אשה דעתנית ותקיפה, שסירבה להזדהות בשמה, טילפנה השבוע לביתי וזרקה בי מרה על שנמנעתי מלכתוב מאמרי תמיכה במאבקן של "נשות הכותל" לעטות טלית ולהתפלל בכותל המערבי במזרח ירושלים. הייתי במצב רוח סבלני יחסית, ולכן ניסיתי להבהיר לה שיש נושאים לא פחות חשובים על סדר היום הלאומי שלנו, כמו התוקפנות האמריקאית בעיראק, רצחנות צבא הכיבוש בשטחים ומוראות התוכנית הכלכלית החדשה, אבל היא לא השתכנעה. לא רק שלא השתכנעה, אלא אף הרחיקה לכת וטענה, שהיא דווקא תומכת ב"קואליציה שמשחררת את עיראק" כלשונה, כלומר הופכת אותה תוך כדי התהליך למדינה הרוסה ומושפלת. הבנתי, שאין לנו שפה משותפת.

ככלל, אני מסתייג מקוראים שמנסים להכתיב לי את תוכנו של הטור הזה, או סבורים, שבגלל תמיכתי בעמדות מסויימות בפרט והשקפת עולמי בכלל, אני חייב להסכים איתם בכל נושא. בסופו של דבר, נפרדנו בלי הסכמה וגם חיבה הדדית גדולה לא נוצרה, למרבה הצער, בשיחה הזאת.

לכן גם לא הספקתי לומר לה, שלא עולה כלל על דעתי לתמוך בנשות הכותל, ושיש לי הסתייגות רעיונית ואפילו רגשית ממאבקן, שכולו נוטף חיקוי לאמריקניזם זול. הסלידה שלי מהן היא עניין של סגנון ושל מהות, של תחושת בטן ושל תהליך חשיבה מסודר הנובע מאידיאולוגיה מוצקה. כל זה, מבלי להזדהות כלל עם המינהל הנוכחי בכותל וגם לא עם הצדדים האסטתיים של התפילה באתר.

מנקודת ראות רעיונית ופוליטית, יש לדחות את הניסיון הנואל והחצוף לדרוש זכויות בשם השוויון, כאשר מדובר בשטח שנכבש בכוח הצבא. השוויון שאליו חותרות נשות הכותל איננו אלא יעד כוחני, שבא להתחלק בשלל הנובע מהכיבוש, ולא דגל אזרחי נאור הראוי לתמיכה. כדאי להזכיר להן, שהשטח ליד הכותל הוכשר על ידי הצבא מיד אחרי כיבושו ביוני 1967, וששכונה מאוכלסת פשוט הושמדה לצורך זה. שכונת המוגרבים העתיקה נהרסה בתוך כמה שעות, ותושביה גורשו. כל האחראים למעשה הזה הם פושעי מלחמה לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ואמנת ז’נבה הרביעית.

נכון שרוב הישראלים עברו לסדר היום על הפשע הזה, כמו על הריסת ארבעת הכפרים בלטרון באותו שבוע. זה מוכיח, שפושעי המלחמה הפוטנציאליים בממסד המדיני והביטחוני שלנו צודקים בהנחת היסוד שלהם, שקל יותר לקבוע עובדות בשטח בזמן מלחמה. ייתכן שחלק מתוכניותיהם הטרנספריסטיות שואבות השראה וכוח משתי הפרשיות המחפירות האלה משנת 1967. "רחבת הכותל" נולדה בחטא, ולכן השימוש בה הוא נפשע ובלתי מוסרי. במשך השנים פורסמו בעיתונות הישראלית כתבות קורעות לב על גורלם של המגורשים. כל אחד מהם מעניין אותי ונוגע ללבי, הרבה יותר מ"נשות הכותל" וטענותיהן הצבועות.

