זה היה יכול להיות מסמך טוב אילו:

• א י ל ו רצו כל הצדדים באמת להגיע לפשרה הוגנת.


• א י ל ו שרון ומרעיו היו באמת מוכנים להחזיר את השטחים הכבושים ולפרק את ההתנחלויות.


• א י ל ו היו האמריקאים מוכנים להפעיל לחץ מאסיבי על ישראל.


• א י ל ו שלט בוושינגטון נשיא כמו דוייט אייזנהואר, שציפצף על קולות היהודים ותרומותיהם.


• א י ל ו חשב ג’ורג’ בוש שזה משרת את האינטרסים שלו, ואינו סתם עצם שהוא זורק לפודל האנגלי שלו.


• א י ל ו חשב טוני בלייר שהמסמך משרת אינטרס בריטי, ואינו סתם פירור שהוא זורק לאופוזיציה שלו מבית.


• א י ל ו היה לאו"ם כוח של ממש.


• א י ל ו היה לאירופה כוח של ממש.


• א י ל ו היה לרוסיה כוח של ממש.


• א י ל ו לסבתא שלי היו גלגלים.

כל האילו-אים האלה מתייחסים למצב דימיוני. לכן לא ייצא דבר מכל המלל סביב מפת-הדרכים המהוללת. העובר מת מזמן ברחם אמא-קוורטט. בכל זאת, ננסה להתייחס לעניין כאילו היה רציני. האם זה מסמך טוב? האם יכול היה להביא תועלת, אילו היו כל האילו-אים האלה מציאותיים? כדי להשיב ברצינות, צריכים להפריד בין היעד המוצהר ובין הדרך האמורה להוביל אליו. היעד הוא חיובי בהחלט. הוא זהה ליעדי תנועת-השלום הישראלית: סיום הכיבוש, הקמתה של מדינת-פלסטין העצמאית לצד מדינת-ישראל, שלום ישראלי-פלסטיני וישראלי-סורי, השתלבות ישראל במרחב.

מבחינה זו, מרחיק המסמך לכת מעבר להסכם-אוסלו. ב"הצהרת הכוונות" של אוסלו היה חור ענק: הוא לא קבע בכלל מה צריך לקום אחרי שלבי-הביניים הארוכים. בהעדר יעד סופי ברור, לא היה כיוון גם לשלבי-הביניים. לכן מת תהליך אוסלו יחד עם יצחק רבין. מפת-הדרכים מאשרת שנוצר קונסנזוס עולמי סביב המטרות האלה. עובדה זו תעמוד בעינה גם אם לא ייצא ממנה דבר וחצי-דבר. אלה מאתנו, הזוכרים שעוד לפני 35 שנה היה רק קומץ אנשים בארץ ובעולם שדגלו בחזון זה, יכולים להפיק סיפוק עמוק ממפת-הדרכים הזאת. היא אומרת שניצחנו במאבק על דעת הקהל בעולם. אבל בל נגזים: גם במסמך הזה יש חור גדול בהגדרת המטרות. לא נקבע בו מה יהיו גבולות המדינה הפלסטינית שתקום? לא במפורש ואפילו לא במרומז. אין בו זכר לקו הירוק. זה לבדו מספיק כדי להרוס את הבניין כולו. אריאל שרון מדבר על מדינה פלסטינית בארבעים אחוזים של "השטחים?" שהם פחות מתשעה אחוזים של פלסטין בימי המנדט הבריטי. מי שמאמין שזה יביא את השלום? שיקום.

כאשר עוברים מהשירה לפרוזה, מפסגת היעדים אל הדרך האמורה להוביל אליהם, הולכים ומתרבים תמרורי-האזהרה. זוהי דרך ארוכה ומפותלת, מלאה במהמורות ובמכשולים. גם אתלט אמיץ מאוד היה נאחז חיל ורעדה אילו נדרש לרוץ במסלול הזה. המסלול מורכב משלבים. בכל שלב צריכים הצדדים לבצע דברים מסוימים. בסוף כל שלב צריך הקוורטט לקבוע שכל ההתחייבויות מולאו, כדי לעבור לשלב הבא. בסוף יבוא השלום המיוחל, אם ירצה השם. גם אילו היו כולם חדורים ממש ברצון טוב, זה היה קשה. כזכור, כאשר החליט ראש-הממשלה הבריטי דייוויד לויד-ג’ורג’, לסיים את הכיבוש הבריטי באירלנד, אמר: "אי-אפשר לעבור על פני תהום בשתי קפיצות". בעלי מפת-הדרכים מציעים, לעומת זאת, לעבור על פני התהום הישראלית-פלסטינית בהרבה-הרבה קפיצות קטנות. שאלה ראשונה: מי זה הקוורטט, שצריך להחליט שהצדדים מילאו את התחייבויותיהם בכל שלב, כך שאפשר לעבור לשלב הבא?

לכאורה יש כאן איזון בין ארבעה גורמים: האו"ם, ארצות-הברית, אירופה ורוסיה. זה דומה לבוררות זבל"א ("זה בוחר לו אחד וזה בוחר לו אחד"). כל צד בוחר לו בורר הרצוי לו, ושני הבוררים בוחרים בשלישי. פסק-הבוררות מתקבל ברוב דעות, ומחייב את הצדדים. זה יכול היה להצליח. אמריקה מקובלת על ישראל, אירופה ורוסיה מקובלות על הפלסטינים, נציג האו"ם יהיה הבורר השלישי והמכריע. ובכן, לא דובים ולא יער. לפי המסמך, הקוורטט ("הרביעיה") צריך להחליט פה-אחד. לאמריקאים יש וטו. כלומר: לשרון יש וטו. אם אינו מסכים, שום דבר לא יעבור. האם צריך להגיד יותר? שאלה שנייה: מתי זה ייגמר?

