ועוד על המלחמה (4):
כדאי לקרוא בתנ"ך. ג’ורג’ בוש, כך אומרים לנו, הוא אדם דתי מאוד, וכך גם נושא-כליו, טוני בלייר. חבל שלא עיינו בתנ"ך לפני שיצאו למערכה זו. אחד הפסוקים היפים ביותר נמצא בספר מלכים א,’ פרק כ’. בצאתו למלחמה בישראל התפאר מלך סוריה בעוצמת צבאו. המלך אחאב השיב לו בארבע מלים בנות-אלמוות: "אל יתהלל חוגר כמפתח"!
טרוריסטים רטרואקטיביים. עכשיו יש צורך לשכתב מיליוני ספרי-לימוד בעשרות שפות. בספרים הישנים כתוב שאנשי המחתרת הצרפתית במלחמת-העולם השניה היו גיבורים. האנשים והנשים האלה, כולם אזרחים, יצאו בלילות והפציצו רכבות גרמניות, הרגו חיילים גרמניים, הוציאו להורג משתפי-פעולה. ההוראות באו מלונדון. הם ידעו שאם ייתפסו יעברו עינויים נוראים ויוצאו להורג. עשרות סרטים אמריקאיים ובריטיים העלו אותם על נס. הפרטיזנים הרוסיים, שסיסמתם היתה "מוות לפולשים", הפכו את חיי החיילים הגרמניים בעורף לגיהנום. הם ניתלו בהמוניהם. אנשי-הגרילה המקוריים – שלמענם הומצאה המלה הספרדית הזאת – תקפו את חיילי נפוליון. רואים אותם בציור נהדר של גויה. דור של ילדים ישראליים למד להעריץ את אנשי אצ"ל ולח"י, שפוצצו את מתקני הצבא הבריטי והרגו את חייליו. מסתבר שכל אלה היו טרוריסטים שפלים.
עיתוזנות. בימי-הביניים היו נלוות לצבאות חבורות גדולות של זונות. במלחמת עיראק נלוות לצבא האמריקאי והבריטי חבורות גדולות של עיתונאים. את המלה "עיתוזנאי" המצאתי כשערכתי את "העולם הזה", כהגדרה לכתבים (קראתי להם "כתבלבים") ההופכים את העיתונות ליצאנית. הרופאים כפופים ל"שבועת היפוקרטס", המחייבת אותם להציל חיים ככל שניתן. לעיתונאי יש חובה לדווח אמת, כפי שהוא רואה אותה. מעולם לא מעלו כל-כך הרבה עיתונאים בחובה קדושה זו כמו במלחמה זו. החטא הקדמון של העיתונות במלחמה זו הוא הסכמתה להיספח ליחידות. המלה האמריקאית לשיטה זו – EMBEDDING – נשמעת כמו "כניסה למיטה", וזוהי אכן משמעותה המעשית. עיתונאי הנכנס למיטה של יחידה צבאית הופך מרצון לעבד. הוא מצורף למטה היחידה, אינו יכול לזוז בלי השגחה, מובל למקומות שהמפקד מעוניין בהם, מורחק מהמקומות שהמפקד אינו מעוניין בהם, שומע מה שהצבא מעוניין שישמע, אינו שומע מה שהצבא אינו מעוניין שישמע. הוא גרוע מדובר צבאי רשמי, מפני שהוא מתחזה לכתב עצמאי. הבעיה אינה שהעיתונאי רואה רק רסיס קטן של הפסיפס הגדול של המלחמה. הבעיה היא שהוא מוסר דיווח שקרי גם על רסיס זה. במלחמת איי פוקלנד ובמלחמת-המפרץ הראשונה פשוט לא נתנו לעיתונאים להגיע לשדה-המערכה. נראה שמישהו במשרד-ההגנה האמריקאי אמר: "למה להרחיק אותם? בואו ניתן להם להתקרב, נגיד להם מה לכתוב ולשדר, והם יאכלו מידינו כמו כלבלבים".
בושה. מגיל 19 אני עיתונאי. תמיד התגאיתי בכך. רשמתי בטפסים ללא-ספור: "מקצוע: עיתונאי". עכשיו אני מתבייש לרשום זאת. אני מתבייש כשאני רואה חבורה גדולה של עיתונאים מכל העולם יושבים מול גנרל עטור-כוכבים, מקשיבים בדריכות למה שנקרא "תדרוך" ואינם מציגים את השאלות הפשוטות ביותר. וכשעיתונאי אמיץ אחד כבר מעז לשאול, אין איש מתקומם כאשר הגנרל פולט דברי תעמולה שדופים, תחת להשיב על השאלה. זוכרים את האוגדה העיראקית מס 51 ‘ שנכנעה כביכול? את ההתקוממות בבסרה שלא היתה ולא נבראה? את אלף ואחד השקרים האחרים, שהלכו עם הרוח? היכן היו העיתונאים כאשר זה קרה? כמעט כל הדיווח העיתונאי במלחמה זו הוא ראי עקום. משתקפת בו מציאות מעוותת, מסולפת ושקרית. לכן מגיעה הערכה כפולה לאותם מעטים, כמו פיטר ארנט, המוכנים להקריב את הקריירה שלהם על מזבח האמת.
