בדיון על המלחמה בעיראק שקיימה הטלוויזיה הבריטית בי.בי.סי, אמר אחד העיתונאים כי הוא סבור שהאמריקאים נתנו לביזה בבגדד ובערים אחרות להשתולל בכוונה, כדי לשכנע את הציבור כי אין מנוס לארה"ב אלא להישאר שם כדי למלא את הוואקום השלטוני. דעה זו אינה בלתי מתקבלת על הדעת, אולם אין בה כדי לשחרר את האמריקאים מהמחדל הפושע של שוד וביזת שכיות התרבות, ששייכות לא רק לעיראק אלא לתרבות האנושית.
כאשר האמריקאים תיכננו את המלחמה הם ידעו על קיומו של המוזיאון הלאומי בבגדד ועל הספרייה הלאומית, בהם נמצאים כמה מהמוצגים יחידי הסגולה של ערש האנושות. שריפת בית הספרים הלאומי על ידי הבוזזים ושוד והרס המוצגים במוזיאון הלאומי, הוא פשע תרבותי לו אחראים הכובשים האמריקאים.
מנהלי המוזיאון ובית הספרים ביקשו מהאמריקאים לשלוח חיילים שיגנו על המוסדות החשובים האלה, אולם הם לא נענו. אחריותו של הכובש האמריקאי לפשע הזה אינה פחותה מאחריותה של ממשלת הטאליבן, שהתעלמה מבקשות שזרמו מרחבי העולם לבל תפוצץ את פסלי הבודהא היחידים במינם שנחצבו בצלע ההר. הפסלים באפגניסטן פוצצו, הפסלים במוזיאון בבגדד נהרסו או נשדדו והספרים בבית הספרים הלאומי בבגדד נשרפו. לעומת זאת הראו האמריקאים נחישות רבה בשמירה על שדות הנפט בעיראק. לשם לא נתנו לאף בוזז להגיע. ללמדכם, שכשהם רוצים לשמור על נכס, הם יודעים. נפט כן, נכסי תרבות לא. זהו המסר הרוחני של דבליו בוש ויועציו הנוצרים והיהודים.
כיבושה של ישראל בידי צבא זר, ערבי או אחר, אינו דבר בלתי אפשרי לאור הסכסוך הבלתי נגמר באזורנו. מה היינו אומרים, מה היה אומר העולם התרבותי, אילו צבא כובש כזה היה עומד מן הצד ומאפשר לבוזזים יהודים או ערבים לשרוף את בית הספרים הלאומי בגבעת רם על שכיות החמדה החד פעמיות השמורות שם, ולשדוד ולהרוס את מוזיאון ישראל על מגילות ים המלח המוצגות בו? היינו מדברים על ברבריות הכובש.
הפונדמנטליזם המוסלמי באפגניסטן והנוצרי יהודי בארה"ב חברו לפשע תרבותי נגד האנושות.
סימנים מאוד לא מעודדים באשר "לבשורה הדמוקרטית" של בוש בעיראק. ואולי זה לא צריך להפתיע כשהדברים באים מאיש שבעצמו כבש את השלטון לא מכוח הכרעת הרוב, (שתמך במתחרהו), אלא בקומבינות של זיופים וגיבויים בידי שמרני בית המשפט העליון בארה"ב.
ובינתיים, מה קורה בעיראק? הביזה נמשכת, שריפת בנייני ציבור נמשכת, בתי החולים משותקים ואלפי עיראקים משלמים על כך בחייהם, אין מים זורמים והעיראקים נאלצים לצרוך מים מזוהמים, סכנת מגיפות ומחלות המוניות עומדת בפתח. כינוס "ראשי האופוזיציה" שאירגן המושל האמריקאי החדש של עיראק כדי להקים "משטר דמוקרטי" התגלה כפאדיחה אחת גדולה, הממשל האמריקאי לא מוכן לפצות את האזרחים החפים מפשע שנפגעו בהפצצות של צבא הפלישה, יותר ויותר עיראקים מגלים התמרמרות לנוכח הכיבוש האמריקאי וכבר ניראות הפגנות עם סיסמאות "לא לסדאם ולא לבוש".
