סייד אעדיל עלי סייר בקומה התחתונה במפעל בן שתי קומות בפרבריה של עמאן, בירת ירדן: "סילבר פלאנט" – זהו שם המפעל. המנהל בעל האזרחות הפקיסטנית הצביע לעבר הבגדים שעמדו בפינת המחסן בדרך לשיווקם בארה"ב. "זו סחורה עבור הרשת ‘וואל מארט’", הוא אמר והוסיף: "אלה בגדי ילדים ואנו מייצאים אותם לכל רשות השיווק הגדולות בארה"ב".
בעת שהמבטים בעולם מופנים לעבר עיראק, המלחמה שארה"ב מנהלת בה ואוצרות הנפט שבה; פירמות אמריקאיות אחרות תופסות חזקה ברחבי העולם הערבי. בעקבות הסכם השלום שנחתם ב-1994 עם ישראל והסכם הסחר החופשי שנחתם לאחר מכן עם ארה"ב, ירדן היתה לספקית גדולה של בגדים לשוק האמריקאי.
אזורי התעשייה המיוחדים
עד לפני שלוש שנים לא היה מפעל ירדני שמכר מתוצרתו לשוק האמריקאי. היום יותר מ-40 אלף עובדים מועסקים ב-60 מפעלים שכל תוצרתם מיועדת לשוק האמריקאי. במסגרת הסכם השלום שנחתם עם ישראל ב-1994, דאגה וושינגטון להכניס סעיף לפיו ירדן תוכל לייצא לשוק האמריקאי, במסגרת הסכם הסחר החופשי שנחתם עם ישראל, כל תוצרת מקומית ולה מרכיב תעשייתי של לפחות 8 אחוזים – מתוצרת ישראל. המפעלים שהוקמו בעקבות הסכם השלום רוכזו ב"אזורי התעשייה המיוחדים" ברחבי ירדן. "אזורים אלה חשובים מאוד לממשל האמריקאי", אמר סעיד מראר, דובר אזור התעשייה בו מוקם המפעל "סילבר פלאנט". לדבריו, "ירדן היא מדינת חיץ בין ישראל לבין מדינות ערב העוינות לה. לכן, חשוב מאוד לקשור את כלכלת ירדן אל המשק האמריקאי".
בשנה שעברה ביקרה במקום עוזרת סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, אליזבט צ’ייני. הגב’ צ’ייני היא בתו של סגן הנשיא, דיק צ’ייני. לדברי מראר, "ביקורה של צ’ייני הוא איתות לכך שלירדן חשיבות אסטרטגית עבור ארה"ב וישראל". יצויין שרוב המפעלים הם בבעלות זרה – בייחוד בבעלות משקיעים מסין, טייוואן, קוריאה, הודו, פקיסטן והפיליפינים. מחצית מרבבות העובדים המועסקים במפעלי הטקסטיל הם ירדנים. כל היתר הם עובדים זרים מסין, הודו, פקיסטן או הפיליפינים. 90 אחוז מהעובדים הן נשים מתחת לגיל 22 המשתכרות שכר שאינו עולה על 3.5 דולר ליום (כ-15 שקל). עלי הפקיסטני סיפר כי במפעלו מועסקות אך ורק עובדות מסרי-לנקה. לדבריו "אלה בחורות שוחרות שלום. היו לנו בעיות כאשר העסקנו צעירים. הם הקימו נציגות עובדים, ניסו להפריע למהלך התקין של העבודה. לכן, אנו מעדיפים להעסיק בנות". כמובן שבמפעל זה אין ועד עובדים או איגוד מקצועי. על פי הערכתו, הוא מרוויח כשני מיליון דולר בשנה ועתה הוא שוקד בהכנת קומה שלישית למפעל ומתכנן להעסיק מאות עובדים נוספים.
תנאי עבודה ומחיה ירודים
סעיד מראר נוהג במכונית ב.מ.וו הכחולה ומסייר ברחבי האזור התעשייה המיוחד. הדובר מראה לנו את תנאי הדיור של אלפי העובדים בתוך אזור התעשייה. לדבריו, מגורים אלה עונים על הקריטריונים שקבעו חברות השיווק האמריקאיות בהתאם לנורמות בסיסיות לכיבוד זכויות האדם. "בכל קומה שוכנים 80 עובדים זרים, עשרה בכל חדר", מסביר מראר.
