הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 באפריל, 2003 14 תגובות

עוד כמה מחשבות על המלחמה (6):


חובת האיש הלבן. מחשבה מדכאת: מלחמת-עיראק מוכיחה שהמציאות בשנת 2003 לספירה אינה שונה מהמציאות בשנת 2003 לפני הספירה. מעצמה צבאית יכולה להתנפל על מדינה חלשה, לכבוש את שטחה ולשדוד את אוצרותיה. אין חוק עולמי. אין מוסר עולמי. קובע הכוח. הנשק הוא של המאה ה-21, אבל הוא משמש למטרות של המאה ה-19. זוהי מלחמה קולוניאלית קלאסית. עיראק הופכת למושבה אמריקאית, ותישאר כך הרבה זמן. התירוצים לקוחים מהמילון הקולוניאלי הישן. כובשים ארץ כדי "לשחרר" את הילידים מידי שליטים אכזרים. שודדים את אוצרות-הטבע כדי לשפר את תנאי-המחיה, להעניק חינוך (יסודי בלבד) לילדים, לממן מינהל קולוניאלי שילמד את הילידים מה זאת דמוקרטיה ומשטר נאור. זוהי גם שליחות אלוהית. הכמרים באו תמיד עם הכובשים, ולפעמים אף קדמו להם. הצלב והתותח, הדת והדיכוי, הכנסייה והשוד הולכים תמיד ביחד. כדברי משורר התקופה, רודיארד קיפלינג, זוהי "חובת האיש הלבן". אבל כאשר נסוג הקולוניאליזם, הוא הותיר אחריו שממה חברתית, תרבותית וכלכלית, שממנה לא החלים "העולם השלישי" עד היום.

לירות בברווז צולע. צהלת הניצחון של אמריקה, בריטניה וישראל מוזרה במקצת. מעצמת-העל היחידה בעולם התנפלה על מדינה קטנה של 26 מיליון תושבים, שהורעבו במשך שנים ארוכות של סנקציות. צבא אדיר ושבע, המצויד בנשק המתוחכם ביותר שראה העולם מימיו, התמודד עם צבא שפורק מרוב נשקו עוד לפני שהמלחמה התחילה. חיל-אוויר אדיר, ששלט בשמיים ללא התנגדות, הופעל נגד מדינה שסוללות ההגנה האווירית שלה הופצצו והושמדו במשך שנים לפני כן. במלחמה מודרנית, השליטה באוויר היא הגורם המכריע. כבר לפני 60 שנה, כאשר חיל-האוויר ונשקו היו הרבה יותר פרימיטיביים, הזהיר המצביא הגרמני ארווין רומל את אדולף היטלר שבגלל שליטת בעלות-הברית בשמיים אין לצבא הגרמני כל אפשרות לנוע ולהחיש תגבורת. לכן, אמר, צבאו לא יוכל להביס את הכוחות האנגלו-אמריקאיים, אם יצליחו לבסס ראש-גשר בחוף הצרפתי. אם לא נצליח להשמיד אותם בשעות הראשונות של הנחיתה, הסביר להיטלר, הקרב אבוד. הדיקטטור לא שעה לעצות, וההמשך ידוע. ואם זה היה נכון כבר אז לגבי הוורמאכט המהולל, הרי זה היה נכון עכשיו פי מיליון לגבי הצבא העיראקי המצ’וקמק. מהרגע הראשון לא יכול היה אף טנק עיראקי אחד לזוז, מבלי להיות מושמד מהאוויר. שום אוגדה ושום פלוגה לא יכלו לעמוד, ולא כל שכן לנוע, מבלי שהטילים והפצצות יכתשו אותם לעפר. ציידים הגונים אינם יורים בברווזי-בר על האדמה. אבל זהו בדיוק מה שקרה בעיראק. האמריקאים ידעו שאין לסדאם נשק כימי וביולוגי, ושגם אילו היה לו – לא היה משתמש בו. אילו היו להם ידיעות אמיתיות על קיום נשק כזה, היו תופסים אותו מזמן. אמרתי לא-מכבר שאל להם לאמריקאים להתהלל לפני שהמלחמה נגמרה. זה נכון גם עכשיו, משהסתיימה. אין מה להתפאר בנצחון הזה. טומי פרנקס לא ייכנס להיסטוריה כאחד המצביאים הגדולים, לצד אלכסנדר ונפוליון. אם העיראקים החזיקו מעמד 21 יום, זהו בהחלט הישג הראוי לציון.