נשק השמדה המוני, העילה למלחמה, טרם נמצא, אבל כבר עתה ברור כי הצבא העיראקי לא היה מצויד בנשק כזה כדי להפעילו נגד הפולשים. (לעומת ישראל שמצוידת בנשק כזה למכביר).
סילוקו של העריץ סדאם, מעשה מבורך שבוצע בשיטות נלוזות ועריצות, כרוך לפי שעה ביסורים רבים.
טועה, טועים
חבר הפרלמנט האירופי מספרד, אמיליו מונדס דל ואיה, כתב מאמר בעיתון הספרדי הנפוץ ביותר "אל פאיס" ובו כינה את רצועת עזה מחנה ריכוז גדול. שגריר ישראל בספרד, הרצל ענבר, שלח מכתב תגובה בו מחה על דבריו של חבר הפרלמנט.
גם אני חושב שחבר הפרלמנט טעה. הכיבוש הישראלי לא הפך את רצועת עזה למחנה ריכוז אחד גדול, אלא ביתר אותה למספר מחנות ריכוז קטנים יותר, כדי למנוע מעבר ממחנה אחד למשנהו. צריך לדייק.
מחנה ריכוז אינו מצטמצם רק לקונוטציות של מחנות השמדה. היו גם מחנות ריכוז שמילאו תפקיד דומה, לא זהה, למחנות שצבא הכיבוש הישראלי מקיים בשטחים הכבושים: ריכוז אוכלוסייה אזרחית לתוך מתחמים סגורים. לצבא הכיבוש הישראלי יש בהחלט וריאציה של חידוש בנושא, בהופכו ערים או כפרים של עם שלם למחנות ריכוז שאינם מאפשרים לאזרחים, גם לא לילדים ונשים, גם לא לחולים, לעזוב את המקום.
כושר היצירה של צבא הכיבוש הישראלי הוא בהחלט מרשים. הוא מצויד בצלפים שיורים בכוונה על ילדים או על כאלה שרוצים להגן על ילדים, כמו פעיל השלום טום הורנדאל מאנגליה. במקום שם אין צלפים יש נהגי דחפורים שדורסים אותם, כמו את רייצ’ל קורי מארה"ב.
יחד עם זאת, אני בהחלט מסכים שבכדי לא לעצבן את האוזן הרגישה של צבועי המימסד השלטוני והצבאי בישראל (ותומכיהם), ראוי להתחשב בהם ולסייג את המונח מחנה ריכוז על ידי התוספת תוצרת ישראל. וכך ידע כל העולם שמה שהיה באירופה היה בעבר ומה שיש בישראל, קורה היום, ואיש לא יערבב בין השניים.
שופטי העליון – חיילים ממושמעים בשירות הכיבוש
הימין הישראלי מצליח לאלף את שופטי העליון, והשבוע דומה כי הם יכולים לזקוף לזכותם שני הישגים. בהחלטה אחת דחו שופטי בג"ץ (בראשות חשין ומצא) את העתירה של עמותת רופאים לזכויות אדם, שביקשה לאסור על צבא הכיבוש הישראלי להשתמש בפגזי טנק מסוג "פלאשט". מדובר בפגז המכיל אלפי חיצים קטנים וכשהוא מתפוצץ מתפזרים החיצים ברדיוס גדול. פגזים אלה גרמו למותם של פלסטינים רבים חפים מפשע. השימוש בפגזים אלה בקרב אוכלוסייה אזרחית הוא אסור, וצבא הכיבוש הישראלי לא מתחשב בכך ויורה את הפגזים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית צפופה.
