן, המזכירה מקצבית את ווילד, בשירי הבלדות שלו. לגמרי שלהי מאה תשע עשרה, לגמרי דקדנס אירופאי של אז, מבחינת הסטריאוטיפים ובניית הדמויות.
שיר זה הוא מעין הרחבה מעגלית בנוגע לדמות המשורר, מושפעת סגנונית, כעין מחווה, לתקופה המכונה סוף המאה.
ולפרטים:
בית ראשון. המשורר כותב. נר. מסוגר. שיטתי. הוא עובד.
בית שני. הוא שיכור. הוא אבוד ומקולל להיות. הוא מקיא.
בית שלישי. הוא נאבק. להשיג עוד מהחומר הזה, השירי.
בית רביעי. קיומו הכפול. לא כלום וחוזה. חישבו על רמבו ובודלר וורלן והחברה. קשה לו, למשורר.
בית חמישי. הופ, הנה איזו עלמה ענוגת לחיים עם צמה במגדל. ואולי גם דמות של טניסון. אולי אמה בובארי. איני יודע עליה מספיק. יש רק בית. מהמאה הקודמת. שיהיה רפונזל. בית זה לא הובן כהלכה בתגובה קודמת. אין פה מסר סקסיסטי, זה סיפור עלילה על מפגש בין משורר דמוני למשוררת בוסר נוחה להתאהב.
היא חולמת בהקיץ. הוא מרחיב דרכה את סיוטו. יונק ממנה במפורש, בחלק מדויק זה של השיר, בלהט ערפדי, את החומרים הדרושים לו, הצבועים בצבעי תמימותה הנחמסת.
כאשר היא מתרוקנת מן היניקה הוא זונח אותה וחוזר
לשורר, סגירת מעגל.
שוב לבד, שוב שיטתי ונעזר, בספרים משונים עם כריכות מתפוררות, לא מוכרים לציבור הרחב, אוונגרד המשורר.
כעת הוא אורג שירים מן הציד שלו. והסוף מרנין במיוחד. עניין המרת הכאבים כטכניקה. כואב ריק וכותב אהבה. כואב טמטום וכותב על חמלה או ידידות, מקיז מישהו אחר מתוך עצמו, המשורר. מכור.
נותר רק פתוח מבחינתי, אולי פתוח מדי, אם בשביל עוד מנות מזה הוא עומד להתמסחר או שיילך לכיוון העוני המנוון והשיגעון דווקא. סתם להשלמת המהלך.
מכל מקום, סיפור עלילה כהרחבה בעלת אופי תקופתי, על דמות המשורר, קולח, חודר ומדוייק, וכתוב באחידות ובשפה נעימה, מרווחת.
תודה למשוררת על הסיפור ועל השיר
אוהבת מאוד את מלאכת הרכבת המילים שלך.
ברכות על האכסניה החדשה, טלי. השיר מצוין, במיוחד מלאכת המשקל האחיד בשורות שסוגרות את הבתים.
טלי, שיר נהדר. כפי שכבר ציינתי , אחד הטובים שלך.
מה שאהבתי בשיר (חוץ מהשורה שאני מרשה לעצמי לקחת כהקדשה אליי) הוא ריבוי הפעלים, המצליח ליצור , ביחד עם ה"חריזה" הסימטרית והמדוייקת, מעין הפשטה של תהליך הכתיבה מה"רומנטיות" וה"זוהר" הכרוכים בו בדרך כלל, והתייחסות אל השירה כאל מעשה יומיומי-אישי הגובל לעיתים אפילו בפורנוגרפיה.
אמירה זו שאת מצליחה להעביר כאן בצורה מוצלחת למדי, היא מעניינת ואמיצה, מה גם שהאווירה המקנה לה את הקיום נוצרת כאן על ידי סממני מבנה וחריזה – דבר המוסיף על תחכומו ואיכותו של השיר.
יתכן בהחלט שהקריאה שלי את אותו בית שמקומם אותי (ומשנה את הקריאה שלי את כל השיר) היא חד מימדית ושטחית. אבל עדיין אני לא רואה בבית הזה מפגש בין המשורר למשוררת צעירה, אלא: אם במקרה המשורר הוא נערה, אזי היא חורזת חרוזים סנטימנטליים וחסרי ערך אומנותי. וגם אם כן, עדיין קיימים פה שני הסטאוטיפים באופן שנראה לי מאמץ את הראייה הפטריארכלית ולא חותר תחתיה (בסדר, לא כל שיר בעולם צריך לחתור תחת התפיסה הפטריארכלית, אבל הבית הזה מבטא אותה ולכן מקומם אותי). יכול להיות שלא הבנתי, ואני עדיין לא מבינה.
אלמוג.
שני השירים של הכותבת שפורסמו משקפים ראיה סטריאוטיפית, מפוחדת, מעריצה של החיים הלא ממוסדים, הלא בורגניים, שרק זה שמביט בהם כל כך מבחוץ יכול לחשוב שהם כל כך שונים והרואיים.
שלום !
אהבתי מאוד את השיר כי הוא מראה,להבנתי,בעיקר את הסבל שעובר המשורר בשל היותו כזה.