לא צריך להיות מבקר טלוויזיה כדי להתרשם מהפרשנויות הנלעגות בכל הערוצים הישראלים על המלחמה בעיראק. אפילו המודעות לעובדה שהאמריקאים עלולים להסתבך במלחמה ממושכת ומלוכלכת, לא הרגיעה את הצ’ירלידרס שלהם בתקשורת. כמה מבקרים אמיצים תיארו בעט מושחז את האורגיה באולפנים, את המבטים המלטפים שהופנו למפציצים הכבדים, את האהבה לטכנולוגיה ואת השנאה לאדם שהופגנה שם. דמות האדם הישראלי, כפי שהצטיירה בכיסוי המלחמה גם בעיתונות הכתובה, אינה מבשרת טובות. לא לשכנינו ולא לנו. הכיבוש והאינטרסים הצרים הנובעים ממנו, הפכו אותנו לאחת החברות הדוחות בעולם התרבותי. לכן גם ההתקוממות בישראל נגד המלחמה היתה מזערית.
זה לא רק האיום הממשי או המדומה מעיראק, אלא גם העובדה שעולמנו הפך לקטן, עלוב, לאומני ורכושני-קניבלי. הצירוף העגום הזה קיבל ייצוג מדויק באולפני הטלוויזיה, שבהם כיכבו גנרלים עם מנטליות של אוגוסטה פינושה, ועיתונאים-פרשנים שכמוהם לא מוצאים כיום אפילו באלבאמה. את רוב התרבות הפוליטית הישראלית איחד המוטו המפוקפק, שמה שרע לערבים טוב לישראלים, או ליתר דיוק, ליהודים החיים בישראל. מכאן עולה מסקנה מרתקת, החורגת מגבולות הדיון על עיראק: תהליך אוסלו הוכשל והובס, לא רק בגלל שהוא נתפס כאן (בטעות) כנוח לפלסטינים וכמאיים על הישראלים. אהוד ברק וכל שותפיו בשני אגפי המרכז הלאומני הכשילו את המשא ומתן, כיוון שהרעיון העומד בבסיסו סתר את השיח המוביל כאן עוד מתקופת היישוב. שני העקרונות הבסיסיים של הנהגת הסוכנות היהודית, ושל ממשלת ישראל (שירשה אותה בהרכב אישי כמעט זהה), היו: הבטחת תמיכתה המדינית והצבאית של מעצמה גדולה אחת לפחות, וסיוע לכל אינטרס לא ערבי או אנטי ערבי במזרח התיכון. הסכמי אוסלו סטו במידה ידועה מהעקרונות האלה. מעורבותו של ארצות הברית היתה אמנם גדולה, אבל יוסי ביילין וחבריו הניחו שתהיה שותפות אינטרסים בין הנהגת הרשות הפלסטינית לבין ישראל, ולכן יהיה כדאי לישראל לסייע להנהגת הרשות להתבסס בגדה וברצועת עזה.
בעיתונות האיכותית הבריטית דנו החודש הרבה בדימיון בין מלחמת סואץ ב-1956 למעורבות הבריטית בעיראק, לצד ארצות הברית, או בעצם, בכפיפות להנחיות מוושינגטון. אצלנו כמעט שאין דיונים כאלה, והתקשורת אינה אלא מקהלה אחידה, המלווה בהתלהבות את ה"כתישה והפצצות החכמות" מתוצרת ארצות הברית, שהפכו מנת חלקו של העם העיראקי. למען האמת, חששתי בשנים האחרונות שברק ושותפו הרעיוני העיקרי, אריאל שרון, יחזירו אותנו לימי גולדה מאיר, ובאמצעותם אפילו לתקופת דוד בן-גוריון. כל הסימנים מצביעים על כך שהתהליך הזה הושלם. האופוזיציה כמעט שלא קיימת, למעט כמה חוגים אינטלקטואליים, שטרם הצליחו לחדש את בריתם עם האזרחים הערבים מימי אוסלו העליזים.
כך חזרנו גם לאוריינטציה האנטי-ערבית הטוטאלית, שאיפיינה את שנות החמישים. בעבר חיפשו אצלנו בעלי ברית באזור, שלא נתפסו כערבים: דרוזים ונוצרים בלבנון, כורדים בעיראק, ואולי אפילו נוצרים קופטים במצריים. גם שיתוף הפעולה ההדוק והאינטימי עם משטר השאה באיראן עד 1979, היה מושתת על האדנים הרעיוניים של אנטי ערביות ושמרנות פרו מערבית. מכאן נובעת גם ההתלהבות וההתלהמות בישראל מכל פצצה שנופלת על ערבים בעיראק. אנחנו לא מסתירים את הרגשות האלה, וגורמים לניכור גדול עוד יותר מהסביבה שלנו, כולל האזרחים הערבים בתוך המדינה. כאשר יחזרו הפולשים לארצות הברית, אנחנו נישאר כאן ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של הצלחה צבאית (אולי) וכישלון מדיני, שהן התוצאות הבלתי נמנעות ממדיניותו התוקפנית והמטורפת של הנשיא ג’ורג ו בוש.