"איזו סמכות יש לנו לומר לצבא באיזה נשק ישתמש?" אמר השופט מצא ותפס ראש קטן. פתאום אין להם סמכות, לשופטים. גם השופטים של סדאם אמרו קרוב לוודאי דברים דומים כאשר הצבא העיראקי השתמש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית.
מי שהתייצבה בבית המשפט העליון כדי להגן בחירוף נפש על השימוש בנשק הקטלני שבין קורבנותיו גם ילדים ונשים, היתה נציגת המדינה עו"ד יוכי גנסין, שהוכיחה כי כאשר מדובר במעשי נבלה בשם המדינה, נשים סוגרות שורות עם גברים.
פשעי שולחן כתיבה כאלה היו גם בגרמניה, אבל לא צריך להשוות, כי שם זה שם וכאן זה כאן.
בהחלטה אחרת דחו שלושת שופטי בג"ץ בראשות הנשיא ברק את עתירתו של סרבן הגיוס מטעמי מצפון, יוני בן ארצי, שביקש להעביר את משפטו מבית משפט צבאי לאזרחי. הוא טען בצדק כי מאחר ולא עבר תהליכי חיול, הוא אינו חייל ואין לשופטו בבית דין צבאי. מה עוד ובית דין זה אינו המקום המתאים לברר את סוגיית הסירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון.
לא היה לי ספק שהעתירה תידחה ובית המשפט העליון יענה אמן אחר החלטות הפצ"ר והיועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין (איזו בושה לדמוקרטיה, האיש מועמד להיות שופט בית המשפט העליון). יחד עם זאת, טוב שיוני בן ארצי הגיש את העתירה וכך חשף שוב את ערוותם של שופטי העליון, שמבקשים לעטות מסיכות של מגינים על זכויות אזרח.
בפסק הדין אותו כתב השופט ברק מתגלה גם חוש הומור ממזרי. בנימוקיו לדחות את העתירה טען ברק כי בית המשפט הצבאי הוא "עצמאי ואובייקטיבי", ולא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק רם למקרא דברים אלה. עו"ד יוסי דר, שפירסם זה עתה ספר ביקורתי על התנהלותו השיפוטית של ברק, יעדכן בוודאי את המהדורה הבאה ויוסיף את פסק הדין הזה לרשימת הבושה והכלימה של ברק.
משה גרשוני – לא רק צייר, גם בן אדם
הכבוד והיקר לצייר משה גרשוני חתן פרס ישראל לציור לשנה זו, שהודיע כי לא ישתתף בטקס חלוקת הפרס ביום העצמאות, משום שזה לא הזמן לטקסים וחגיגות. אני משער שמצפונו לא מרשה לו ללחוץ את ידיהם של שרון וקומפני, שידיהם דמים מלאו.
משה גרשוני הוא הוכחה מרשימה כי אמן יכול להיות גם בעל שיעור קומה אומנותי וגם בעל מחויבות מוסרית הומניסטית.
שרת החינוך לבנת החליטה לשלול ממנו את הפרס, תגובה קלאסית של פוליטרוקית ימנית קיצונית התומכת בשוד וביזה של נכסי הזולת (נכסיו של העם הפלסטיני), שאינה יכולה לעכל את החושבים אחרת. (יש בוודאי לא מעט הבדלים בינה לבין בוזזי המוזיאון בבגדד, אבל יש גם משותף: בשני המקרים מדובר בחומסים וחומדים הבוזזים רכוש לא להם).
האם רשאית השרה לבטל פרס שקיבל אמן בגין הישגיו רק בגלל שמצפונו לא מרשה לו להופיע בטקס? ההגיון והשכל הישר אומרים שלא. אבל ממתי אלה הם קני מידה בשלטון הבוזזים הישראלי? נראה מה יחליטו בוזזי הצדק מהבג"ץ.
בעבר – עבדים היינו; היום – בעלי עבדים
עוד שנה של פסח – עוד שנה של חג שתוכנו סורס. זה קורה כבר 36 שנה מאז תחילת הכיבוש ב-12 ביוני 1967. מאז זה רק מחמיר.
