"הבית בוער". "המדינה מתפרקת". "בעל הבית השתגע". "מרסקים את המעמד הבינוני". "כולנו (חוץ משרי אריסון, רון לאודר וחברים) נהיה עניים". "בני אדם לפני מספרים". "כלכלה בשירות החברה". "סולידריות חברתית". "שוויון ערך האדם". זוהי עת לפמפלט. עת לכתיבה בוטה. עת למחאה סוערת. עת לזעם גדול. שיח חדש – שיחדש – הולך ומשתלט על חיינו: שיח היעילות.
לכן מוצאים שעיר לעזאזל תורן שניתן להסית נגדו: קודם היו אלה העובדים הזרים (שגוזלים את מקומות העבודה שלנו וגם את נשותינו), אחר-כך המובטלים (הבטלנים), אחר-כך מקבלי הקצבאות (שחיים על חשבוננו) ועכשיו – עובדי המגזר הציבורי, שהוא, על-פי עולם הדימויים של שר האוצר, אדם שמן שנישא על כתפי "המגזר העסקי" הרזה, שכורע תחת הנטל.
לכן מפטרים אלפי עובדים כדי לחזור ולהעסיק אותם בתנאים גרועים בהרבה – מישהו (בדרך-כלל מישהי) הרי יהיה חייב לעשות את העבודה הציבורית הבזויה – לחנך ילדים, ללכוד סוחרי סמים, לרפא חולים, להכין קפה לבכירים… לשם כך מאריכים לשנתיים את האפשרות להעסיק את העובדים האידיאליים – עובדי חברות כוח אדם, אותם עובדים "גמישים", שניתן לנייד כמו פיונים על לוח משחק, ובסוף, כמו כל כלי חד-פעמי, לזרוק (גם אם זה פוגע בסביבה).
לכן מפריטים את כל מה שזז – מבתי הספר ("פתיחת אזורי רישום" ו"אוטונומיה ניהולית") דרך בתי הסוהר ("רכישת שירותי כליאה") ועד לשירותים הגריאטריים.
לכן מכניסים את קרנות הפנסיה לבורסה – היא חייבת להשתקם, המסכנה, גם על חשבון הביטחון הכלכלי של העובדים.
לכן ממשיכים לקצץ ולקצץ ולקצץ 40 מיליארד שקל (!!) בתוך פחות משנה וחצי – כי "הקופה ריקה". "ריקה", כלומר – חוץ מ-2.5 מיליארד שקל למימון הרפורמה במס, שתיטיב בעיקר עם העשירים; וחוץ מ-1.5 מיליארד שקל למימון הורדה (נוספת) בתשלום לביטוח הלאומי שבו חייבים המעסיקים; וחוץ ממיליארד שקל למימון עודף של תקציבים מוניציפליים ובנייה ציבורית למגורים בשטחים; וחוץ מ-2 מיליארד שקל נוספים למערכת הביטחון (למימון עוד מסיכות פגומות, ימי מילואים מיותרים ופנסיות חלומיות); וחוץ מעוד מיליארדים המוענקים – השנה כמדי שנה – לבעלי ההון בכל מיני דרכים (מיסוי נמוך של ההון, אי מיסוי הירושות, השבת התקרות על תשלומי הביטוח הלאומי…) כדי שחס וחלילה לא יברחו מהמדינה; וחוץ ממיליארדים של הון – שחור או מולבן – שמסתובבים להם כאן באין מפריע.
לכן מקפיאים ושוחקים את שכר המינימום ואת הקצבאות ומקצצים בשכר השכירים באופן כוחני וחסר-תקדים (זה זמן חירום, והשכירים צריכים לתרום למדינה): באמצעות חקיקה, תוך כדי ביטול הסכמים קיבוציים ובניגוד לעמדת האיגוד המקצועי (למה מי הוא?). ובאמת, למה שלאנשים יהיה כסף להוציא לצריכה? מה, אנחנו במיתון?
לכן פוגעים בספריות הציבוריות, ברפואה הציבורית, במחקר החקלאי הציבורי, בשידור הציבורי. כי ממשלת ישראל מאמצת לחיקה בחום את אימרתה האלמותית של מרגרט תאצ’ר: "אין דבר כזה ‘חברה’ – יש רק יחידים."
אחריותה של המדינה אינה רק כלפי המטבע שלה, אלא, בראש ובראשונה, כלפי אזרחיה. תעסוקה חשובה משער היציג, ויציבות מחירים אינה תירוץ טוב לעוני. מדינה צריכה ליצר מקומות עבודה, להוזיל אשראי ולטפח פעילות כלכלית יצרנית לטובת כל אזרחיה. ושלא ימכרו לנו את הסיסמאות הרגילות: הקופה ריקה, אנחנו על סף תהום, עוד מעט לא יהיה כסף לשלם משכורות. מדינה אינה משק-בית וגירעון תקציבי אינו משיכת-יתר. לא צריך לפחד מהגדלת הגירעון – הדרך היחידה ליצר צמיחה היא להזרים למשק כסף, כסף שיגיע לעובדים ולא רק לבעלי ההון.
