מדברים כל כך הרבה על הניצחון האמריקני בעיראק עד שלא רק השומעים, אפילו המדברים, מתחילים להאמין שבאמת היה שם דבר שראוי לקרוא לו ניצחון. כלומר, זאת עובדה. הצבא העיראקי איננו, האמריקנים כבשו את עיראק. אבל ניצחון, כזה ששרים עליו בשירים ומוציאם עליו אלבומים, ישנו רק במקום שהיתה גם אפשרות שלא יהיה. במקום שהיה קרב, שהכוחות בו היו פחות או יותר שקולים, לפחות עם פתיחתו. יש מישהו שחושב שלעיראקים היה באמת סיכוי כלשהו לנצח במלחמה הזאת? מישהו? הכול הוכרע מראש, ברגע שהאמריקנים החליטו לצאת למלחמה. הם ידעו זאת היטב, ולכן הירשו לעצמם לנהל בעיראק מערכה שאל מול צבא אמיתי, שכוחו עימו, לא היו מרשים לעצמם לנהל כמוה. זה היה פשוט מסע כיבוש. שליטי עיראק ניסו לטשטש ברברבנותם את העובדה שלעיראק, אחרי מפלתה במלחמת המפרץ ועשר שנות אמברגו וסנקציות, לא רק שאין מלאי נשק השמדה המונית שיש בו ממש, אלא שגם אין לה צבא המסוגל לעמוד מול חיל המשלוח אמריקני-בריטי לא כל-כך גדול. הם אחראים לרושם שהיה כאן ניצחון. אבל על הניצחון הזה לא ישירו בשירים ולא יוציאו אלבומים.

מחר יגידו שאסור

אליהו מצא, שופט בית המשפט העליון, אמר, בדחותו את העתירה שביקשה לאסור על צה"ל את השימוש בפגזי פלאשט (שפגיעתם מתפזרת בסביבה רחבה וכבר גרמו למותם של אזרחים פלסטינים שלא היו קשורים בשום מעשה-איבה): "מחר יגידו שאסור להשתמש ברימוני הלם ובגז מדמיע. איזו סמכות יש לנו להחליט בשביל הצבא באיזה נשק ישתמש?"  נכון? אז יש לי שאלה לא כל כך שאלתית: אם כך, אולי גם לא נגיד לו לא להשתמש בגז עצבים, בנשק ביולוגי, בנשק גרעיני (שלפי פרסומים זרים, רק לפי פרסומים זרים, אנחנו לא רוצים שהצנזורה תתערב לנו כאן) הוא נמצא ברשות צה"ל? מה אומר על כך כבוד השופט?

ג’נין, ג’נין? – ג’נין, ג’נין

סרט אחד על ג’נין, שעשה אדם פרטי, אסרה הצנזורה אפילו להקרנה פרטית בנימוק שאינו מציג את הדברים בצורה נאמנה לאמת. לעומתו התירה (והציגו אותו בערוץ השידור הממלכתי!) סרט אחר, שעשה אדם פרטי אחר. מכאן שלדעתה של הצנזורה הוא מציג את הדברים כפי שהיו באמת. מאימתי יש לצנזורה כלים לקבוע מה אמת ומה שקר? אוי  לה לארץ המפחדת שיוצגו לפני אזרחיה שני הצדדים של המטבע וכל אחד מהם יחליט כמיטב יכולתו ועל פי נטייתו מה אמת ומה שקר, והיא מוסרת את ההחלטה בידי הצנזורה. ולזה קוראים "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מזרח תיכון כן, אבל דמוקרטיה?

עונש מוות – מתי כן, מתי לא

יועצנו המשפטי, ההומניסט הדגול, השיב לפניית קרובי משפחה של הרוגי פיגוע טרור שדרשו הטלת פסק-דין מוות על מי שנמצא אחראי למשלוח הרוצח המתאבד, כי לא ייעשה כן במקומותינו, שכן הוא מתנגד עקרונית לעונש מוות. תראו את האבסורד: לבית משפט, המתנהל לכאורה על פי הליכי שיפוט נאותים ובו, לפחות למראית עין, יש לנאשם הזדמנות להגן על עצמו, אסור להטיל עונש מוות. למפקדים צבאיים, בלי שום הליך משפטי, ובלי שלנאשם ניתנת רשות להגן על עצמו – מותר להטיל עונש כזה. יש לזה אמנם שם אחר. קוראים לזה "סיכול ממוקד" או, בימים שמצליחים להתגבר על הצביעות, "חיסול". כך או כך, זה תמיד נגמר בדיוק כמו עונש מוות, אבל מזה היועץ המשפטי אינו מתרגש. 

הרבה שמות למלחמה

בהיסטוריה ניתנו שמות למלחמות כדי שיהיה אפשר להבדיל ביניהן.

