יש כאן בני-אדם שהמלה הפרטה מעוררת אצלם תגובות כמעט סקסואליות. כאשר שומעים את נפיחת הפ’ שלה נפלטת מפיהם נדמה שהם באמת מאמינים כי היא עשויה לפתור את כל בעיותיה של האנושות. טוב לא את כולן, את מחלות הסרטן והאיידס והתסמונת הנשימתית החדשה גם הם לא חושבים שהיא עשויה להדביר, ומן הסתם גם לא לעזור לאלה שאין להם מזל באהבה. אבל חוץ מדברים זניחים כאלה – ההפרטה היא בעיניהם חזות הכול. להפריט! להעביר את נכסי הציבור לבעלות פרטית! לאפשר לכל מיני רמאים (טוב, נקרא להם הרפתקנים) ללוות כספים מבנק אחד כדי לרכוש בנק אחר ולהשתמש ברווחי הבנק האחר שרכשו כדי לשלם את הריבית על ההלוואה שקיבלו מהבנק האחד (על החזרת הקרן איש לא מדבר!).
הפרטה – זה הפתרון התאצ’ריסטי-מילטון-פרידמני-ביביסטי-שטרסלרי (ונא לשכוח את פלוצקר הסוציאליסט לשעבר) לכל בעיה כלכלית, לביקושים המתכווצים, לעסקים הקטנים הפושטים את הרגל, לעסקים הגדולים שהבנקים שהילוו להם מיליארדים יפשטו את הרגל אם לא יהיה מי שיחזיר להם את כספי ההלוואות (ודרך אגב, ורק דרך אגב: מדובר בעסקים שהופרטו!), וכמובן למה שקוראים בז’ארגון הכלכלי "צמיחה שלילית", הירידה בהיקף הייצור והעסקים, בצריכה, ברמת החיים, בתיירות – כל הדברים השליליים האלה שהוחרפו בגלל התעקשותם של שלטונות המדינה להחזיק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על אש גבוהה ולהתחמק מכל ניסיון לפתור אותו במשא-ומתן. ואל תגידו לנו, זה "הם" שלא רוצים. אני לא יודע בוודאות מה "הם" רוצים (ולא נדע עד שלא יתחיל מו"מ אמיתי), אבל אני רואה היטב ש"אנחנו" לא רוצים. ראו את כל התכסיסים והתמרונים והתיחמונים של אנשי שרון המחפשים כל דרך לדחות את ראשיתו של המשא ומתן המדיני בתריסרי תירוצים, וכשאלה לא עוזרים, תמיד יש עוד חיסול אחד המלווה בהבעת צער על "פגיעה שלא-בכוונה באזרחים", מסעיר את הרוחות בין הפלסטינים, חותר תחת אבו-מאזן ומרחיק את הרגע המאיים הזה של פתיחת משא ומתן על פי מפת הדרכים.
אבל – איזה פלא, איזה פלא! – אותם חסידי ההפרטה, ובראשם שר האוצר החדש שהעיתונאים גומרים עליו את ההלל או סתם גומרים עליו, שוכחים את תורתם לגמרי כשמדובר ביחסי עבודה. כאן הם דווקא מתנגדים להפרטה. הם אינם מוכנים ששכר העובדים ייקבע במשא ומתן בינם לבין המעבידים ושבמשא ומתן זה יוכלו העובדים להפעיל את כוחם המאורגן כנהוג מכבר בכל מדינה קפיטליסטית. הם רוצים בהתערבות מחייבת של המדינה במשחק החופשי הזה של היחסים בין עובדים ומעבידים. דווקא את יחסי העבודה הם רוצים להלאים, להכניס אותם למסגרת חקיקתית, דבר שאינו מקובל בשום מדינה חוץ ממדינות פשיסטיות. לא בהפרטה כעיקרון כלכלי הם רוצים, אלא בהשתלטות בחצי-חינם על נכסי הציבור.