ובכן, אין לוח-זמנים נוקשה למעבר משלב לשלב. אמנם, במסמך הוזכרו כמה תאריכים, אך ברור שזה לא ממש ברצינות. השלב הראשון היה צריך להתחיל באוקטובר 2002 ולהסתיים במאי 2003. אם יהיה הרבה מזל, המסמך יוצג בפעם הראשונה רשמית לישראל ולפלסטינים במאי, ואז רק תתחיל העמידה הממושכת על המקח. השד יודע מתי (אם בכלל) יתחיל השלב הראשון של הביצוע. ובינתיים? כדאי לזכור: בהסכמי אוסלו נקבעו הרבה מועדים, וכמעט כולם הופרו (בדרך כלל על-ידי הצד הישראלי). כפי שקבע רבין הזכור לטוב: "אין תאריכים קדושים". שאלה שלישית: האם יש איזון בין התחייבויות שני הצדדים?

בשלב הראשון צריכים הפלסטינים להפסיק את האינתיפאדה החמושה, לקיים שיתוף-פעולה בטחוני הדוק עם צה"ל ולהכיר בזכות-קיומה של ישראל. ובו-זמנית הם צריכים גם למנות ראש-ממשלה בעל-סמכויות (כלומר, להדיח למעשה את נשיאם הנבחר, יאסר ערפאת) ולהתחיל בחקיקת חוקה שתתקבל על דעת הקוורטט. מה צריכה ישראל לעשות באותו הזמן? היא צריכה לאפשר לבעלי-תפקידים פלסטיניים (ורק להם) לנוע ממקום למקום, לשפר את התנאים ההומניטריים, להפסיק התקפות באזורים אזרחיים והרס בתים, ולהחזיר לפלסטינים את הכסף המגיע להם. היא צריכה גם לפרק את מאחזים, אבל רק אלה שהוקמו בימי ממשלת-שרון "בניגוד לקווי-היסוד שלה". (מי יקבע?).

אין זכר להפסקת פעולת ההתנחלות בשלב זה. האם מאמין מישהו שראש-הממשלה אבו-מאזן יצליח לשים קץ לפיגועי החמס והג’יהאד, כאשר אינו מקבל שום תמורה מדינית, וההתנחלויות ממשיכות להתרחב מדי יום?

אחרי שלב זה צריכים הפלסטינים לבצע רפורמה במוסדותיהם, להכין חוקה "על בסיס דמוקרטיה פרלמנטרית חזקה" (אסור להם לכונן משטר אמריקאי, שמא תהיינה לערפאת סמכויות כלשהן). ורק אז, "ככל שיתקדם שיתוף-הפעולה הביטחוני", ייסוג צה"ל בהדרגה מאזורים שנכבשו מאז 28 בספטמבר 2000. כלומר, לא מיד, לא בבת-אחת, אלא "בהדרגה". לא משטח B ו-C, רק משטח A. לחזור למקומות שהיה בהם לפני פרוץ האינתיפאדה. אם להשתמש בבדיחה היהודית על העז שהוכנסה לחדר הצפוף: צה"ל נדרש להוציא את העז, הפלסטינים נדרשים להוציא את אבא ואמא.

אחרי כל זה יתחיל השלב הבא, הפלסטינים יחוקקו חוקה ויקיימו בחירות חופשיות, המצרים והירדנים יחזירו את שגריריהם לישראל, וממשלת-ישראל תקפיא סוף-סוף את כל פעולות ההתנחלות. השלב הבא צריך להסתיים ב"הקמתה האפשרית" של "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים". כלומר, הרבה זמן אחרי הפסקת הפיגועים, תקום (אולי!) מדינה בגבולות שטח A. לכאורה זה היה צריך לקרות בסוף 2003, אך ברור שזה יקרה (אם בכלל) הרבה אחרי זה. מדובר גם על "פעולה נוספת על ההתנחלויות בהתאמה להקמת מדינה בגבולות זמניים". מה זה? זאת אפילו לא התחייבות לפירוק התנחלות אחת, נידחת ומבודדת ככל שתהיה. ואחרי שכל זה יקרה, יחליט הקוורטט (ושוב: פה אחד, רק בהסכמת האמריקאים) שהגיע הזמן למשא-ומתן בין ישראל ופלסטין על "הסכם-קבע סופי ומושלם", שבו ידובר על גבולות, ירושלים, פליטים והתנחלויות. ירצה שרון או יורשו? יהיה הסכם. לא ירצה? לא יהיה. (כמו בבדיחה של דן בן-אמוץ על הציפורים והקפה: "ירצו? יאכלו. לא ירצו? לא יאכלו").

האמת הפשוטה היא שאין במסמך הזה אף לא מילה אחת ששרון אינו יכול להסכים לה. הרי בעזרת בוש יוכל לטרפד כל מהלך בכל עת. אפשר לומר: "רוב מהומה על לא מאומה". והראייה: שרון אינו מתרגש. המתנחלים אינם מתרגשים. ושום יגאל עמיר חדש אינו טוען את האקדח שלו.

Share on Facebook