איש גס וטיפש. שום חלק מההישג הזה אינו מגיע לסדאם חוסיין. מסתבר שלא היה רק דיקטטור דורסני ואכזרי, אלא גם טיפש. ברור שלא קרא מעולם ספר רציני על תורת-המלחמה, וגם לא קיבל עצות טובות מיועציו. זוהי הרי אחת הצרות הגדולות של דיקטטורה, עוד מימי אבשלום ואחיתופל: הרודן אינו מקשיב לעצות, והיועצים אומרים לרודן מה שהוא רוצה לשמוע. מבחינה עיראקית, היה נכון להימנע מקרבות במדבר, שם יש יתרון עצום לצבא מודרני, ולמשוך את הפולשים אל תוך הערים. אבל לשם כך היה צורך לרכז את הצבא בתוך הערים ולהכין אותן להגנה נוסח סטלינגראד. תחת זאת השאיר סדאם את אוגדות המשמר הרפובליקאי מחוץ לעיר, בנוף הפתוח, שם הושמדו באופן שיטתי על-ידי חיל-האוויר האמריקאי. בעיר עצמה לא הוכן כלום, לא תוכנית צבאית, לא מערכת-פיקוד ולא נשק מתאים. היא נפלה כמו תפוח רקוב. לא הגנרלים האמריקאיים ולא הפרשנים ציפו לכך. גם לא אני. היתה לסדאם הזדמנות להיכנס להיסטוריה הערבית, כמי שעמד בראש מלחמת-הגנה מפוארת, גם אם אבודה מראש. אבל עכשיו לא נשאר ממנו אלא פסל-הנחושת הערוף, שכיכב בטלוויזיה.