התחתית שבתחתית. אני מתבייש להיות עיתונאי. אני מתבייש כפליים להיות עיתונאי ישראלי. במלחמה זו הגיעה התקשורת הישראלית, על כל חלקיה, לשפל שלא היה כדוגמתו. אף לא מלה אחת של ביקורת אמיתית על המלחמה. מתנגדי המלחמה הושתקו כליל. בעיתונים אמריקאיים עוד מופיע פה ושם מאמר של ביקורת. בתקשורת הישראלית זה בלתי-אפשרי. בעיניה, זה גרוע מבגידה. החריג היחידי הידוע לי הוא דן סממה, העיתונאי שהסתנן לעיראק, נתפס על-ידי האמריקאים, נעצר והורעב במשך 48 שעות וראה מה באמת קורה שם. דבריו פורסמו פה ושם, ואז ירד עליו מסך ההשתקה. כל השאר – עיתונאים ופרשנים וקצינים-בדימוס ומי-לא מופיעים – על מסכינו שעות על גבי שעות וחוזרים כמו תוכים על קו-התעמולה האמריקאי, גם כשהוא מגוחך בעליל.
חיילי השוקולד. באופן מיוחד אני אלרגי ל"כתבים צבאיים", שהם זן אנושי מיוחד. הם הכי-הכי גבריים, הכי-הכי חייליים, ואינם אלא מתחזים. ראיתי אותם לראשונה במלחמת 1948 כשהייתי אז חייל קרבי. כאשר אנחנו רבצנו בבוץ וזחלנו על קוצים, הופיע מדי פעם "חייל" מעולם אחר, לבוש מדים מצוחצחים, מגולח למשעי, חבוש קסדה, כולו מקרין צבאיות טהורה. זה היה אחד הכתבים הצבאיים, שבילו את המלחמה במטות החטיבות, בחברת הקצינים הבכירים, הרחק מהחזית. (בעצם אני לא צריך להתלונן. כאשר פרסמתי את יומן-הקרבות שלי אחרי המלחמה, הוא הפך בן-לילה לרב-מכר חסר-תקדים? פשוט מפני שאף אחד מחיילי-השוקולד האלה לא הוציא תחת ידו תיאור אותנטי).
תפאורת המלחמה. קראתי שחדר-התדרוך של הגנרל טומי פרנקס עוצב בידי מעצבת-פנים מקצועית, תמורת שכר של רבע מיליון דולר. הצבא האמריקאי משקיע הרבה כסף בעיצוב המלחמה הזאת. אני מניח שסכומים הרבה יותר גדולים משולמים לבמאים המקצועיים המעצבים את הופעותיו של הנשיא בוש. כדאי לשים לב לתפאורה – היא הרבה יותר מעניינת מדברי הנשיא עצמו. זה כמה חודשים מופיע בוש כמעט תמיד על רקע של חיילים. המעצב דואג לכך שהחיילים מקיפים את הנשיא מכל עבר, כך שמכל זווית-צילום ייראו מאחוריו פניהם המעריצות. לפני כמה ימים השיגו הבמאים אפקט מוצלח עוד יותר: מאחורי הנשיא עמדה אניה של משמר-החופים, ועליה מלחים במדי-ייצוג אדומים, מסודרים בקפידה בקבוצות פוטוגניות. חיילים אחרים הוצבו לפני הנשיא ומשני צדדיו. שום במאי-אופרה לא יכול היה ליצור סצנה טובה יותר. לא הייתי מופתע אילו השמיע הנשיא אריה של כרמן (לדוגמה: "אל הקרב, טוראדור") – אבל הוא רק חזר על דברי-ההבל השיגרתיים.
המלחמה הפטריוטית הגדולה. כאשר פלשו הנאצים לברית-המועצות הבין סטלין שהמוני העם הרוסי לא יחרפו את נפשם למען המרכסיזם-לניניזם. בן-לילה עבר למסלול אחר. איוואן האיום, פטר הגדול, המרשל סובורוב והמרשל קוטוזוב הועלו מקברותיהם כדי להלהיב את ההמונים במה שנקרא מאז "המלחמה הפטריוטית הגדולה". עכשיו עושה זאת סדאם חוסיין. הוא קורא לבני עמו לקום ולהרוג את הפולשים – לא בשם האידיאולוגיה של מפלגת הבעת (שמייסדיה היו נוצרים) אלא בשם אללה והמולדת האיסלמית.