600 העובדים המועסקים על ידי המשקיע הפקיסטני שוכנים באחד מביינים אלה – הדומים יותר למגורי חיילים. הם חייבים להתגורר במקום, הרחק מן העיר. הם מועסקים 65 שעות בשבוע ולכן, לעובדים אין פנאי רב לעזוב את המגורים. החברה מספקת להם את רוב הצרכים הבסיסיים. החברה היא אף המקור הבלעדי למזון ולמים.
לעובדים הזרים מעט זכויות
ליד תחנת משטרה בבירה עמאן פגשתי כחמישים עובדים מהודו שניסו להתלונן נגד מעסיקם. וזאת, ללא הצלחה יתרה. אחד העובדים תפס את ראשו ואמר "המצב בירדן קשה מאוד, אין חוקי עבודה ואין כללים במקום העבודה". לדברי העובדים, מעסיקם סירב לשלם להם את השכר במשך שלושה חודשים, סירב לספק להם מזון במשך שבוע ולאחר מכן עזב את ירדן וטס לפיליפינים. המפעל, "תעשיות טאמאשי", התמחה בייצור בגדי ילדים עבור הרשת "וואל מארט". "שלושה חודשים ללא שכר ושבוע ללא מזון. המצב גרוע, גרוע מאוד" התלונן אחד העובדים.
שכר העובדים ההודים בירדן הוא גבוה יותר מאשר בארצם. כאמור, הם השתכרו במפעל טקסטיל שכר הקרוב ל-3.5 דולר ליום. בהודו תמורת עבודה דומה היו משתכרים לא יותר מ-2.5 דולר ליום. אך, בניגוד להודו, בירדן אין לעובדים אלה כל זכויות. איך מגיעים העובדים הזרים להודו? לבעלי המפעלים סוכנים העוסקים בגיוס עובדים בדרום מזרח אסיה. לאחר מכן, הם פונים אל משרד העבודה הירדני לשם קבלת אישורי עבודה. אישורים אלה תקפים אך ורק באזורי התעשייה המיוחדים. לאחר קבלת האישור, המעסיקים רוכשים כרטיס בכיוון אחד עבור העובדים. ברגע שהמעסיק רוצה לפטר עובד, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לרכוש כרטיס טיסה חזרה ולגרש אותו. במקרים בהם עובדים ניסו להקים איגודים מקצועיים, כפי שעשו 120 עובדים מבנגלדש, גורשו מירדן ללא עיכובים.
אחד העובדים מהודו, שהפגין מול תחנת המשטרה בעמאן, אמר לי: "אני רוצה לשוב הביתה. אבל אין לי כרטיס טיסה. אני גם לא יכול לעבוד כדי לרכוש את הכרטיס כי אין לי רשיון עבודה".
לאחר מספר ימים מפעל הטקסטיל "תעשיות טאמאשי" פתח שוב את שעריו. אבל הבעלים היו חדשים: אליאס ג’מיל בשארה. אותו בשארה, בעל אזרחות מהפיליפינים הוא אחיו של לבנה פאדיקרם, בעל הבית שברח לפיליפינים לאחר שהלין את שכר עובדיו ההודים. אך עתה יש למפעל שם חדש: "אלבן פשיון". אבל הבניין, מספר הטלפון, המכונות – הכל כפי שהיה. עם חידוש העבודה, דאגתו העיקרית של המנהל מאזן בגדאדי הוא להתגבר על הפיגור של 4 שבועות השבתת הייצור. "בקרוב נקבל הזמנה חדשה מ’וואל מארט’ ונחדש במהרה את הייצור", הרגיע בגדאדי. לדבריו אחת הבעיות המרכזיות של המפעל היא לגייס עובדים חדשים. "כאן הועסקו עובדים מהודו – אבל לצערי הם עזבו את המדינה", הוסיף ולא פירש. הוא לא ידוע מאיפה יגיעו העובדים החדשים "ייתכן שיגיעו מסין, או אולי מהפיליפינים, סרי-לנקה או בנגלדש".