חיל הכזב. מלחמה זו התנהלה בו-זמנית בשני מישורים: בשטח ובטלוויזיה. לא היה כמעט קשר בין השניים. במלחמות קודמות ליוותה הטלוויזיה את המלחמה. ואילו במלחמה הזאת היא הפכה לחלק מהמלחמה עצמה, אחד משדות-הקרב החשובים, אם לא החשוב מכולם. מכאן והלאה, הטלוויזיה היא זרוע של הכוחות הלוחמים, ממש כמו חיל-האוויר, חיל-הים וחיל-היבשה. היא מופעלת על-ידי הפיקוד הצבאי כמו שאר הגייסות. הרבה מחשבה ומאמץ הוקדשו למערכה הזאת. לא לחינם הופעל בה הגנרל מייארס, החייל מס’ 1 בוושינגטון, ומפקד המערכה עצמה, טומי פרנקס. (היה זה רעיון גאוני, לשים גנרל שחור במרכז התמונה). המטרה היא לקבע בציבור הביתי, בדעת-הקהל העולמית ואולי גם בדעת האויב תמונה של המלחמה, שאין לה בהכרח קשר עם המציאות. זה קל, מפני שאין מכשיר שקרי יותר מהטלוויזיה. מי ששולט בה קובע את מראה המציאות, וממילא גם את תודעת הצופה. לדוגמה: כדי להשליט את הטענה השקרית-בעיקרה שהמלחמה באה "לשחרר" את העם העיראקי, היה חיוני להראות שהציבור העיראקי מקבל את המשחררים בתרועות-שמחה. הטלוויזיה סיפקה את הסחורה. לא היה קל מזה: די לצופף בתמונה אחת אספסוף של מאה איש, מקפצים וצועקים, כדי ליצור את הרושם שעם שלם מקפץ וצועק תודה. איש לא ישאל: מי הם? מניין באו? מי גייס אותם? האם שילמו להם תמורה כלשהי? האם אותם האנשים עצמם לא קיפצו כמה ימים לפני כן וצעקו "ברוח ובדם – נפדה אותך סדאם"? והיכן שאר 5 מיליון תושבי בגדאד? מה הם חושבים ומרגישים? במשך חמש שעות רצופות התרכזו כל תחנות-הטלוויזיה המערביות (וגם אל-ג’זירה) בהורדת פסל-הענק של סדאם בלב בגדד. עין בוחנת היתה מגלה שהקהל לא מנה יותר ממאה איש, שבוודאי מחציתם היו עיתונאים. מורידי הפסל פעלו בבירור למען המצלמה. אבל מבחינה טלוויזיונית, זה היה "העם העיראקי". תצלום זה יישאר קבוע בתודעת העולם כתמונה המנציחה את "השחרור". רק העיתונאי היהודי תומאס פרידמן, שחצן גדול ופטריוט אמריקאי גדול, ראיין עיראקיים באופן עצמאי ומסר את התוצאות: הם בהחלט שמחו להיפטר מסדאם, אך הם ראו באמריקאים פולשים זרים, שמוטב שיסתלקו. שום זכר לכך לא נראה, כמובן, בטלוויזיה. במערכת עיראק, כל עיתונאי מערבי (וישראלי, כמובן) היה חייל במערכה, בעל תפקיד מוגדר וכפוף לשרשרת-הפיקוד. לשיא הגיעו הדברים ב"תדרוך" בוושינגטון, שבו הורה שר-ההגנה רמספלד בגלוי לעיתונאים האמריקאים בעיראק לראיין את בני-המקום ולשמוע מפיהם סיפורי-זוועה על שלטון סדאם. ואכן, תוך יום הגיע זרם בלתי-פוסק של סיפורים כאלה. אפילו יוסף גבלס היה מתפקע מקנאה. גם אורוול היה נהנה.


דמוקרטיה מלוע התותח. איך יתפתחו הדברים מכאן והלאה? כבר נאמר: קשה לנבא, ובייחוד את העתיד. דבר אחד ברור: האמריקאים לא כבשו את עיראק כדי להסתלק ממנה. הם יישארו בה הרבה זמן, גם אם יצליחו להרכיב ממשלת-בובות מקומית. הם באו למען הנפט ולמען השליטה בעולם הערבי, ולמענם הם יישארו. אפילו רצו לעזוב, לא יוכלו. בלי הדיקטטורה האמריקאית, שבאה במקום הדיקטטורה של סדאם, עיראק תתפרק. הפילוג האתני, הדתי, האזורי והשבטי רק יתגבר כאשר תכריז בובה אמריקאית על כינון ה"דמוקרטיה". הדמוקרטיה המערבית צמחה במשך מאות שנים, מתוך קהילות מאורגנות וערכים קהילתיים יציבים. רק כסיל יעלה על דעתו שאפשר להרכיב אותה מלמעלה, בכוח, על חברה המאורגנת בצורה שונה לגמרי, מישפחתית-חמולתית, ועל בסיס ערכים שונים לחלוטין. דמוקרטיה ערבית אמיתית, כאשר תצמח, בוודאי תהיה שונה וגם תיראה אחרת מזו המערבית. שלטון האספסוף, המתבטא באורגיה של אלימות וביזה בחסות הצבא האמריקאי, שבה נבזזו גם בתי-החולים, הוא אות מבשר רעות. (שיא החוצפה: אחרי שהאמריקאים הרסו את הממשל המקומי, הם טוענים שהשלטת הסדר הוא עניין לעיראקים. אוכלוסיית המיליונים הופקרה לאנרכיה מוחלטת.) גם היריבות בין הכורדים לבין התורכים בצפון, והקשר בין השיעים עם איראן השיעית בדרום, יגרמו הרבה כאב-ראש לכובשים. אחרי כמה חודשים של רגיעה (אם תהיה), מצפה להם מלחמת-גרילה נוסח חיזבאללה. האם זה ימנע מהם לפלוש לסוריה ו/או לאיראן? אולי כן, ואולי להיפך. יתכן שזה דווקא ידחוף אותם להרפתקאות חדשות, כדי להסיח את הדעת מתוצאות ההרפתקה הזאת. יוזמי מלחמת-עיראק דוחפים עכשיו למלחמה חדשה.