גם חשד מספיק
בשבוע שעבר נמסר כי כוח "מסתערבים" הרג בשטחים הכבושים שניים "החשודים כחברים בפת"ח". אתם בטוחים ששמעתם היטב? הרגו שניים שמראש אומרים עליהם שהם רק "חשודים". מישהו מהמסתערבים אמר אמנם שראה (או חשב שראה) אצל אחד מהם אקדח. נניח שראה ונניח שהיה. מי שיש לו אקדח – הורגים אותו?
וחוץ מזה, עד שהאמריקנים משמיעים קינה על כך שיש עיראקים היורים עליהם מבלי שיהיו לבושים מדי צבא וקובלים כי יש כאן "עבירה על חוקי המלחמה", מה נאמר על כך שהמסתערבים לא רק שאינם לובשים מדים, אלא שהם מחופשים לאזרחים בני העם שבו הם שולטים ככובשים ואת חשודיו הם באים להרוג? זו אינה "עבירה על חוקי המלחמה", אם לא למעלה מזה?
החמור של ג’וחא
עשרות ילדים נפגעו במטען שהתפוצץ בבית ספר פלסטיני. ארגון יהודי מחתרתי בשם "נקמת עוללים" קיבל על עצמו את האחריות לפיגוע. אבל שלטונות הביטחון הישראליים הודיעו שההודאה אינה מתקבלת על דעתם. ואת חוות הדעת הזו פירסמו מבלי שביקרו במקום, מבלי שחקרו את הנפגעים, מבלי שבדקו כלום. בלא בושה העלו סברה שאחד הילדים הביא את המטען(!) והוא התפוצץ בשעה ש"שיחק בו". או, לחלופין, כמו שאומרים בכתבי טענות בבתי המשפט, איזה ארגון טרור פלסטיני החביא שם את המטען כיוון שהתכונן להשתמש בו נגד יהודים.
הכחשת ההודאה של ארגון הטרור היהודי מזכירה לי את הסיפור על החמור של ג’וחא. פעם ביקש שכן מג’וחא שישאיל לו את חמורו. "החמור מת," השיב ג’וחא. באותו רגע, מעשה שטן, השמיע החמור קול נעירה קורע לב. "מדוע אתה אומר שהחמור מת," שאל השכן, "הנה אני שומע אותו נוער?" "למי אתה מאמין," שאל ג’וחא, "לי או לחמור שלי?"
אני מאמין יותר לחמור של ג’וחא מאשר לשלטונות הביטחון הישראליים.
אודרוב, אודרוב תל-אביב
נמסר כי בין פלסטינים שהפגינו בשכם נגד המלחמה בעיראק היו קבוצות שקראו: "יא סדאם, יא חביב, הכה, הכה בתל-אביב". אי אפשר להכחיש שכל אדם מתקומם נגד קריאה בריונית כזאת לרצוח אזרחים. וישראלים רבים אמרו, כרגיל במקרים כאלה: תראו עם מי יש לנו עסק.
אבל תראו עוד עם מי יש לנו עסק: במשחקי "ביתר ירושלים" עומדים רבים בקהל על רגליהם וצועקים "מ-וות-ל-ע-רבים, מ-וות-ל-ע-ר-בים!" אני לא אומר שהקריאה מוות לערבים מצדיקה את הקריאה לסדאם להפציץ את תל-אביב וגם לא להיפך, שהקריאה לסדאם להפציץ את תל-אביב מצדיקה את הקריאה מוות לערבים. אלה ואלה בריונים מאוסים, חוליגנים. אלה ואלה תוצרים רקובים של המלחמה הישראלית-פלסטינית הזאת.