יש מלחמות שנקראו על שם המקום שבו נערכו: מלחמת טרויה, מלחמות הפלופונז, מלחמת קרים, מלחמת וייטנאם, מלחמת סיני (אף שעדיין יש אצלנו המתעקשים לקרוא לה בשם מלחמת קדש, אולי בגלל שם הצופן של המבצע, אולי מפני שהשם מזכיר להם קדושה, ואולי מפני שהוא מזכיר קדֵשה, ולא-כל-כך במקרה).

יש מלחמות ששמן נקבע לפי תקופת הימשכן: מלחמת מאה השנים, מלחמת שלושים השנה, מלחמת שבע השנים, מלחמת ששת הימים.

יש מלחמות הקרויות על שם כובשים גדולים: מלחמות אלכסנדר מוקדון, מלחמות נפוליון.

יש מלחמות ששמן ניתן להן על פי משתתפיהן: מלחמת פרוסיה-צרפת, מלחמת רוסיה-יפן.

יש מלחמות שמספר משתתפיהן היה רב כל כך שקראו להן מלחמות עולם: הראשונה, השנייה.

יש מלחמות ששמן נקבע לפי התאריכים שבהן נערכו: למלחמה הקרויה אצלנו מלחמת יום הכיפורים קוראים הערבים בשם מלחמת אוקטובר. למלחמה שאנחנו קוראים מלחמת העצמאות (ולפעמים מלחמת השחרור) הם קוראים מלחמת 1948.

מלחמה אחת זכתה שיינתן לה שם רומנטי: מלחמת השושנים. יש מלחמות שניסו לתת להן שמות פלצניים: עדיין יש הקוראים למלחמת העצמאות בשם מלחמת הקוממיות. פרופסור נאמן, שהוא מדען הרבה יותר טוב מפוליטיקאי, הציע לקרוא למלחמת ששת הימים בשם "מלחמת התעוזה".

כל מלחמה שמנסים להעניק לה שם בעל תוכן כל שהוא, נודף מן השם הזה ריח מבאיש של תעמולה: למלחמת העולם הראשונה ניסו לקרוא "המלחמה לסיום כל המלחמות". נו, באמת. להתקפה על לבנון יש אצלנו הקוראים עדיין מלחמת שלום הגליל, אוקסימורון שריחו נודף למרחוק – מלחמת שלום. עכשיו המציאו האמריקנים למלחמת לכיבוש עיראק שם לא פחות מגעיל: מלחמת חופש לעיראק.

לדעתי השם הנכון של המלחמה הזאת צריך להיות: המלחמה לשיקום ההריסות שגרמה המלחמה לשיקום ההריסות בעיראק.

ימצאו או לא ימצאו? 

פתחנו בעיראק ונסיים בעיראק. עד לפני זמן מה הייתי בטוח שאחרי כיבוש עיראק ימצאו בה "נשק השמדה המוני". חשבתי על הבושה שתיגרם לאלה שדחפו למלחמה הזאת, בנימוק שנשק ההשמדה ההמוני שבידי עיראק מסכן את ארצות הברית ואת "שלום העולם", אם יתברר שלא נמצא נשק כזה בעיראק, מכל מקום לא בכמויות שיש בהן באמת כדי סכנה לעולם. ולכן הייתי בטוח שימצאו נשק כזה, או לפחות יגידו שמצאו. מי מאתנו יוכל לבדוק?

עכשיו אני לא כל כך בטוח שימצאו. ראשית, מפני שבינתיים חיברו סיבות אחרות להתקפה על עיראק. כמו במחזה יוליוס קיסר של שייקספיר, כאשר ההמונים המשולהבים מנאומו של אנטוניוס יוצאים לעשות שפטים ברוצחיו של קיסר, יש סצינה קצרה ומאלפת: הם נתקלים באדם ששמו קסקה. קסקה היה אחד הקושרים שרצחו את קיסר, אבל לפניהם קסקה אחר, קסקה המשורר. "הירגו אותו בגלל חרוזיו המחורבנים!" קורא ההמון. מי שרוצה להרוג כבר ימצא סיבה. ולכן כבר אפשר לשכוח את נימוק נשק ההשמדה ההמוני והסכנה לעולם. ושנית, נראה בבירור שבוש וחבורתו לא יתביישו אם לא יימצא בעיראק נשק השמדה המוני. הם לא מן הסוג המתבייש מפני מה שחושבים עליהם או מה שאומרים עליהם. הם לא מתביישים אפילו מעצמם. הם פשוט מצפצפים. מצפצפים על מה שאומרים עליהם בעולם. מצפצפים על המשפט הבין-לאומי ועל אמנות שחתמו. מצפצפים על החוקה האמריקנית. הם חזקים. הם הכי חזקים בעולם. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ומכאן שמותר להם לעשות מה שהם רוצים. בקרוב כבר לא יהיו זקוקים לנימוקים בשביל לכבוש ולשעבד מדינות. תספיק העובדה שהם יכולים. ושהם רוצים. אז איך עבר עליכם הפסח?

Share on Facebook