ארה"ב ומקסיקו – ישראל וירדן
לאיגוד עובדי ענף הטקסטיל אין בעיות עם המצב שנוצר. יו"ר האיגוד, פלת’אללה עומראני אף נסע לוושינגטון לטקס חתימת הסכם הסחר החופשי עם ארה"ב. הוא הדגיש, "ירדן זקוקה להשקעות חוץ, אנו זקוקים למפעלים חדשים". עומראני לא מוכן להוסיף דבר. יצויין שזה עשרות שנים, הממשלה שולטת באיגודים. פעילים המגלים עצמאות והמנסים לפעול להגנת העובדים נשלחים אל הכלא לתקופות מאסר ארוכות.
ירדנים רבים מתנגדים הן להסכם הסחר החופשי עם ארה"ב והן להסכם השלום עם ישראל. רבים היו רוצים לשוב לתקופה בטרום מלחמת המפרץ ב- 1991, בטרם הוטלו הסנקציות הכלכליות על עיראק על ידי הנשיא ג’ורג’ בוש האב. לפני הסנקציות הכלכליות, הסחר בין עיראק לבין ירדן הסתכם בכ-1.2 מיליארד דולר. עתה, ירד לכמחצית. על פי הנתונים הרשמיים, אחד מכל חמישה עובדים בירדן הוא מובטל. סבורים שהמציאות היא קשה יותר.
במחנה הפליטים הפלסטיני בקעה שליד עמאן, משותקים כל המפעלים שעיקר תוצרתם מיועדת לעיראק. בחלק מהם כל העובדים פוטרו, באחרים – רוצים למכור את המכונות. נברי סריסי הוא היו"ר המרכז הקהילתי במחנה הפליטים. הוא סבור, כפי שסבורים אחרים, שישראל מנסה לעצב סוג של יחסים עם ירדן דומים ליחסיה של ארה"ב עם מקסיקו. שכר המינימום בישראל גבוה פי שמונה ממה שנהוג בירדן. לדברי סרירי, "הסכמי הסחר נחתמו בעקבות הלחץ האמריקאי. הישראלים משקיעים בהעסקת עובדים בשכר נמוך ובמשך שעות עבודה רבות. לתוצרת מפעלים אלה כניסה חופשית לשוק האמריקאי – ללא מכסים וללא מגבלות והדבר תורם להתמוטטות התעשייה המקומית הפונה אל השוק הפנימי".
בעת המלחמה האמריקאית הראשונה נגד עיראק ב-1991, המלך חוסיין סירב לתמוך בפלישה האמריקאית וכתגובה לכך, ממשל בוש קיצץ בסיוע שהוא העניק לירדן. עם צמצום הסחר עם עיראק, ירדן פנתה מערבה – לעבר ישראל וארה"ב – לשם מציאת שותפים עסקיים. המותחים ביקורת על המהלך הזה טוענים כי הוא גבה מחיר פוליטי כבד. "הממשלה (של המלך עבדאללה) מנסה לשנות כיוון ממדיניות פרו-ערבית למדיניות המעניקה כל מה בוש ושרון רוצים". אומר מנהיג האופוזיציה לאית’ ספילאט. ד"ר איברהים עלוש הוא ביקורתי יותר. ד"ר עלוש, כלכלן שלמד בארה"ב והעורך עיתון מקוון ששמו "קול ערב החופשי", סבור ש"הופכים את ירדן למושבה משותפת של ארה"ב והישות הציונית".
ולחשוב שישראלים מעטים העבירו את מפעליהם לירדן כדי לנצל שם עובדים בזול יותר ולפטר ישראלים מנוצלים גם כך שם.
עצוב.
עצוב.
והמעטים האלה הם מראשי התעשיינים בישראל והם עוזרים לנהל את המשא ומתן מטעם משרד האוצר מול ההסתדרות.
תהפכו אותי אלף פעם ואני לא אהיה מוכן לקבל את מילתם – על כי אלה לא בני אדם שאני מעריך – אלה נצלני אדם.
מה חדש במאמר ? למה להרחיק לירדן ? בישראל, המצב
דומה כשתי טיפות מים – אלא,שבישראל מנוצלים גם
אלפי פועלים סיניים, שממשלתם ה"קומוניסטית" אינה
נוקפת אצבע להגנתם וגם מק"י וחד"ש מתעלמים ואינם
עושים דבר. מק"י לא התערבה אצל "המפלגה האחות" ואם
עשתה זאת, אין אנו יודעים על כך.
מישהו יודע האם המפעלים ב’איזורי התעשיה המיוחדים’ נהנים מפטור ממס, כמו איזורי מפעלים דומים בעולם השלישי?