ה"ציוני" כותב בתגובתו, שעיתונאים צריכים לעמוד
לצד העם היוצא למלחמה – לאיזה "עם" התכוון ? עם
ישראל לא יצא למלחמה נגד עיראק ולכן, כוונתו לעם
האמריקאי. כך נופל הכיסוי של ערוות ה"ציונות" שרצתה
בעצמאות לאומית של "עם חופשי בארצנו" והפכה לשפחה
חרופה של ארה"ב.
ה"תביעה" מאבנרי "לעמוד לצד העם" – היא לא רק
פשיסטית אלא אווילית. איזכור השבועון "העולם הזה"
מאפיין את כל התגובות "הציוניות" למאמרים המתפרסמים באתר, המנסות להטות את תגובות הקוראים לנושאים
אחרים ("שואה" כמשל) שאינם נזכרים במאמרים עליהם
הם "מגיבים" ב"תשובה ציונית".
אנטישמיות יש לזכור-היא קודם כל שינאה לאוניברסלי. כך בדיוק השינאה כלפי השמאל מכוונת לשינאת המופשט המאפשר לראות דמיון בין אנשים ניצים, דימיון שייאפשר להם להתפתח כל אחד בדרכו…
————————————————–
פסטיש-אחרת ביקורת תרבות http://www.p-files.org
אמר מי שאמר (ולא בטוח שזה לא היה אמברוז בירס), ש"הממשלה משקרת לנו כל הזמן, והעיתונאות משקרת לנו כל הזמן, אבל בדמוקרטיה אלו לא אותם שקרים."
הייתי מוסיף: וכאשר השניים מציגים חזית אחידה – זה הזמן להתחיל לדאוג לדמוקרטיה.
ההשוואה בין הזונות אשר עקבו אחר צבאות העבר לבין העיתונאים של היום היא נכונה ובמקומה. אבל, להזכירך, לאותם צבאות התלוו גם גדודים של בוזזים שחיו על "שאריות" הכיבוש והלחימה.
מקבילה מודרנית? התאגידים הבין-לאומיים, כמובן, שכבר עכשיו מחלקים בינם לבין עצמם את מלאכת "שיקומה" של עיראק, מלאכה ששכרה בצידה (בנפט).
אני אחד האנשים שמעריכים את השקפתו של מר אבנרי כבר 40שנה. כולי פליאה על תגובתך הנוכחית. בדר"כ תגובותיך אוביקטיביות ושקולות. כאיש מקצוע מכובד אתה נוטה להיות אוביקטיבי. הפעם אתה תוקף את המגיבים נגד מר אבנרי ובצדק, מאחר ותגובותיהם בוטות, אגרסיביות ולא עניניות. הפליאה שלי על כך שהציונות מודגשת אצלך באופן מזלזל ביותר,ויצא מכך שכל דבר שלילי בתגובות של האחרים מקורו ויסודו בציונות. הציונות היא תנועת התחיה של העם היהודי וכך תהיה לעד. אתה שמכבד את התנועה הלאומית של ערביי הגדה, חזקה עליך שתכבד את התנועה הלאומית של עמך. מנפרד.
השימוש במרכאות בתגובתי מעיד על כך שאני מפריד
ומבדיל בין ציונות ל"ציונות". המגיבים המכנים עצמם
"ציוני", "ציוני מתון" וכיוצא באלה – גם הם וגם
תגובותיהם, אינם ציונים אלא "ציונים". הציונות הייתה
תנועת השחרור של העם היהודי ועם הקמתה של מדינת
ישראל – התגשמו מטרותיה ואילו תפקידיה: הגירת יהודים לישראל וקליטתם,צריכים היו לעבור לממשלת
המדינה העצמאית והריבונית.מה שמכונה היום "ציונות"
ואלה המכנים עצמם כ"ציונים" – אין להם קשר רעיוני
ותפקודי עם הציונות שמלפני הכרזת עצמאות ישראל.
נמאסתם עלינו – מאוסים מהימין הקיצוני. שורו
לימין והסתלקו מאיתנו בצעדה מהירה, ימין/ימין
וחזה את העתיד בשילוב שהמדיה כיום מתבססת עליו: ערוב סוגי צהובונות כגון ניצול נשים, תעמולה לערעור תשתית החברה והמדינה ןעוד, אלא שבעבר רוב האנשים לא היו מוכנים לגעת בחומר משפיל נשים, שאבנרי השתמש בו שיטתית ואף לא ידע למה, כיון שהקדים את זמנו.נקווה שעכשיו הוא מבין שהצהובונות משמשת תשתית חיונית לפיתוח פעילות החברות הכלכליות הגדולות כנגד הציבור- ניצול רגשי, נפשי וכלכלי.
