יום שלישי בבוקר, 14 באפריל. חמישה צעירים בבית-המשפט הצבאי ביפו: חגי מטר, מתן קמינר, שימרי צמרת, אדם מאור, נועם בהט. האשמה: סירוב פקודה. כל החמישה ריצו כבר תקופות מאסר קצרות על סירוב חוזר ונשנה לשרת בצבא הכיבוש. עכשיו הם עומדים בפני בית-דין צבאי, שבסמכותו לגזור עליהם שנות מאסר. ההחלטה להעמיד אותם לדין היא החלטה פוליטית: להעניש, ללמד לקח, להרתיע את האחרים.
החמישה יושבים, מחייכים, על ספסל הנאשמים. אין מקום באולם בית-הדין לכל הקרובים והידידים שבאו לחזק את ידיהם של החמישה. הקצין מבקש מכל האנשים שבאו, פרט לבני המשפחה לצאת מן האולם. כולנו משפחה אחת, עונה לו אחד ההורים. זהו משפט ציבורי בעל משמעות פוליטית לכל אזרח ולכן עלינו להיות כאן, אומרים לו אחרים. אחרי התעקשות, אנו עוברים לחדר אחר. עכשיו אנחנו יושבים בחדר אטום (הניילונים עוד על הקירות) ומדברים על חופש המצפון אחרי השיעור האמריקני המזורז בדמוקרטיה – שיעור לכל עמי המזרח התיכון (שיעור ראשון: הפצצות, בשיעור השני נלמד לשיר את ההמנון ולהצדיע למורה, בשיעור השלישי נקים ממשלה שתחתום על חוזים עם חברות הנפט, בשיעור הרביעי נלמד לשכוח, מי תמך בדיקטטורים).
זוהי רק הישיבה הראשונה, והמשפט עוד ארוך. הסנגור, עו"ד דב חנין, תוקף את הבסיס החוקי להעמדתם של סרבני השירות הצבאי לדין צבאי. בית-הדין הצבאי מוסמך לדון חיילים, ואלה אינם חיילים: הם אזרחים – בני-אדם – שסירבו להתחייל. ובאמת: איך אפשר לחייל צעיר, להפוך באמת בן-אדם לחייל?
הצעירים פנו לוועדה הצבאית הדנה בפטור משירות צבאי מטעמי מצפון. הוועדה סירבה לדון בעניינם: הסירוב שלכם הוא פוליטי, לא מצפוני. לוועדה הצבאית יש השקפה מאוד מגובשת, באיזה סרבני מצפון היא מוכנה להכיר. היא משאירה רק סדק צר, שדרכו יכול צעיר לעבור ולהיחשב לסרבן מצפון מוכר. עד כדי כך צר, שבמשך 8 שנים, הכירה בסיבות המצפוניות של שבעה צעירים בלבד שסירבו להתגייס. איזה מצפון מחפשת הוועדה? איך ישיגו הסרבנים כזה מצפון, שיתאים לוועדה הצבאית? אולי פשוט יותר, אם החיילים יוכלו לקבל מן האפסנאות הצבאית את המצפון הדרוש? כזה שטוב לרפיח, שטוב לשכם, מצפון חסין-אש, שיתאים לחברון, אולי אפילו לשירות צבאי בג’נין?
הוועדה הצבאית טוענת, שנימוקי הסרבנים הם פוליטיים, לא מצפוניים. הסנגור מקריא מכתב סירוב שנשלח ללשכת הגיוס בשנה שעברה. המכתב אומר: זה שלושים שנה שישראל גוזלת את החירות מן העם הפלסטיני. צה"ל הוא המכשיר של המדיניות הזאת. לא אוכל לתת יד לגזל האדמות, להתנחלויות, לדיכוי, להשפלה. לא אשרת בצבא הכיבוש. הוא מקריא את תשובת הצבא: הנ"ל פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. בית-המשפט נבוך. של מי המכתב הזה? לא של סרבן גבר, אומר הסנגור, אלא של אשה – הדס גולדמן. נשים בישראל פטורות משירות צבאי מטעמי דת או מצפון. הנה, אומר הסנגור, המכתב מוכיח שגם הצבא מכיר בכך, שסירוב לשרת בצבא הכיבוש יכול להיחשב סירוב מצפוני. הסנגור שואל: האם יש מצפון אחר לנשים ולגברים? האם הסיבות המצפוניות של הגברים אינן ראויות להכרה ממש כמו אלה של הנשים? מבוכה בבית-המשפט.