חיילי הכיבוש בשכם ובג’נין עושים פלסתר את חג החירות כאשר הם חוגגים את הסדר תוך שהם שוללים את החירות מהפלסטינים; המתנחלים עושים פלסתר את חג החירות כאשר קוראים את ההגדה במבצרי האפרטהייד בשטחים הכבושים; בעלי מכוני הליווי ובתי הבושת עושים פלסתר את חג החירות ביושבם לסדר שעה שנשים בהן סחרו משועבדות וסגורות במכונים. קבלני כוח האדם עושים פלסתר את חג החירות כאשר הם מסובים בערב הסדר שעה שמהגרי העבודה שבשליטתם חסרי חירות, מנוצלים בשכר עוני, ודרכוניהם נעולים בכספות. שרי הממשלה עושים פלסתר את חג החירות כאשר הם יושבים סביב שולחן הסעודה מדושני עונג והכנסה, שעה שמאות אלפי ישראלים מובטלים איבדו את חירותם לקיום בכבוד.
ורק סרבני הכיבוש והמצפון היושבים בכלא וחירותם נישללה בגין סירובם לשלול חירות מהזולת – נותנים לחג את טעם קיומו. סדר פסח של תנועת "יש גבול" מול כלא 4 ביום שישי 18 באפריל, הוא הסדר שמייצג אותי.
ולסיום
בעיתון "הארץ" של ערב ליל הסדר, חג חירותנו וכו’ וכו’, פורסמה תמונה צבעונית בה נראים פלסטינים עצורים במשאית של צבא הכיבוש הישראלי בלוויית חיילים חמושים בכלב אימתני ששיניו חשופות.
איפה עוד ראיתי תמונות של חיילים מצוידים בכלבי אימה במסגרת ציד אדם ופעולות דיכוי נגד אזרחים? בדרום אפריקה של האפרטהייד, ובגרמניה של ימי הרייך בן אלף השנים.
אבל מאחר שאי אפשר להשוות אז אינני משווה, כי מה שהיה שם היה שם, ומה שמתרחש כאן מתרחש כאן, ויחי ההבדל הקטן. חג עצוב.
כמו תמיד, חשוב ומאלף לקרוא את הטור הזה. חזק ואמץ, גדעון!
תיקון קטן:
סדר הפסח של "יש גבול" יערך מול כלא 4 בצריפין, ולא מול כלא 6.
נפגשים בשעה 13:00 מול "שער ראשון" (על יד שכון המזרח).
הסעות מתל-אביב (מסוף אל על) ומירושלים (בניני האומה) יצאו בשעה 12:00.
לפרטים נוספים: http://www.yesh-gvul.org.
להתראות.
לדן תמיר,
סליחה על הטעות, תודה על התיקון וחן חן על המלה הטובה.
אנו יושבים שם בלית ברירה. אם לא נשב שם הם ישבו ויתפוצצו אצלנו. הלוואי והשפיות תחזור למנהיגי שני העמים וסוף סוף נפרד לשלום זה מזה. ואם השפיות לא תגיע מעצמה היא תגיע על ידי מעצמה( ארה"ב).
כרגיל, למרבית דבריך אני מסכים, שתי הערותי בנקודות מחלוקת:
1 האחריות לשכיות החמדה במוזיאון איננה בראש ובראשונה של האמריקאים. הנהלת המוזיאון העיראקית היתה יכולה לחזות התפתחות כזו (ביזה) כמו גם אפשרות שהמוזיאון יפגע בהפצצה ולהערך מראש על ידי איחסון המוצגים היקרים במקומות מסתור. כך, אגב, נהגו הבריטים בלונדון בתקופת הבליץ. להשוות את הרשלנות המסויימת של הכובשים האמריקאים לפשעי הטאליבן זו בכלל הגזמה פראית.