ואחמד, מה הוא חושב? כדי להתכונן לבאות, אני שואל את עצמי: מה הייתי מרגיש אילו הייתי ערבי? אילו הייתי, לדוגמה, צעיר בשם אחמד, סטודנט באוניברסיטת קהיר, מה הייתי מרגיש ברגע זה? קודם כל, השפלה. עוד גיבור ערבי מפואר התגלה כחייל-עופרת, גדול בדיבורים וקטן במבחן האמיתי. עוד צבא ערבי נכנע ברוב המקומות כמעט בלי קרב. (במקביל, הולכת וגדלה ההערצה לגבורת הפלסטינים, העומדים זה שנתיים מול המכונה הצבאית הישראלית האדירה, שהקריבו כבר יותר מאלפיים קורבנות, ושבניהם עומדים בתור כדי להקריב את חייהם!) לצד ההשפלה בשדה-הקרב, ההשפלה בשדה המדיני. כובש זר פלש ללב העולם הערבי ותפס את אוצרותיו, והאומה הערבית הגדולה משותקת, ללא יכולת להגיב. מנהיגיה הפחדנים נאחזים בכיסאותיהם ומקבלים שלמונים מידי הכובש. מי יצילנו? אין כוח לאומי ערבי המסוגל לספק פתרון למיליוני הצעירים מקזבלנקה עד כווית. שום עבד-אל-נאצר חדש אינו משלהב את דמיונם. אבל יש ויש כוח דתי מוסלמי. הוא מספק נחמה, תשובה, זהות, כבוד עצמי. הוא גם מספק נשק כדי לסלק את הפולשים ולהכריח את המערב להאזין למאוויי הערבים: הטרור. סדאם לא עסק מעולם בטרור. שום דבר מחוץ לעיראק לא עניין אותו. הוא היה עסוק כל-כולו בהישרדות. הטענה האמריקאית, כאילו התנפלו על עיראק כדי להביס את הטרור, היתה שקרית בעליל ובמודע. ועכשיו, חושב אחמד, אחרי שאחרון הצבאות הערביים הוכיח את אפסותו מול העוצמה האמריקאית, נותרה רק האלטרנטיבה של בן-לאדן ודומיו.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. שלמה הגיב:

    מעניין האם אורי אבנרי היה כותב בסוף מלחמת העולם השניה:
    " עכשיו שיפן הובסה לא נותר לצעירים היפנים תיקוה אלה להיות קמיקזה "

    " עשיו שגרמניה הובסה לא נותר לצעירים הגרמנים אלה להיות רוצחים שכירים"

    כן יהיה כיבוש אבל הוא יהיה כיבוש הדומה לכיבוש אחרי מלחמת העולם השניה ,תקום עירק חדשה אולי לא לגמרי עצמאית בשלב הראשון אבל בטוח בלי ארמונות פאר שהאוכלסיה נמקה מרעב.

    גם עשרות שנים של חינוך לדמוקרטיה צריכות להתחיל מרגע מסויים עכשיו יהיה הרגע.