תודה לך אבנרי.
נדייק: לוחמה מחתרתית נגד חיילים היא מלחמת גרילה, ואילו פגיעה באזרחים היא טרור (כמובן שההבחנה אינה עד כדי כך חדה וברורה – יש חייל שמתנפל עליך בזה הרגע עם נשק שלוף ונקמה בעיניים, ויש חייל שיושב בעורף ומכין קפה, ויש איש ביטחון של ישוב שהוא טכנית אזרח, וכדומה). לכן המעשים שאתה מתאר הם מעשי גרילה ולא טרור. אותה הבחנה יפה גם לענינו: מי שקורא להרג של חיילים ע"י פלסטינאים המגינים על ביתם "טרור", חוטא בדמגוגיה. אבל פיגוע באוטובוס או מסעדה הם בהחלט טרור. בהחלט נראה לי תקף לטעון שלגרילה יש הצדקה מסויימת במצבים מסויימים, ואילו טרור הוא פסול מכל וכל.
אלמוג.
באשר להערת הפתיחה של אבנרי "אל יתהלל חוגר כמפתח" נראה לי שאחרי התשיעי באפריל מי שצריך קצת להצטנע זה אבנרי ובעלי דעתו. הציניות על השם שבחרו האמריקאים, ‘חירות עיראק’, למבצע התחלפה בהלם ובתמיהה לאחר שהתברר שגם העיראקים שהפילו את פסל סאדם חושבים שהאמריקאים הביאו להם חרות.
היחידים שאינם מקבלים זאת הם האוריינטליסטים החדשים – אלה שיודעים טוב יותר מהעם העיראקי מה טוב לו. בין אלה ניתן לכלול את כתב הטלויזיה הלבנונית שבכה לנוכח הפלתו של פסל סאדם ואמר על צהלות העירקים החופשיים שהם בוגדים באינטרס הערבי. כתב טלויזיה ירדני שאמר לרשת צרפתית ששום דבר לא מצדיק כיבוש, גם לא משטר רודני כשל סאדם (שיספר את זה למיליוני העירקים שסבלו מהרודנות אך בגלל האימה הרבה שהטיל סאדם נכשלו נסיונות השחרור העצמי). פעילי השמאל שבאו לשמש מגינים אנושים על משטרו של סאדם והתגלו כאנשים היחידים שכועסים על האמריקאים וכמובן אנשי שמאל ישראלים שאינן מוכנים להודות שפרץ הרגשות הספונטני של העירקים אכן מעיד שעמדתם נגד המלחמה, לעגם לאמריקאים והערכתם ש"העם העירקי מגיב ככל עם נורמלי. הוא מתלכד מול הכובש הזר" (ציטוט ממאמרו של אבנרי מה25/3 איפה הם טעו, אתר גוש שלום) היו שגויות.
בין השאר כתב אבנרי ששום ערבי אינו מסוגל לראות באמריקאים משחררים בגלל מה שמחולל צה"ל לפלסטינאים בחסות בוש. מסתבר שהערבים דווקא יכולים לראות באמריקאים משחררים ומי שאינו יכול לראות אותם ככאלה זה דווקא אורי אבנרי שאפילו עכשיו, אינו מסוגל להודות שהוא טעה בניתוחו את המלחמה ועל כן יוצא במאמר המתקיף את היהודים המנהלים את אמריקה (הלילה שאחרי, 8/4, אתר גוש שלום).
כמובן שההתפתחויות המהירות והמפתיעות של עיראק יכולות להפך ללעג את כל מי שכתב לפני נפילת סאדם הערכות מלומדות על ההתנגדות העיראקית ועל הקרבות הקשים שיתנהלו בבגדד. אבל עדיפים עיתונאים שמשנים את דעתם ומודים שהם טעו מעיתונאים שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם וממשיכים ללהג כאילו לא הפילו עיראקים פסלי סאדם בצהלה תוך חיבוק חיילים אמריקאים ומתן תודה על כך שלא שמעו לצרפת, גרמניה רוסיה ואורי אבנרי ובאו בכל זאת לשחרר אותם.
המגיב המטיף לאורי אבנרי להודות בטעותיו – טועה
בעצמו וממהר להסיק מסקנות ארוכות-טווח מתמונות
טלביזיה מבויימות ונבחרות בידי עורכי המדיה האלקטרונית המרקדים לצלילי HIS MASTER VOICE .
כדאי לקרוא שוב את תגובתו הארוכה של אורי ירוחם מאפריל 2002 – ראו לעיל – הוא יכול
לאכול אותה עכשיו, כשהעם העיראקי מתקומם נגד הכיבוש האמריקאי ומכה בכובשים.