מזרח תיכון חדש
ארי שביט, כן, ארי שביט מהארץ, היה, בדומה לרבים אחרים, בין המלגלגים על שמעון פרס, שבאופוריה של חתימת הסכמי אוסלו התחיל לדבר על "מזרח תיכון חדש" שיצמח מן השלום. בשבוע שעבר התפייט כוכב השביט הזה על מזרח תיכון חדש שיצמח מן הניצחון האמריקני בעיראק. ככה, מי שמדבר על מזרח תיכון חדש שיצמח בעקבות השלום הוא במקרה הרע מחרחר שלום ובמקרה הטוב סתם שוטה, אבל מי שמדבר על מזרח תיכון חדש שיצמח בעקבות מלחמה הוא, לפחות בעיני עצמו, אידיאליסט.
מזרח תיכון חדש? בעיראק הנתונה לשלטון אספסוף הבוזזים והמרצחים? רואים. והוא דווקא מזכיר מאוד את המזרח התיכון הישן-נושן.
שתבוא עליך הברכה.
שטרסלרי?
מעניין ובעל הרבה אמיתות.
רק דבר אחד: אחרי שמתבצע עוד חיסול ובו גם רצח אזרחים, לא מגיעה שום התנצלות. לא פלא: מישהו בממשל האמריקאי ובארה"ב בכלל מתעניין עוד בנעשה בחקירת הרצח של רייצ’ל קורי?
הטענה ששינוי הסכמי עבודה אשר נחתמו בין המדינה ואירגוני העובדים סותרת את עיקרון ההפרטה היא מגוכחת אם לא הזויה.
הטענה הייתה נכונה במאת האחוזים אם המשלה הייתה מעיזה לנסות לכפות שינוי בהסכמי שכר בין ארגונים עסקיים פרטיים לעובדיהם אשר נחתמו בהסכמה משותפת של שני הצדדים.
ניסיון לשנות את הסכמי השכר במגזר הציבורי אינו סותר את עקרון ההפרטה מסיבה פשוטה . ההסכמים נחתמו בכפייה תחת איומי סחיטה של ארגוני עובדים מיליטנטים ויהירים. שינוי הסכמים אלו אינו קשור כלל לנושא ההפרטה והשוק החופשי ואינו פחות מוסרי מהפסקה חד צדדית של הסכם סחיטה בין גנסטר לקורבנו.
ההסכמים נחתמו ב"סחיטה" ? – מדינה בעלת אמצעי לחימה
להשמדה המונית, נשק גרעיני וכימי – נכנעה לאיגוד
מקצועי של שכירים ?
לפעמים, כשאני קורא תגובות של אחדים מהקוראים (המתעקשים לחתום בעילום-שם, כאילו יאונה להם רע אם נדע מי הם), אני נדהם נוכח תופעה זו: אנשים מגיבים לא לנאמר בטקסט אלא למה שהם טוענים שנאמר בו. לא תמיד אני מצליח להבין אם זו סתם בורות, כלומר פגם בהבנת הנקרא, או איזה דחף בלתי נשלט לכתוב משהו על משהו שנכתב, מתוך התעלמות מודעת מן הכתוב. המגיב שמעלי מציג אותי כמי שטוען כי שינוי בהסכמי העבודה מנוגד ל"הפרטה". אבל הרי שום דבר בטקסט שלי אינו מצדיק הצגה שכזו. דיברתי על הכנסת שינויים בהסכמי עבודה חתומים באמצעות חקיקה, שהוא דבר שיש בו משום "הלאמת" יחסי העבודה ןהפקעתם מתחום המשחק החופשי בין עובדים למעבידים, ולא על שינוי הנעשה מתוך הסכמה הדדית של שני הצדדים שחתמו על ההסכם המקורי. אני שואל את עצמי אם יש טעם להסביר דבר כזה למי שבבירור אינו מבין מה שהוא קורא או אינו רוצה להבין, אבל חשבתי שיש קוראים אחרים שכדאי אולי לתקן אצלם את הרושם שהם עשויים לקבל מקריאה מרפרפת בתגובות.