    המזרח התיכון הוא נכון לעכשיו חור שחור של בורות עוני , המאיים על כל העולם
    אחרי ה 11 לספבטמבר ארה"ב החליטה לא לחכות שהמצב יסתדר אלה לסדר אותו הם יעשו טעיות אבל דרכם נכונה ויקום מזרח תיכון חדש ודמוקרטי

  2. יעקב – נתניה הגיב:

    לדעתי מר אבנרי שבוי בידי מושגים שמהווים עבורו אקסיומות שאין עליהן עוררין. לדוגמא המילה קולוניאליזם. מילה זו מוגנת אצלו מכל משמר וכך כל כיבוש המבוצע על ידי מדינה גדולה ומבוססת מהווה חטא קולוניאלי. מר אבנרי רכש את מושגיו הפןליטיים בשלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים ומאז כל הנעשה בעולם הפוליטי מותאם ומוכפף לטרמינולוגיה המיושנת הזו.
    ובכן לידיעת מר אבנרי, הקולוניאליזם של המאה ה 19 לא יצא למלחמות בעקבות טרור אימתני ואיום קיומי על שלום בריטניה או טורקיה. כיום טרור זה יכול בנקל להשיג נשק גרעיני או ביולוגי ולא יהסס להפעילו. זהו איום קיומי ממשי על המערב.
    מכיוון שהמקורות לאיום הזה הן מדינות מסויימות בעולם השלישי ובמזרח התיכון, יש הכרח לנטרל אותן מן הנשק הזה בטרם יהיה מאוחר מדי עבור המערב.

    אולי זה נשמע מוזר אבל גם למערב מותר לרצות ולהמשיך לחיות וזכותו להגן על עצמו. על פי מושגיו של מר אבנרי לארה"ה יש זכות להגן על עצמה רק אם קנדה או מכסיקו תתקופנה אותה אך אם מדינה כמו עיראק התומכת הטרור ומייצרת נשק להשמדה המונית מהווה איום על ארה"ב ומדינות נוספות הרי יציאה למלחמה נגדה זהו קולוניאליזם.

    אם יורשה לי לומר כאורח בפורום הזה שמעט מוזרה לי היוניפורמיות השוררת באתר הזה – זאת תופעה לא מעודדת במיוחד מבחינה אינטלקטואלית. קל מאד לכתוב באתר בו כולם כמעט מסכימים עם כולם.

  3. משפט שלמה הגיב:

    המגיב "שלמה" חורץ את דינו של אבנרי כפובליציסט
    טועה-אך, הדוגמאות שהוא מביא, מוטעות ומטעות: גרמניה
    ויפן היו ה ת ו ק פ ן במלחמת העולם השנייה. עיראק
    היא ה נ ת ק ף.
    הטרוריסטים שהתקיפו את ניו יורק וואשינגטון ב11 לספטמבר 2001 – ל א היו עיראקים אלא סעודים. עיראק
    לא אימנה את בין לאדן וחבורתו – הם התאמנו בפקיסטאן,
    במחנות האימונים של הCIA . ארה"ב של בוש, לא פלשה
    לסעודיה ולפקיסטן, בהן שולטים רודנים-פרו-אמריקאיים…

  4. לקורא מנתניה הגיב:

    "הגדה השמאלית"כשמה כן היא: שמאלית. האם אתה סבור
    שעליה להיות "שעטנעז" של שמאל וימין ? – אם אתה
    רןצה לקרוא במאמרים מן הימין – חצה את הנהר ועבור
    אל הגדה הימנית.

  5. גיא הגיב:

    פעמיים במהלך המאה הקודמת עשתה אירופה ה"נאורה" טעויות מונומנטאליות בקנה מידה היסטורי שעלו בחייהם של מעל 60 מיליון איש. פעמיים במהלך המאה הקודמת שוחררה אירופה מאורגיית ההרס ע"י מי? לא יאומן , אורי אבנרי, ע"י האמריקאים! אורי אבנרי ממשיך לבלבל את עצמו וחבר מרעיו המפסידנים, בטיעונים אינטלקטואליים מפולפלים וציוריים, גרוסים עד דוק, אשר גרמו לאסונות היסטוריים בעבר הלא רחוק.