מי שיסיק מזה שאני מתנגד לתפילות בכותל, או אדיש לרחשי לבם של יהודים דתיים לשריד הזה מהחומה החיצונית של בית המיקדש, טועה ומטעה. כאתיאיסט מובהק אני מנוכר לנושא האמוני, אבל כסוציאליסט אני רואה בדתיים חלק חשוב מהחברה, ותומך בכל דרישותיהם הלגיטימיות, שאין בהן כפייה דתית או לאומנית. אני רק דוחה את התכתיבים של צבא הכיבוש ושל העם הכובש כלפי הנכבשים. אני משוכנע שבכל הסדר עם העם הפלסטיני תישמר זכות התפילה בכותל. ביום שבו שלטונות הכיבוש לא יכתיבו לפלסטינים את קבוצות הגיל של המתפללים באל-אקצה, יוכלו גם ישראלים ויהודים מכל רחבי העולם לשפוך את לבם בכותל באין מכלים. אז נוכל לדון מחדש גם בתביעה של נשות הכותל, ולא לראות בה ניצול מביש של העוצמה הצבאית ושל השפלתו של עם שלם, כדי להשיג זכויות לא להן בשם הליברליזם הצרוף.

כדי להיות אמיתי ולא צבוע, אני חייב להודות שגם אז אבין ללבם של דתיים, שרואים בטליתות של נשות הכותל משום פרובוקציה. כאן כבר אין עקרונות גדולים מהחיים, שכדאי לעלות על המיתרסים בעטיים, אלא סתם נושא של נימוס, מסורת וכבוד הדדי. ההתעקשות על הטליתות מרגיזה ומקוממת, ואין לה שום עילה הגיונית. לשיטתן של עסקניות הכותל, אני יכול להחליט שיש לי זכות להיכנס למסגד עם נעליים, חרף המסורת המקודשת זה שנים. אבל "זכותי לנעול נעליים במסגד", כביכול, פוגעת בזכותם של המוסלמים לנהוג באתר הקדוש שלהם לפי רוחם ודרכם זה ימים ימימה. זוהי נוסחה ברורה למתיחות ממושכת, שעלולה להביא אפילו לשפיכות דמים.

נשות הכותל יכולות בהחלט לוותר על הטלית, ולהתפלל (אחרי חתימת הסכם שלום סופי בין ישראל לפלסטין) בצורה שתבטא כבוד למקום ולמתפללים האחרים. הנאורות האמיתית כרוכה במתן כבוד גם לאנשים שונים מאיתנו, במקרה זה לרוב המכריע של החרדים והדתיים מבין באי הכותל. נכון שההמון הזה לא מבין כלל את חילול הקודש הכרוך בתפילה בשטח שנכבש בכוח ופונה באכזריות, וזהו נושא חשוב שמעכיר את היחסים בינינו לבין הציבור הדתי. אבל "אשת הקיר הכבוש" שטילפנה אלי השבוע, סברה שהעקביות הרעיונית שלי דורשת תמיכה פעילה במאבק הלא מוצדק והלא המוסרי שלה. היא טעתה. מוטב שנשים נאורות כמוה תתפללנה בבית הכנסת הרפורמי הנעים ומסביר הפנים ברחוב שמואל הנגיד בעיר, ובא לציון גואל.

פרדוכסים

מעריב, העיתון של ברוקלין המתורגם סימולטנית לעברית, ידע השבוע לספר על בוגר ישיבה חרדית מניו-יורק, יונה פישבאום, המשרת במארינס של ארצות הברית, וככל הנראה עושה חייל. גם הכותרת מאפיינת את מעריב של השנה האחרונה: "עם התפילין בדרך לבגדד". נחמד, אלא שתוכן הידיעה אינו מצדיק את הכותרת הבומבסטית. כלל לא ידוע היכן נמצא פישבאום דנן. אביו סבור, ואפילו מתפלל (הוא איש חב"ד) שבנו עדיין בכוויית, אבל הוא שמע משהו גם על בצרה. בגדד? אפילו חיים רביבו שלנו, שהתכונן השבוע למשחק חוץ של קבוצתו התורכית גלסטאסאריי, היה יותר קרוב לבגדד מאשר החייל האמיץ פישבאום.