2 קראתי את הכתבה ב"אל פאיס": כשחבר הפרלמנט כתב "מחנות ריכוז" הוא התכוון במפורש ליצור קונוטציה שתזכיר את המחנות בהם הושמדו היהודים. ההתממות כאילו יש מחנות תוצרת גרמניה מול מחנות כחול-לבן איננה במקומה. הכיבוש גרוע די והותר, לא צריך לעשות הנחות לחבר פרלמנט מרושע.
מדוע בכל כתבותיך המענינות אתה מדבר על"חיילי הכיבוש" כאילו זאת משאת נפשם להיות בשטחים. היינו מעדיפים יחסי שכנות כמו בין שבדיה לנורבגיה. אבל אנו במזרח-התיכון מוקפים בעשרות מליונים של מבקשי נפשנו———ואתה קורא לילדינו "צבא כיבוש". לא אצלנו מתנדבים עשרות אלפים לטבח ילדים ,נשים וטף.
הייתי רוצה להתיחס למשפט אחד בדבריך: אפשרות לכיבוש ישראל על ידי אויביה.
לאור דעתך זאת, ברור מדוע תמיד אתה מתרפס.
אפשרות כזו לא תקרה בחיי ולא בחיי אחרים. כי משמעותה רצח של האוכלוסיה היהודית (וחלק מהלא יהודית) על ידי שונאינו. גם עליך לא יחוסו.
שוד המוזאונים הו אחרונת הדאגות במקרה זה.
אולי האספסוף בבגדד יזכיר לך איפה אתה חי!
למסתתר מאחורי השם "אחד העם",
אינני נזקק לבוזזים בבגדד על מנת להזכיר לי היכן אני חי. די לי בהמוני המתפרעים היהודים כאן בישראל הצורחים כמוכי טרוף "מוות לערבים", די לי במתנחלים מוכי הגזענות והמשיחיות שמורחים על קירות בתי הפלסטינים בחברון סיסמאות כמו "לשרוף את הערבים", כדי להזכיר לי היכן אני חי.
כיבוש ישראל בידי צבא זר (בין ערבי בין אחר) הוא תסריט אפשרי לנוכח מדיניות המלחמה של ישראל. מי ששם יהבו על חרבו, חייב לקחת בחשבון שאין לו חוזה עם הקב"ה רק על הצלחות וניצחונות, אלא יכולות להתחולל גם מפלות ותבוסות. המכות הקשות שחטפה ישראל במלחמת יום כיפור ותבוסת ישראל על ידי כמה מאות לוחמי חיזבאללה בלבנון הם תמרורי אזהרה כי מלחמות יכולות להסתיים גם בכיבוש תל-אביב.
המתחזה בשם "אחד העם", טוען ביהירות ישראלית אופיינית, "שזה לא יקרה".
לעומתו אני סבור, כי כדי למנוע אפשרות כזאת בעתיד צריך לנקוט מדיניות של שלום, שפרושה בין השאר הוא נסיגה מהשטחים הכבושים ופרוק כל ההתנחלויות כמבצרי אפרטהייד, וכך לסיים את הסכסוך. מסלול זה יבטיח כי התמונות שראינו בבגדד לא יתרחשו בירושלים ובתל-אביב.
"אחד העם" מכנה מאבק בעד שלום וכיבוד זכויות אדם "התרפסות". יש לו כנראה גם קשיים בשימוש נאות של מושגים בשפה העברית. אנוכי נימיתי עם מעט האנשים בישראל שהפגינו נגד משטר הרצח של סדאם חוסיין כאשר ארה"ב שלחה לו סיוע צבאי וכספי, כולל חומרים לייצור נשק השמדה המוני, כפי שנימניתי עם הקומץ בישראל שהפגין נגד ממשלת ישראל שעה ששלחה סיוע צבאי למשטרו המושחת של השאח באירן. המתקרא "אחד העם" לא היה שם.