הפעם הסיסמאות מכסות על תקציב של מלחמה:
ממשלת ישראל מכריזה מלחמה על אזרחיה.
ממשלת ישראל חייבת להפסיד.
שמעתי ביקורת אבל לא שמעתי פתרון. מדוע אין פתרון אלטרנטיווי אמיתי. האם כל מי שלומד כלכלה הוא קפיטליסט? אין לנו הסוציאליסטים אנשים שמבינים משהו בכלכלה? איך ננצח עם אנשים שיודעים לעשות חשבונות פשוטים ולא את התורה כולה?
לטל: "לא צריך לפחד מהגדלת הגירעון – הדרך היחידה ליצר צמיחה היא להזרים למשק כסף, כסף שיגיע לעובדים ולא רק לבעלי ההון" – המשפט האחרון במאמר – הוא הפתרון המוצע. שאלתך מצויינת: מנסים לגרום לנו לחשוב שכלכלה היא מדע ושכל מי שלמד כלכלה הוא קפיטליסט (ומכאן בהכרח שקפיטליזם הוא המסקנה המדעית והנכונה מלימודי הכלכלה). המציאות היא שונה: בכלכלה יש אסכולות, ואחת מהן טוענת כי דוקא במצב של מיתון יש לפתוח את הקופה, להזרים כסף דוקא למגזרים החלשים כדי שכוח הקנייה שלהם יניע את הכלכלה, וכמובן לתשתיות ויצירת מקומות עבודה – גם במחיר הגדלת הגרעון. כמובן שאפשר להשיג חלק מהאפקט הזה ע"י שינוי סדרי עדיפויות.
מה זה ל"פמפלט" ? – נחרז עם לפטפט.
לטל תשובה:
אתה צודק.לא צריך להסתפק בביקורת,מוצדקת ככל שתהיה.
הטענה המרכזית של הימין היא ש"אין פתרון אחר".
דווקה יש.
כלכלה היא מדע,אבל משתייכת למדעי החברה ולא למדעים
המדוייקים.באוניברסיטאות רבות בעולם,ובמיוחד בארה"ב
ובאנגליה,לומדים ועורכים מחקרים חדשים ומענינים
על הגישה המארקסיסטית של הכלכלה,הפילוסופיה וההיסטוריה.
כמובן שכאן,לא אוכל להרחיב על עושר העצום הנצבר בתחום זה ונתן לקבל מושג בגלישה באתרי האינטרנט
של האוניברסיטאות הטובות בעולם ובכלל.
בכל זאת,האים יש אלטרנטיבה "כלכלית"(הכוונה,במושגים
של הימין,לא רק "חברתית",אלא גם "יעילה",קרי=
המשך הפיתוח וצבירת עושר).
נתרכז בשלב זה רק בנושא ה"צמיחה"(הגדלת ה"עוגה"
הלאומית)ולא בנושא השוויונות.
א)במדעי החברה,המבחן המרכזי הוא המבחן הסטטיסטי.
מבדיקת נתונים סטטיסטיים,נתן להוכיח שהגדלת גרעון
הממשלה בד"כ גורם לצמיחה וצמצומו למיתון.גם
בתקופות של מלחמות גדולות ויקרות,הכלכלה פרחה.
ב)גרעון צריך לממן.כדי לממן צריך כסף.כסף אפשר
לקחת ממשיש ולא ממשאין.הימין פשוט לא רוצה גרעון
כי לא רוצה לקחת כסף ממשיש.
ג)אין מדינות בעולם,אף הקפיטליסטיות ביותר,בהן
הסקטור הציבורי לא הולך ומתרחב.זה צורך של חיים
או מוות למשטר.חלק מהן,משקיעות ברווחת התושבים,
אחרות,כמו ארה"ב,משקיעות בחלל או במלחמות.
ד)כל עבודה,הפשוטה ביותר,יותר "יעילה" מאבטלה.
הימין מדבר על "יעילות".נתן לראות בעיתונים מה
ה"יעילות" של חברות רבות פושטות רגל עם חובות של
מאות מליונים לבנקים.העיקרון ש"כוחות השוק" יכולות
לנהל כלכלה יותר טוב ממשלות הופרחה מזמן כאשלייה.
ה)הורדת מיסים במדינה אחת בכלכלה גלובלית אינה מנוף
להשקעות.שקולי המשקיעים מורכבים יותר וכוללים
גורמי סיכון,שכר נמוך,נגישות לשווקים ועוד.
מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על משקיעים פרטיים
המחפסים רווחים שמנים ומהירים.הברירה היחידה היא
להסתמך על ההשקעות שלה עצמה.(של הממשלה)
אני מציע לכל קורה רציני,להכנס לאתרים ולגלוש
תחת הנושא=כלכלה ומרקסיזם.