אני מסתכל על החמישה: אני מכיר את רובם מהפגנות בישראל ומפעולות מחאה בשטחים הכבושים. הם היו איתנו במחנה העבודה ההתנדבותי בדאר אלחנון, כאשר בנינו את הכביש; בהר חברון, במערכה הציבורית נגד הטרנספר; בסלפית, בחארס, בדיר איסתיא, בח’רבת יאנון… בכל פעולה יהודית-ערבית של תנועת תעאיוש בשטחים הכבושים ניגש אלינו בצד אחד מן המשתתפים, לפעמים מטלפן לאחר-מכן ואומר: התלבטתי הרבה זמן אם לסרב. עכשיו אני יודע שאני מוכרח. הסירוב הוא יציאה ממערכת גדרות התיל שבהן מקיף שרון את העם הפלסטיני, ממלכודת המוות שהוא בונה לתושבי ישראל, ולשני העמים. היד הפלסטינית המושטת – לא לחיילי הכיבוש אלא לפעילי השלום, הנאבקים בתוך ישראל נגד המלחמה הקולוניאלית – יש לה חשיבות עצומה. היא אומרת לצעירים האלה, שיש חיים מחוץ לגטו החמוש של שרון. יש עתיד בסירוב לבנות חומות וגדרות, מכלאות וגטאות לפלסטינים.
הסירוב הוא יציאה לחופשי. לכן עונשו מאסר.
הורי הצעירים יושבים כאן. אני מסתכל בענת מטר, אמו של חגי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. אני מעריץ את נחישותה. אני יודע, שחבריה ברמאללה וברפיח ובכפר-קאסם עוקבים בדריכות אחרי המשפט. ענת היתה בין מקימי "דלתיים פתוחות" – קבוצת פעילי שמאל, שאימצו אסירים מינהליים פלסטיניים בשנות אוסלו, כדי לקדם את המערכה לשחרורם. עכשיו הגיעו תורו של חגי להכיר את מערכת השיפוט הצבאית.
לסרבנות גוונים רבים. יש מי שמסרבים לשרת בשטחים הכבושים; יש מי שהכריזו שיסרבו לקחת בפעולות דיכוי נגד העם הפלסטיני. ואלה, צעירי הסרבנים, מסרבים לשרת בכלל בצבא הכיבוש. כל צורות הסירוב האלה מקובלות עלי, וכולן חשובות במאבק האנטי-קולוניאלי. אבל הצעירים האלה, ממרחק של עשרים שנה, קרובים ללבי יותר מכל.
עיתונאי גרמני שאל אותי: האם זה לא משמח אותך לראות, שיש עכשיו מאות סרבנים? כאשר התחלתם בשנות השבעים הייתם בודדים, אולי עשרות. ודווקא עכשיו, כאשר שרון מנסה ללכד סביבו את החברה הישראלית, נתקל הצבא במאות סרבנים – קצינים, צעירים בני שמונה-עשרה, אנשי מילואים. מה אענה לו? הטרגדיה האמיתית היא, שאחרי עשרים שנה עדיין צריכים צעירים לשבת בכלא על סירוב לקחת חלק במכונת הכיבוש; הטרגדיה האמיתית היא שהכיבוש נמשך, ועכשיו, עם מערכת הגדרות שמקים שרון מהר מהר ובאין רואה, הוא הולך ומעמיק. אנחנו אסירי ההיסטוריה, אם לא נשתחרר ממנה.
רבים מאזרחי ישראל היהודים שוכחים את חובם הפוליטי לפלסטינים אזרחי ישראל. רבים מן ההישגים הדמוקרטיים במדינת ישראל – והדרך עוד ארוכה לדמוקרטיזציה אמיתית – הושגו על-ידי האזרחים הפלסטינים. למיעוט הלאומי יש אינטרס מבני בקידום השוויון, הפלורליזם והדמוקרטיה. הסרבנות היא עוד תרומה חשובה לדמוקרטיזציה של ישראל, להפיכתה לחברה אזרחית, לפיתוח תרבות אנטי-מיליטריסטית בקרב כל יושבי הארץ הזו. כולנו חייבים הרבה לסרבנים והם זקוקים לסולידריות שלנו. אנחנו זקוקים לסרבנים – היהודים, הדרוזים, הבדואים – לא פחות משהם זקוקים לנו.
טפשות – צריך לסלק אותם מהצבא ולא לספק להם במה להשמעת דעותהם .
ציון היותם מחיכים לא אומר שהם צודקים . גם המחבלים או עמיר גם חייכו במשפטם .
צודק.
צריך לסלק אותם מהצבא.
אבל זה בדיוק מה שהם מבקשים.
ממה הצבא מפחד?
סרבנים בוגדים אולי צריך לשלול את האזרחות לזרוק אותם מהארץ שיתגיסו כאזרחים בארץ אויב חבל להוציא כסף בבית הסוהראולי יצאו מעם ישראל כמה מאות נעקור סרטן זה מהארץ
חזק ואמץ לכל אחיי המגיבים לפני אני איתכם ובעצם
כל עם ישראל היושב וימשיך לשבת (על אפם וחמתם ואדמתם) בציון לעולמי עד!
סרבנים – חיזקו ואמצו.
למען הנקיון הציבורי, וכאות לנכונותם של הסרבנים לשלם את המחיר על כך שהם חיים במדינה דמוקרטית, עליהם לדרוש כי בית הדין יגזור עליהם שלוש שנות מאסר, חלף השירות שאליו סירבו להתגייס. לאחר מכן, עליהם להיכלא למשך כחודש במקום שירות מילואים מדי שנה. לדעתי, הדבר יתן תוקף לגיטימי לסרבנים להמשיך ולעמוד על דיעותיהם. כך ידעו כולם (ואדע גם אני) כי הם אינם עבריינים שחמקו מעונש כשרוממות צדקתם בגרונם וניהיליזם בידם.
כהערת אגב, אני מניח כי כל המצדדים במעשיהם של הסרבנים, מודעים להצדקה שמעשיהם נותנים לעבריינים אידיאולוגיים מימין.אני מניח שהדבר לא יפריע לכם כשתצווחו ככרוכיות אם (חלילה) יקום עוד מנוול וירצח עוד מישהו. האלימות שאתם נוקטים כנגד חוקי החברה היא אלימות פסיבית, אשר אמנם אינה אלימות ממשית, אך היא עדיין אלימות.ועל כך יש להעניש במידת החוק. אין הצדקה לעברניינות אידיאולוגית במדינה דמוקרטית, מימין ומשמאל.ולאלה מכם שעוד מסוגלים לעבד טיעון במחשבתם מבעד לערפל הצדקנות המעוור: הטיעון שאתם צודקים והאחרים טועים הוא חרב פיפיות מסוכנת. אפשר לקרוא אותו גם משמאל לימין וגם מימין לשמאל.
להכניס אותם לשם בין ידידי נפשם והם אולי יפקחו להם את העיניים(או משהו אחר) ואם אתם סוברים שאני טועה אזי בכלא ג’למי(ע"י יגור) שם יש מקום וגם שם יראו להם את "טעם החיים" ). מ ע נ י ן : שימו לב כל הסרבנים הם שיכנזים יפיופים מאפקה, צהלה, רמת אביב ג’,כפר- שמריהו, הרצליה -פיתוח ,קיסריה ובטח ההורים שלהם יפעילו קשרים אצל המיוחסים וישחררו אןתם או יתנו להם ג’וב קל"ב. כמו שנתנו לקצין המודיעין שדפק מבצע של צה"ל במאורת הנחשים.
כל הכבוד לסרבנים !
כל הכבוד לסרבנים אשר משירים מבטם מול הצבא, כוחות הביטחון, כלי התקשורת ובעיקר מול רוחות המלחמה והכיבוש הנושבות בארץ.
יישר כוח !!
אני יכול להבין את הסרבנים אומנם אני לא מסכים איתם.
אני חושב שבתור ישראלים אנו צריכים להיות ציוניים ואני לא יכול לקרא לסרבנים ציוניים משום שסירוב פירושו בגידה.ואם אתה מוכן לבגוד במדינה שלך לא מגיע לך לחיות פה בישראל.
אם הם בוגדים גם אתה אולי בוגד. אם פעם בחייך לא שילמת מע"מ או מישהו ממשפחתך – אזי אתה / הם בוגדים.
ככה אני רואה את זה. מעוות? לא פחות מראייתך אותם כבוגדים.
ולמוחק. המוחק במומו מוחק.
אתה מעודד אנשים להיות מפירי חוק ומכאן המרחק לאנרכיה קצר מאד. יתכן והסרבנים וממריציהם הינם אנרכיסטים ?|