אלה מאיתנו שאינם מאמינים בנוסחה הבן-גוריוניסטית הישנה והמיושנת, חייבים לעבוד קשה על עיצוב פתרונות חלופיים, ולא להסתפק בביקורת. נכון שאין לכוחות השפויים במדינה כוח פוליטי כלשהו, ושגם מרצ מגמגמת בנושאים הגלובאליים. במקרה הטוב ביותר אנחנו מוצאים בעיתונים רשימה חסודה של ח"כ יוסי שריד, שמנסה להסביר לאמריקאים שיש דרכים אחרות כדי לקיים את ההגמוניה שלהם בזירה הבינלאומית. זה יותר טוב מכלום, פחות או יותר מקביל לעמדות של פוליטיקאים יותר נאורים במפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית, אבל אין כל קשר בין עמדות כאלה לבין "שמאל", גם לא באינטרפרטציה הכי נדיבה של המונח הזה.
כמו בכל הנושאים השנויים במחלוקת מאז אוקטובר 2000, שריד וחבריו אינם עושים שום מאמץ להידבר עם האזרחים הערבים, שלא לדבר על חיפוש רציני של נוסחאות משותפות, שתאפשרנה מאבק פוליטי יהודי-ערבי נגד כל התפיסות הרווחות במימסד. הייאוש במיגזר הערבי עלול לפגוע בכל המפלגות ובכל החוגים שעדיין דוגלים במאבק ערבי-יהודי מלוכד נגד ההגמוניה של הבורגנות הנצית בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה. כיוון שהמימסד וזרועות הביטחון הגלויות והסמויות שלו פועלים לטווח קצר, ואין להם שום פילוסופיה מסודרת שיכולה להבטיח עתיד של שלום לאזרחי המדינה, מתמוגגים ראשי המדינה מהסטטוס קוו הממאיר. הפיצול במיגזר הערבי, התפוררות הקונסנזוס שם ופריחתן של תנועת דתיות מבטיחים שלטון ימני במדינה לשנים הקרובות. אבל ההתפתחויות האלה גם פוגעות במושג האזרחות במדינה, ומאפשרות לעשירים לבודד את המיגזר העני ביותר בישראל, ולגזור עליו שוליות ונחשלות. התמיכה בתוקפנות בעיראק היא רק חלק משיטת חשיבה שלמה, שעיקרה התעלמות מוחלטת מכל צורך להשתלב פעם במזרח התיכון גם בלי המטריה האמריקאית.
מה יקרה אחרי המלחמה? האם צודקים הפרשנים הפרו-אמריקאים המתונים ב"הארץ", שעדיין מאמינים בלחץ אמריקאי להסדר סביר בסכסוך הישראלי-פלסטיני? קשה לדעת בשלב הזה, אבל באותה מידה קשה לאמץ את התפיסה האופטימית (לשיטתם) של אריאל שרון וחבריו. הם מקווים להמשיך את מפעל ההתנחלויות, לא לוותר על שום שטח ממשי, ואף לרתום את אבו-מאזן, "ראש הממשלה" החדש, כדי לרסן למענם את הטרור. מי שמאמין בהסדר כזה לאורך שנים, תוך המשך מעשי של משטר הכיבוש, הנישול, ההפקעות והדיכוי, שוגה לדעתי באשליות.
ישראל כבר מצטיירת במערב כמדינה עבריינית המצפצפת על עקרונות המשפט הבינלאומי ומנצלת בצורה צינית את קירבתה לוושינגטון. אפילו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, "הפודל של בוש", קלט לאן נושבות הרוחות, והוא מנסה לאזן את מעורבותו במלחמה תוקפנית אנטי ערבית באמצעות אימוץ המינוח האירופי בנושאי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קשה להאמין שהאינטרסים הכלכליים והמעצמתיים של ארצות הברית יאפשרו לה להמשיך ולנקוט מדיניות כל כך לא מאוזנת באזור. ישראל חייבת להבין את מצבה הגיאו-פוליטי, וגם את העובדה שברגע זה היא נהנית מתנאים אופטימליים להמשך התוקפנות שלה נגד האוכלוסיה הפסלטינית הכבושה. התהליכים ההיסטוריים באזור יאלצו אותנו להתגמש, או להיות ריחיים על צווארם של האמריקאים. אם הנכס האסטרטגי ששמו ישראל ייהפך בעיני ארצות הברית לנטל מוסרי ופוליטי, נגלה שבוושינגטון מסוגלים לעשות חשבון נפש, שיהיה כולו מותנה-אינטרסים. אני כבר מחכה לראות את פרצופם של אהוד יערי וחבריו, כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יהיה למציאות.
עיראקים לא נחמדים
העיראקים, אנשים לא נחמדים בעליל, גילו עוינות מסויימת כלפי הפולשים מארצות הברית שנפלו בשבי. ההתנהגות התמוהה הזאת עוררה גלי התמרמרות מוסרית בעיתונות הצהבהבה שלנו. מה קורה לאנשים המוזרים האלה? הם לא קראו את מאמרי הפרשנות ב"מעריב"? הם לא בלעו בצמא את ההברקות של אהוד יערי? שמא הם מסרבים להבין, שהנשיא ג’ורג בוש אינו ראש מדינה אימפריאליסטית ותאבת בצע, אלא ראש החזית לשיחרור עיראק, שבילה את כל שנותיו בטקסס בחלומות על שוויון בין כל בני האדם, ועל ערבים גאים ודמוקרטים, שמסגלים לעצמם את אורח החיים האמריקאי?
העיראקים פשוט לא הבינו את שליחיו, לובשי המדים, של הנשיא. הם אולי הפציצו את בגדד, אבל מעולם לא העלו בדעתם, שהעיראקים יכעסו על כך. אחרי הכל, ב"ניו-יורק פוסט" כתבו, שכל העיראקים רוצים לראות במפלתו של הדיקטטור סדאם חוסיין, ושבכפרים הדלים של המדינה כבר עומדים בתור כדי לקרוא את "וול סטריט ג’ורנל", ולעמוד מקרוב על מצב המניות. נכון שבוש פיטר את רוברט ראדפורד והחליף אותו בג’ון ויין, אבל דווקא העיראקים צריכים להתחשבן עם השבויים האמריקאים על השינוי הקוסמטי הזה?
לכן אנחנו מתארים אותם כ"ברברים", ושופכים קיתונות של בוז על הטון שנקט המראיין העיראקי כלפי השבויים. כדאי לו ללמוד מהתיחכום של אהוד יערי, שחקר בטון כל כך שקט ומנומס שבויים מעונים ונפחדים במרתפי השב"כ. אתם טוענים שהאמריקאים פלשו לעיראק בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, עקפו את החלטות האו"ם, הרסו למעשה את מועצת הביטחון וניסו לאכוף על העיראקים תנאים שרירותיים משלהם? זה ברור, הרי אינכם אלא שמאלנים ואנשי שוליים.
אז כדאי שנשלח את העיראקים לישראל, אל אנשי משמר הגבול, הסיירות והשב"כ כדי ללמד את העיראקים הילכות ציוויליזציה: כיצד לנהוג בנשים בהריון במחסומים, כיצד להימנע מעינויי שבויים, כיצד לאפשר לאוכלוסייה לקבל טיפול רפואי הולם. ומעל הכל, כיצד לנטרל יריבים פוליטיים באמצעות רצח, ולהכניס את המונח הזה למכבסת מלים ולקרוא לו "סיכול ממוקד" או משהו כזה. אנחנו אוהבים את עצמנו, וגם את האמריקאים, אבל העיראקים אינם עושים את המוטל עליהם. הם היו צריכים להמתין לגורלם, ממש כצאן לטבח, ולקבל באהבה את הפצצות החכמות ואת מטיליהן. אבל להציג את השבויים קבל עולם, ועוד לראות בהם אויב? לא יפה.
בס"ד
מר חיים ברעם,
אתה צודק במאה אחוז.
עולמנו הפך באמת לקטן, עלוב ,רכושני וכל הישר בעיניו יעשה כי אין ממשלה ואין חוק לגבי העשירים והמקורבים. ראו מה קרה בבנקים: הפרשות לחובות מסופקים ואבודים במליארדי שקלים וההנהלות הבכירות גוזרות לעצמן קופונים אדירים על ההפסדים האדירים. ממש סדום ועמורה—המבול בדרך ונח איננו.
זמן רב אני חושבת מה מביא אותך, בן למשפחה מפוארת, שיש לה חלק נכבד בבנין הארץ להתבטא כפי שקראתי במאמרים האחרונים באתר "הגדה השמאלית". דבריך מלאים בכעס ובקורת על התנהלות המדינה ובמיוחד בנושא יחסי ישראל-ערב.אני לא בקיאה כמוך בנושא זה ואני מנסה להבין את בקורתך מתוך התיחסות לתחום אותו אני מכירה היטב התחום הכלכלי-חברתי. אני רואה את שערורית ניצול השכירים בישראל, הדור הצעיר שלא מוגן בהסכמים שונים,אנשים שעובדים ,באמת, מצאת החמה עד צאת הנשמה במשכורות נמוכות בעוד שההנהלות הבכירות שלהם לוקחות משכורות ובונוסים בסכומי עתק , ללא כל קשר עם התוצאות העיסקיות .ואת שערורית ניצול העובדים הזרים והנערות הצעירות שמובאות לארץ למטרה מוצהרת מסוימת ונאנסות לעבוד בזנות. מכאן לא רחוקה הדרך בה מתיחסים לערבים וכן הלאה.
חיים, עוד מאמר חשוב שלך.