לפני ימים אחדים ראיתי כתבה בחדשות הטלוויזיה. הכתב החרוץ, לא זוכר של איזה ערוץ, יצא לראיין מה שקוראים בז’ארגון התקשורתי "תופעה": עצמאים המתמרמרים על שכירים השובתים נגד פיטוריהם. תוכניות הפיטורים ההמוניים התרקמו עד היום רק בחדרי-חדרים בין פקידי האוצר המדושנים והשבעים רצון מעצמם (ולמה שלא יהיו שבעים רצון, אם לכל אחד מהם כבר מחכה בשוק הפרטי משרה ששכרה החודשי נושם אוויר פסגות בקווי הגובה שמעל לחמישים אלף שקל בחודש?). והנה, בחיוך אחד של שר האוצר החדש נתניהו (שכמו החתול מצ’שייר של קארול לואיס חיוכו נשאר באוויר גם אחרי שהוא נמוג, וחוזר לפני שהוא מופיע מחדש) נעשה החלום הרטוב של חכמי האוצר ל"תוכנית  הבראה" רשמית. מילא נתניהו.

שעות אחדות אחרי ששרי הממשלה, שרובם אפילו לא טרחו לקרוא את 170 עמודי הצעת התוכנית הכלכלית החדשה אישרו כמעט פה אחד את התוכנית שנתניהו מכר להם בדברי חלקות ומרמה, כבר יצא בהכרזה כי מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחילה ההבראה ומתחדשת הצמיחה ומשקיעים מכל קצווי תבל כבר עומדים בתור בנספחויות המסחריות של שגרירויות ישראל לשאול על תנאי ההשקעה בארץ. זה אצלו גם מקצוע וגם אופי, ועדיין יש עיתונאים תמימים או מיתממים ששוכחים מה שהם צריכים לזכור, קונים את השטיקים שלו ומתמוגגים שוב כמו בימים האומללים ההם: "הוא קוסם".

אבל כתב הטלוויזיה, שיצא "לשטח" לראיין עצמאים – מה הוא מתמוגג כל כך מן הסיכוי שלמעגל האבטלה יצטרפו עוד כמה עשרות אלפים? האם כאשר יפטרו אותו, ימשיך להסביר לנו שפיטורים אלה דרושים לשיפור מצבה הכספי של הטלוויזיה, שלא לדבר על התרומה הנכבדה שהם תורמים להבראת הכלכלה, או שינסה להתארגן ולמנוע את הפיטורים? כבר ראינו את עובדי הטלוויזיה ואת העיתונאים האצים לשבות כאשר מנסים לפגוע בכיס הפרטי שלהם. אז הם מתקשים לזכור שהפגיעה הזאת היא חלק מ"תוכנית הבראה", ושתכליתה "להגביר את הרווחיות" של המעביד שממנה "נהנים העובדים". את עקרונות הצורך בפיטורים כדי להגדיל את הרווחיות הם זוכרים רק כשהפגיעה היא באחרים. עכשיו הם משתלחים בשובתים נגד הפיטורים אבל נראה אותם כאשר הפחתת הביקוש שתבוא בעקבות פיטורים המוניים תצמצם את תקציבי הפרסום, הכנסות הטלוויזיה יפחתו והיא תתחיל לפטר עובדים, אותם.

לא ישנים בלילה

אבל בינתיים העלה לפנינו כתב הטלוויזיה עצמאים בעלי עסקים קטנים המקוננים על צמצום העבודה, והירידה בהכנסות, ומספרים (ואני מאמין להם) שאינם ישנים בלילות מרוב דאגה – מאין יבוא הכסף לתשלום לפועלים ולהוצאות משפחתם. אבל את חמתם שפכו, פה אחד (אפילו לא היה ספקן אחד ביניהם, ואם היה, נראה שהכתב שדאג שנקבל תמונה "מחודדת", לא הכניס אותו לכתבה), על מי? על הבנקים שאינם נותנים להם הלוואות להון חוזר בגלל הסיכון, בזמן שיש להם מאות מיליונים ומיליארדים להפסיד על מימון הרפתקאות פיננסיות העומדות על גבול ההונאה, ולפעמים מעבר לו, של אילי הון? על המתנחלים שמדי שנה מתבזבזים עליהם במישרין ובעקיפין סכומים שאינם רחוקים כל כך מאותו חיסכון שיושג בפיטורים ההמוניים? על הממשלה שמדיניותה מגרשת מפה את התיירים והמשקיעים? שמציעה להפחית את המסים מבעלי הכנסות גבוהות וכדי לכסות את הגירעון שייווצר – לקצץ בחינוך, בבריאות וברווחה? לא. הם מתמרמרים על הפועלים השובתים נגד פיטוריהם. המסר הגלוי לעין כאילו ברור – אנחנו סובלים, שיסבלו גם הם! המסר הסמוי מן העין הוא: אנחנו מאמינים לכל מה שאומרים לנו. ואם אומרים לנו שפיטורים המוניים של עובדי השירותים הציבוריים יביאו להבראת הכלכלה, אנחנו לא צריכים לחשוב אם זה נכון – אנחנו מאמינים וחורצים לשון.