מוחם הרופס של אנשים מסוגו של "אחד העם", מתקשה להבין כי התנגדותי לכיבוש והפרת זכויות האדם בידי מדינת ישראל היא עמדה עקרונית אוניברסלית שחוצה גבולות ויבשות. מאבקי בכיבוש הישראלי מגלם בתוכו גם מאבק נגד משטרי עריצות נוסח סדאם, ובה בעת מכיל בתוכו גם התנגדות למלחמות יזומות נוסח זו של בוש, שמחליפה את אימי סדאם בזוועות אחרות. חופש ודמוקרטיה, זו הערכתי, לא יצמחו בעיראק מכוח טילי טומהוק או שרשראות הטנקים האמריקאים והבריטים בבגדד, בבצרה, במוסול ובשאר ערי וכפרי עיראק.
אם אני טועה וכתוצאה מהכיבוש האמריקאי בעיראק יפרח ויגאה משטר דמוקרטי המכבד זכויות אדם, לא אתבייש להודות כי שגיתי בהערכתי, אולם גם אז אמשיך לחשוב כי ייזום מלחמות ברירה, על פי הכרעה חד צדדית של מדינה כלשהי בניגוד לחוק הבינלאומי, היא מדיניות רעה שעלולה להוביל את העולם לתוהו ובוהו.
מפליא עד כמה מעטות הן תגובות פומביות של אמני ישראל הבכירים. לא קמה מחאה צבורית גדולה על דו שיח של שוטים בעניני הפרס, מהותו, "כללי המשחק" שלו וכיו"ב.
בעידן אינפלציוני בפרסים יתכן כי אין צורך בראוותנות הקשורה מעצם הענין. אולי עדיף שהפרס ינתן לזוכיו כל אחד בביתו על ידי משלחת מכובדת של השופטים עצמם והארוע יתועד על ידי המדיה – כך אפשר יהיה להימנע מהתרחשויות מביכות ומבטויים אומללים כגון אלה של שרת התרבות – אשר מנסה באמצעות אמירה כוחנית לנכס לעצמה שליטה באוצרות הרוח של ישראל.
דרכו של גרשוני מן המופשט אל הקונקרטי והפיוטי, החובקת את המסורת השירית היהודית והאישית – היא מופת לאמן שאינו מתפשר ומחפש את גרעין פנימיותו וזהותו בכל מחיר.
פרס ישראל הוא מחיר גבוה מאד וראוי ל"ויתור" מאין כמוהו.
איני חושבת שהפרס ראוי עד כדי שילך גרשוני ויתבע את זכותו עליו.
יותר משמכבד הפרס את גרשוני על פעלו האמנותי ותרומתו לתרבות הנאבקת על קיומה בארצנו הדוויה – מכבד גרשוני את הפרס בהצטרפו לרשימה המרכיבה את אלה שזכו בו. אלא שכבוד שאינו הדדי – איננו כבוד ועל כן טוב יעשו גרשוני והפרס שיתרחקו זה מזה וילכו איש לדרכו בשלום – הפרס יתכנס אל חיקה הביזארי של השרה ואילו גרשוני יתכנס אל חיקה של המוזה המנחה אותו מימים ימימה.
יש כאלה שלא אמורים להפגש בגלגולם הנוכחי עלי אדמות. זהו אחד המקרים המובהקים (והמצערים).
והתרבות אנא היא באה? היא נמצאת במעצר בית ומחכה לגאולה – לתקציבי חינוך, לסדר עדיפות לאומי שיודע כי באין תורה אין לחם ואין קיום פיזי ללא אוצרות הרוח…
גדעון, כל פעם שאני קורא את המאמרים שלך אני זקוק
אח"כ לרגיעון בשביל שירגיע אותי מכל דברי ההסתה שלך
נגד העם הישראלי/יהודי היושב וימשיך לשבת (על אפך ועל חמתך ועל אדמתם) בארץ המובטחת.