  6. היסטוריון הגיב:

    ארה"ב שחררה את אירופה ? – המגיב הסהרורי מצטרף
    למגיבי הימין החפים מכל ידע היסטורי. ארה"ב נכנסה
    למלחמה ב1943 אחרי שהותקפה בפירל הרבור. עד עז,
    מימנו וחימשו פורד ודאלס,קנדי ורוקפלר את מכונת
    המלחמה הנאצית,

  7. אמת בכותרת הגיב:

    המגיב בחר לעצמו כינוי ראוי:"סהרורי" – כמוהו ככל
    סהרורי הימין המציפים את האתר ב"תגובותיהם".

  8. וינסטון (שתי הערות ליעקוב) הגיב:

    1. גם הקולוניאליזם בהווה לא יצא למכיבושיו בגלל איום טרור אלא כמו תמיד כדי להרוויח עוד על חשבון החלשים.

    2. מקור האיום הבלתי קונוונציונלי הן דווקא ארצות המערב שהמציאו אותו, השתמשו בו, ומכרו אותו לכולם, אך עדיין מחזיקות ברובו ולא מהסססות להרוג אלפים בשירות הקולוניאליזם.

  9. שולה הגיב:

    מי שהאדיר את הנאציזם היו אותן אומות שששו כל כך למלחמה. בלעדיהן האלימות לא היתה הופכת ללגיטימית. חלק מהמדינות שלחמו בגרמנים נמצאו למעשה תחת אותה מטריה – ואותו רעיון. מלחמת העולם השנייה נתנה לגיטימציה לכתישת מדינות על-ידי מדינות אחרות.לכן ניצח הנאציזם ולא הפסיד. ולא הנאצים לבדם הם שיצרו את החוקים הבינלאומיים החדשים הללו. עצם כתישתה והענשתה של גרמניה כעונש גם היא טימאה את העולם כולו. שכרון הכוח והאלימות.

  10. חשוב מאד הגיב:

    חשוב גם חשוב.חשוב מאד,עד מתי ניצבה ארה"ב מהצד
    וחיכתה להתמוטטותה של ברית המועצות.

  11. סהרורי הגיב:

    מה זה חשוב מתי ארה"ב היא נכנסה למלחמה? עצם הכניסה הצילה את אירופה מעצמה. דרך אגב גם הרוסים נכנסו למלחמה אחרי ש"עיסקה" המפוקפקת שלהם עם הגרמנים הוכחה כמוטעית, שלא לדבר על צמברלין שוחר ה"שלום".
    אפילו אמיתות היסטוריות לא יזיזו את השמאל ה"מתקדם" מאותו עולם וירטואלי שהם בונים לעצמם.

  12. דן כגן הגיב:

    אם היו בישראל שני אחוז בלבד כאורי אבנרי כבודה היה ניצל.

  13. אילן הגיב:

    לכל ההיסטוריונים:
    1. ארה"ב לא נכנסה מרצונה לשתי מלחמות העולם
    2. כל המדינות שארה"ב שיחררה, קרי: יפן גרמניה ודרום קוריאה הפכו לדמוקרטיות בעלות כלכלות מעוררות קינאה.
    3. כל מדינה שהפנתה עורף לארה"ב סובלת עד היום מנחשלות בכל התחומים.
    4. ארה"ב נלחמה רק כאשר חשה איום על בטחונה מבית וזו עובדה היסטורית ללא עוררין, מצד שני כאשר ארה"ב היתה בדלנית קרו אירועים שלא הצטיינו בשקט ובשלוה (שתי מלחמות עולם למשל(

  14. יוסי דר הגיב:

    שוב אתם מוכיחים כי בשמאל "הנאור" אין מקום לדעות שונות מאשר הפרדיגמה הקבועה: הערבי הוא הפרא האציל, המערבי הוא תעשיין שמן הרוצה לנשל את הפרא מאצילותו.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים