הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באפריל, 2003 תגובה 1

ישנם סימנים מעודדים לכך שגוברת הביקורת נגד התוכנית הכלכלית של הממשלה הן בציבור הכללי והן בקרב אלה הנפגעים ממנה. אפשר גם לציין כי האופנה האחרונה בשיח הציבורי היא "לגלות" את השאלה החברתית וחשיבותה העצומה. אפילו בית המפשט העליון הזכיר לאחרונה כי קיימת  בעיה של ‘צדק חלוקתי’. כך מסתבר שכמעט שאין מחלוקת על האופי הבלתי הגון והבלתי צודק של תוכנית הכלכלית. במקרים רבים מציינת התקשורת את הפגיעות הקשות בשכבות העממיות לעומת העשירים העלולים להרוויח מהרפורמה במסים ומהקלות נוספות.

אל מול גלי הביקורת, מתבצרים הממשלה ודובריה מאחורי תשובה "פשוטה והגיונית": "אנו בצרה, הקופה הציבורית מדממת ועלינו לקצץ 30 מיליארד שקל בהוצאות מיד כדי למנוע פשיטת רגל". דוברי השלטון יודעים היטב מדוע הם מתאמצים להציג את הבעיות הכלכליות כאילו שאינן שאלות פוליטיות ומדוע הם דורשים מהתקשורת ומהציבור שיתייחסו אך ורק לצד הכספי, שימציאו לשלטון פתרונות לבעיה של הקופה המתרוקנת. לולא ביקשו להסתיר את הזיקה בין הכלכלה לפוליטיקה היו מודים בפה מלא שבמסגרת המדיניות הפוליטית-הכלכלית-החברתית הקיימת… אנו בצרה, הקופה הציבורית מדממת וכו’. אין בניסיונות ההטיה האלה כל חידוש. כל שלטון מבקש להסתיר את עובדה שהתקציב אינו אלא צילום רנטגן של הפוליטיקה וכי המספרים השונים בספר התקציב אינם אלא שיקוף נאמן של הקווים המדיניים של הממשלה אשר מגישה אותו.


מרוב תשומת הלב המוקדשת לשאלה החברתית מסתמנת נטייה טבעית לראות בה דבר מנותק מהתחום הפוליטי ובלתי תלוי בו. מסתבר שמגמה זו של הפרדת הפוליטיקה מהכלכלה מקובלת, לדאבון הלב, לא רק בקרב הממשלה ועושי דבריה. ראייה לכך יש בשתי הצהרות בנושא התוכנית הכלכלית של הממשלה שנתקלתי בהם בימים אלה. הראשונה היא גילוי דעת מטעם קבוצת יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית. חברי הקבוצה שופכים אש וגופרית על התוכנית הממשלה. הם מציעים סדרה של שינוים בתקציב כדי להקטין את הגירעון ודורשים נכונות מצד הממשלה להעמיק את הגירעון. אך בהצהרה של יסו"ד אין כל זכר למדיניות הממשלה בתחום הפוליטי; אין אפילו הסתייגות לגבי המיליארדים הנשפכים להתנחלויות.


מצאתי עניין בכך שגילוי הדעת שפרסמה מק"י לאחרונה (זו הדרך, 2 באפריל 2003) דומה במהות ובגישה לזה של יסו"ד. גילוי הדעת של מק"י נמנע מכל אזכור של שאלות מדיניות. ישנה ביקורת על הרפורמה במס הכנסה ושלילה של התוספת לתקציב הביטחון. אין מלה על הכיבוש, אין מלה על התנחלויות, אין מלה על המיליארדים המוצאים על מדיניות המלחמה והכיבוש.


איני מטיל ספק לרגע שמק"י שוללת את הכיבוש ואת ההתנחלויות. בהעדר הסבר אחר, סביר להניח כי הממד המדיני הושמט מגילוי הדעת כדי להקל על השגת אחדות עם כל אלה הנפגעים ממדיניותה הכלכלית של הממשלה על ארגוניהם השונים. אומנם חשוב לחשוף את עוולות התוכנית הכלכלית של הממשלה כפי שנעשה בגילוי הדעת של מק"י. אך המאבק נגד העוני והאבטלה ונגד הפגיעה החריפה בשירותים הציבוריים אינו יכול להצליח מבלי שתינתן תשובה פוליטית שתערער את הבסיס הפוליטי של משטר המלחמה והכיבוש.