פרובוקטורים קטנים עם מיקרופונים

מה שזיעזע אותי במיוחד היה קוצר הראייה של בעלי העסקים הקטנים האלה. האם אינם מבינים שפיטורים המוניים, ותוספת מובטלים, וירידה בהכנסות העשירונים התחתונים, כל אלה פוגעים בהם עצמם? מי יקנה את הסחורה שהם מייצרים? למי יהיה כסף להשתמש בשירותים שלהם? "חברי" העשירון העליון, שהכנסתו תעלה על פי התוכנית הכלכלית החדשה, הם ממילא לא קליינטים שלהם. הם גם לא ישקיעו את כספם בארץ מוכת אבטלה השוקעת יותר ויותר עמוק אל תוך מיתון ומשבר כלכלי. יש להם דברים טובים יותר לעשות בכסף שלהם. והקורא הנבון שם בוודאי לב שאני לא משתמש כאן בנימוקים מוסריים, בזכותו של כל אדם למקום עבודה, באי-צדק המשווע שבפיטורי אנשים שאינם יכולים למצוא לעצמם מקום עבודה אחר, בכבוד האדם, בהשפלת המפוטרים הנזקקים לסעד, בערעור יחסיהם עם בני משפחותיהם, בילדים שהוריהם לא יוכלו להעניק להם מה שהיו רגילים להעניק, בכל הצדדים האנושיים והלא אנושיים של הפיטורים ושל האבטלה. וכשאני מזכיר את המתנחלים איני מדבר על אי הצדק שבעצם קיומם ובשלילת זכות ההגדרה העצמית מבני העם הפלסטיני. אני מדבר כאילו מנקודת ראות כלכלית בלבד. עם נקודת הראות המוסרית אי אפשר לקנות בחנות המכולת השכונתית של דעת הקהל בישראל אפילו כיכר לחם אחיד.

ולכן אני מעלה את השאלה, איך יתאושש משק שמספר מובטליו עולה, שכוח הקנייה של משפחותיו יורד, שייצורו מצטמק והולך עם הפחתת הביקושים? אבל העצמאים האלה יש להם רק תלונה אחת – מדוע שובתים הפועלים ואינם מתנדבים מרצונם להיות מובטלים ולתרום את התרומה שאומרים להם כי תעזור להבראת הכלכלה. שהרי הם, העצמאים שלפני המיקרופון, ברוב טיפשותם, מאמינים לאומרים שכך. במקום להבין שיש שותפות אינטרסים אמיתית בינם לבין השכירים, שהרחבת מעגל העבודה ועליית ההכנסות מן השכר יגבירו את הביקושים, יניעו את גלגלי המשק ויביאו לצמיחה – הם מתפתים לפרובוקטורים קטנים שמאחורי המיקרופונים ומשתלחים בבעלי הברית הטבעיים שלהם.

הרפורמטור הצ’כי יאן הוס הועלה בידי הכנסייה על המוקד בעוון כפירה. בזמן שלשונות האש אפפו אותו, ראה זקנה אחת ניגשת אל המדורה ומוסיפה קומץ זרדים. "הו, סנקטה סימפליסיטה", קרא מנהמת לבו – הו, תמימות קדושה! התמימות הזו של בעלי העסקים הזעירים שהתייצבו בטלוויזיה והטיפו מוסר לפועלים השובתים נגד פיטוריהם כלל אינה קדושה. וכל המשרתים אותה ומוסיפים קיסם משלהם למדורה זו גם הם אינם קדושים.

Share on Facebook