אבל דווקא כותרת המשנה היתה מאלפת במיוחד. פישבאום מהמארינס הוגדר כ"בנו של ישראלי לשעבר". כאשר מדובר ביהודי שכובש את עיראק, שוכחים העיתונים את כינוי הגנאי "יורד" שלא לדבר על "נפולת של נמושות" הקלאסי של יצחק רבין המנוח. ההפנמה של הערכים האמריקאיים הביאה להזדהות חסרת תקדים עם מעצמת העל היחידה. מעניין מה יקרה לתקשורת שלנו, אם וכאשר יפנו האמריקאים נגד ישראל.

בסרטו הקלאסי של הבמאי הגרמני וים ונדרס, (King of the roads, 1976) אומר גיבור הסרט לידידו ש"האמריקאים פלשו לתוככי תת-התודעה שלנו". אם הם הצליחו לשנות אפילו את השפה הציונית ולא רק את הציונות עצמה, אז ייתכן שההתנגדות ללחץ האמריקאי (בהנחה שיהיה לחץ כזה) לא תהיה עזה במיוחד. כדאי כבר עתה להתכונן לרגע, שבו ישונו הכותרות, והסגנון כלפי האמריקאים ישתנה לחלוטין. כבר עתה ניתן לאתר סימנים ראשונים לכך בכתבות פרשנות של אנשי הימין הקיצוני תומכי ההתנחלויות, כמו נדב העצני, למשל.

לכן לא רק ההתייחסות למשבר בעיראק קובעת את מידת הפרו-אמריקאיות של הקבוצות הפוליטיות השונות בישראל. מרצ, למשל, הסתייגה מהמלחמה ולמאמרו של יוסי שריד בנושא כבר התייחסתי בטור הזה. עם זאת, היא המפלגה הפרו-אמריקאית ביותר במדינה, ומקווה שאחרי המלחמה וושינגטון תתפנה לטפל בהסכמי השלום ובחידוש התנופה המדינית. התקוות של מרצ הן גם החששות של יתר מרכיבי הקונסנזוס הלאומי בישראל. רוב המריעים לכל ניצחון אמריקאי אמיתי או מדומה במלחמה, חוששים מאוד מתביעות אמריקאיות להתקדם בתהליך לפי קווי המיתאר של מפת הדרכים. זהו עוד גילוי מרתק של התופעה המוזרה הזאת, של ימין אנטי אמריקאי במהותו ו"שמאל" פרו-אמריקאי באותה מידה. היא חלק מהמורכבות ואולי גם מהביזאריות של הזירה הפוליטית הישראלית.

אבל הפרדוכסים תמיד איפיינו את התרבות הפוליטית שלנו. כך מנסה עתה בנימין נתניהו לבנות גן עדן לעשירים דווקא בתקופת חירום בטחונית המצריכה, לפחות באורח תיאורטי, יותר סולידאריות חברתית ופחות אטומיזציה של האדם הישראלי. שר האוצר מנצל את הסחת הדעת של מצביעי הליכוד הקלאסיים, שהם הקורבנות העיקריים של מדיניותו, וגם את העובדה שהמתיחות הבטחונית איננה מאפשרת פעולה משותפת של שני הציבורים המקופחים במדינה, הערבים והמזרחים. כמו המודל והאלילה שלו מרגרט תאצ’ר, גם נתניהו סוטה מתורתו של מורם המשותף של השניים, הפרופסור מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקאגו. אין בכלל מקום למיליטריזם בתורתו המקורית של פרידמן, אלא לצמצום דרסטי של הכוח הצבאי ושל התקציבים לביטחון. מנקודת ראות זאת, נתניהו הוא תלמיד יותר מובהק של גבירת הברזל מאשר של אבי אסכולת שיקאגו. אם אדריכלי המאבק החברתי בהסתדרות מתכוננים באמת למאבק ממושך בשר האוצר, הם חייבים לדעת שתאצ’ר רמסה את האיגודים המקצועיים עתירי המסורת בבריטניה בתנאים של התנגדות ציבורית עזה לממשלתה. נתניהו, לעומת זאת, פועל בתנאים אופטימליים, והרכילות על עוינותו של ראש הממשלה אריאל שרון אינה מעלה ואינה מורידה. סיכויי הצלחתו להכחיד את מדינת הרווחה הם, לצערי, רבים.

Share on Facebook