האמת היא שכל ניסיון לעקוף את המאבק הפוליטי על ידי מאבק חברתי שעשוי לבוא במקומו, יתנקם במאבק החברתי-כלכלי. אי אפשר, בהקשר זה, להתעלם מתוצאות מערכת הבחירות האחרונה כשדווקא הסובלים העיקריים ממדיניות ממשלת שרון זרמו בהמוניהם להצביע עבורה. מצביעים אלה סירבו לקשור בין מצוקתם המחריפה ובין מדיניות המלחמה והכיבוש. להיפך, ככל הנראה הם נטו לראות באיבה הערבית והצורך להקדיש משאבים אדירים להילחם בה את הסיבה העיקרית למצוקתם. התפקיד החשוב ביותר בתחום החברתי הוא לחולל סדקים באמון העיוור של המונים בגרסה הרווחת על הסיבות להמשך הסכסוך. כל התקדמות, ולו הזעירה ביותר, בהחלשת הקונסנסוס הלאומני בציבור נפגעי מדיניות החברתית של ממשלת שרון-נתניהו תשחרר אנרגיה חיונית להעמקת המאבק החברתי.


בסופו של דבר יתקשה השמאל לשכנע את הציבור שניתן – בלי שינוי ביעדים הפוליטיים של ממשלת שרון-נתניהו – למנוע גזירות שרון-נתניהו. עלינו לומר את האמת: כל עוד ישראל מבקשת להמשיך במסע הסיפוחים וכל עוד היא מנסה להתחמק ממו"מ רציני עם העם הפלסטיני, יהיה כורח להגדיל את התקציב הצבאי ולא להפחיתו. יתר על כן, הזיקה הבלעדית של ישראל לאגף הניאו-שמרני הרפובליקאי בארה"ב תבודד גם את המשק הישראלי מיחסים נורמלים עם רוב מרכזי הסחר והמסחר בעולם.


על כן, התרומה החשובה ביותר של השמאל להתנגדות למשטר שרון-נתניהו היא חשיפת עובדות החיים בדבר התשתית הפוליטית של המשבר הכלכלי. כמובן שעל השמאל לטפח אחדות של הנאבקים נגד מדיניות הממשלה ואף להצטרף לקואליציות שאינן מקבלות את התפיסה המדינית הברורה שלו. אך דווקא גמישות זאת מחייבת את השמאל להשמיע את קולו הברור על המקור הפוליטי של המשבר הכלכלי ועל הכורח בצעדים פוליטיים כתנאי להבראת המשק. אין פתרון כלכלי ללא אופק מדיני.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אשר פרוליך הגיב:

    הטענה על "המקור הפוליטי של המשבר הכלכלי"יכולה להטעות.מלחמות ישראל נמשכות מאז קום המדינה והכיבוש
    נמשך גם הוא עשרות שנים.בתקופות אלה ידעה ישראל תקופות של פריחה ושל שפל ללא קשר להוצאות הצבאיות.
    המקור של המשבר הכלכלי הוא בכלכלה,יותר נכון,בפוליטיקה שבכלכלה.כך כמו שהמלחמות הן ההמשך
    האלים של המדיניות,כך ה"פוליטיקה" היא ההמשך,לפעמים
    אלים ולפעמים לא,של הכלכלה.
    למשבר הכלכלי הנוכחי סיבות מספר,בינהן מגמות בעולם,
    מגמות בתוך החברה הישראלית וכמובן גם המאבק עם הפלסטינאים.
    הדגש של השמאל בישראל על המאבק עם הפלסטינים כהסבר
    לכל הצרות המגיעות אלינו הוא פשטני ומעוות את המציאות.אינני מפחית מהחשיבות וההשפעות העצומות בכל
    תחום של המאבק זה,גם בדאומניזציה,מחיקת צלם אנוש
    לא רק של הפלסטינאים,אלא גם של כל החברה בישראל.
    אבל למשבר הכלכלי הנוכחי שורשים עמוקים המגיעים
    לימי מפא"י שלאחר פירוק הפלמ"ח ובגידתה בעקרונות הסוציאליזם ואימוץ המודל הכלכלי של מדינת הרווחה.
    מודל זה יצר את האשלייה שכך נתן להתגבר על החסרונות
    של הקפיטליזם הברוטלי ושל ה"קומוניזם" האנטי ליברלי
    אשלייה שמתפוגגת כבר במדינות רבות העולם.כישלון זה
    של מפא"י למנוע התרחבות הפערים החברתיים בישראל הביא
    לשלטון את בגין והליכוד,ואת ביבי ושרון,כשהשד הדמגוגי היה הטרור וה"אליטות האשקנזיות".
    אולי נעלה שוב האיפוטזה,האפשרות, שהפוליטי,כולל הכיבוש,הוא כלכלי?.אולי נחזור ונבדוק שוב,שהאידיאולוגיות,התרבות,הדת,ואף הלאומיות (וכמובן,ה"פוליטי")הם,
    בסופו של דבר,כלכליים?.לגישה זו נוהגים לכנות
    מטריאליזם דיאלקטי.נתן ללמוד ממנה הרבה ולהבין עוד יותר.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים