מלחמת אזרחים נתפשת בתודעה כמאבק חמוש בין שני מחנות, כמו  מלחמת האזרחים בארה"ב או בספרד, או כזו המתחוללת כיום בקולומביה. מלחמת אזרחים בישראל במטרה להפיל את הממשלה הימנית ולסיים את הכיבוש, כאשר הצבא ניצב לימין הממשלה, הוא למעשה במציאות הישראלית של היום משימה בלתי אפשרית. השמאל ברובו הגדול לא מוכן לכך, וגם אם נניח קיומה של מוכנות פוליטית ונפשית, גודלה של המדינה לא מאפשר הקמת צבא אלטרנטיבי במחתרת. אין כאן המרחב הגיאוגרפי של הרים ויערות הרחק ממרכזי השלטון, שבהם ניתן להקים את הכוח המזויין המתקומם שיכה בצבא הממשלה.

במאמר מוסגר: חסרונו של עורף גיאוגרפי תומך אליו יכולים כוחות גרילה לסגת וממנו לשוב ולתקוף, מקל על ממשלת ישראל לדכא את ההתנגדות המזויינת הפלסטינית. מרגע שארצות ערב הגובלות עם ישראל (מצרים ירדן וסוריה) החליטו לא לאפשר למאבק הפלסטיני המזויין להשתמש בשטחיהן כבסיסי סיוע וחימוש במיטב הנשק העומד לרשותן, הן גזרו במידה רבה את יכולתו לכפות על ישראל את סיום הכיבוש. אילו היתה ההנהגה הפלסטינית, חילונית כדתית, נוהגת בתבונה, היתה זה מכבר מאמצת את שיטותיו של המהטמה גנדי. שיטות אלו, הן לא רק יותר צודקות, כפי שאני סבור, אלא בנסיבות הקיימות, גם יותר חכמות.

מלחמת אזרחים אין פרושה רק מאבק מזויין. היא יכולה ללבוש גם צורה של מרי אזרחי לא חמוש, ועם זאת להיות לא פחות אפקטיוובית.

מתנגדי הכיבוש בישראל מונים לפחות מיליון וחצי אזרחים (כמיליון ערבים ועוד כחצי מיליון יהודים). החלטה מאורגנת של כל הארגונים המתנגדים לכיבוש, יהודים וערבים, להתנתק מהממשלה וזרועותיה בכמה מסלולים, ייצרו כאן מציאות חדשה.

מיליון וחצי אזרחים שיפסיקו לשלם מסים, לא יתגייסו לצבא, יצאו להפגנות בנות מאות אלפי משתתפים ברחבי הארץ ללא בקשת רשיון מהמשטרה ובהחלטה נחושה לא לחשוש מעימות עימה, יחרימו טוטאלית את כל המוצרים המיוצרים בהתנחלויות, יפרו את כל צווי הממשל הצבאי בשטחים הכבושים (וכך יעודדו את הפלסטינים להמיר את המאבק המזוין בהתנגדות לא אלימה), יסרבו להכיר בסמכות בתי המשפט לשפוט את תומכי המרי, כל אלה יכפו על הממשלה להקים מחנות מעצר עבור מאות אלפי אנשי המרי. אירועים אלה ישפיעו בסופו של דבר על שינוי פני המזרח התיכון, ככל שמדובר בסכסוך הישראלי פלסטיני, יותר מכיבוש עיראק בידי ארה"ב.

כי זאת לדעת, לא זו בלבד שאין להישמע לממשלת הכיבוש והאפרטהייד הישראלית, אלא חובה להפר החלטות כמו הקמת התנחלויות, כמו שליחת צבא לשטחים הכבושים, כמו העברת אוכלוסייה יהודית מהקו הירוק לשטחי הכיבוש. עניין לנו עם החלטות בלתי חוקיות בעליל שהופכים את הממשלה לשליט בלתי לגיטימי.

קל לממשלה לשבור אזרח בודד המחליט על מרי אזרחי, קשה הרבה יותר לעשות זאת כאשר מדובר במיליון וחצי, אולי אף יותר, אזרחים. פעולות אלו גם יסייעו לשבור את המחסום הבינלאומי שעדיין קיים במערב, להכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד מצורעת שיש להטיל עליה סנקציות בינלאומיות עד שיסתיים הכיבוש. כאשר מאות אלפי יהודים שותפים לסנקציות, קשה מאד יהיה להשתמש בנשק הסחיטה של "אנטישמיות", נשק שהימין עושה בו כיום שימוש מניפולטיבי שעדיין פועל.

"56 התראות"

לקראת חג הפסח הודיעו לנו שירותי הביטחון באמצעות התקשורת כי "קיימות 56 התראות של פיגועים". הודעות דומות עם מספרים מדויקים אנו מקבלים חדשות לבקרים, בעיקר לקראת חגים וימי מועד. זה מכבר אני תוהה מאין המספר המדוייק הזה. 56 התראות, לא 55, לא 57, לא מספר משוער כלשהו, בדיוק 56.

בהסתמך על פרקטיקה של צה"ל והשב"כ בעבר, אני נוטה להצטרף לשאלה, האם המספר המדויק של מספר ההתראות נובע מתיאום מוקדם של שירותי הביטחון עם הארגונים הפלסטינים?

בכלל, יש לשירותי הביטחון יכולת גילוי מרשימה; כמו אותו מטען שנמצא בבית ברל בתוך תיק על יד הגדר, שהמזכירה הבחינה בו "במקרה", שהיה אמור להיות מופעל באמצעות טלפון סלולרי, ושלדברי המשטרה אילו הופעל, היה מפיל עשרות נפגעים. העיתונים פירסמו את המידע כפי שהמשטרה מסרה, תוך שימת דגש על כך שבבית ברל לומדים כאלף סטודנטים ערבים. אצבעו של הגזען היהודי המצוי הופנתה מיד כלפיי "הערבים", שהרי "ברור" כי מי מהם הטמין את המטען.

מי שלא נשטף באותה תעמולה ישראלית ומוחו לא סורס בנגיפי הגזענות, הרים גבה, ולפחות שאל כמה שאלות:

• מטרתו של המחבל לגרום למקסימום נפגעים, לכן, הדעת נותנת, כי הוא יניח את המטען בשעת הלימודים ובמקום הומה ביותר. מה פתאום ישים "מחבל ערבי" מטען בגדר, בימים שיש חופש, ואיש מהסטודנטים לא נמצא?
  
• האם אין לשלטון אינטרס להעצים עוינות כלפי ערביי ישראל, וכך להצדיק התנכלות כלפיהם כחשודים שיש להשאירם כל הזמן תחת זכוכית המגדלת השב"כית?
  
• האם לא יתכן שהיו אלה אנשי שב"כ שהטמינו את מטען הנפץ בבית ברל, על פי שיטת הפרובוקציות של סוכן השב"כ רביב?

שמירת הערבים בסטטוס מתמיד של חשודים, מקל על הממשלה לדחות השקעות של מיליארדים במטרה לסגור את הפערים שאפליית השלטון הישראלי יצרה כלפי הפלסטינים אזרחי המדינה, שהרי הביטחון קודם לכל. זו גם דרך אופיינית להלך המחשבה של שרון ומקורביו, לפיו, אם יכביד השלטון את עולו על הערבים, ימאיס עליהם את החיים, והם יידחפו להגר מכאן. זהו ניסיון לטיהור אתני בהילוך איטי אבל מתמשך, שאין לו כמובן סיכוי, אבל שרון כבר הוכיח כי כשיש לו מטרה הוא ננעל עליה, עד שהמציאות טופחת על פניו. בינתיים אנחנו משלמים את המחיר (ראו מקרה לבנון).

להעמיד את פושעי המלחמה לדין

המושל החדש של עיראק, הגנרל האמריקאי בדימוס ג’יי גארנר, הוא היום האישיות המאובטחת ביותר בעיראק. בצדק. עוד בטרם נכנס לתפקידו באופן מעשי הוא כבר מקבל איומים על חייו, ומחתרת חדשה כבר מבטיחה לזנב בכובשים החדשים אם לא יעזבו את עיראק. השיעים, רוב האוכלוסייה, מבקשים להקים ממשל בחסות ההלכה, ומותר לפקפק האם המושל החדש יביא לעיראק דמוקרטיה.

המעט שהוא יכול וחייב לעשות עתה, עם סיום הלחימה הפעילה, מתמצה קודם כל במילוי חובותיו ככובש על פי אמנת ז’נבה – לדאוג לחידוש השירותים הבסיסיים לאוכלוסיה: מים, מזון, חשמל, בריאות ועוד.

היה זה צפוי כי עתה נוצף בסיפורי אימה אודות זוועות משטר סדאם, שהיו אמנם ידועים, אולם אין דין ידיעה כללית, כדין צפייה בראיונות עם אזרחים עיראקים, שמספרים למצלמה, תוך שהיא משוטטת בתאי המעצר של בתי הכלא, את עינויי התופת שעברו. זהו מידע חשוב.

גם מי שהתנגד למלחמה, הרי משעה שכיבוש עיראק בידי צבאות בריטניה וארה"ב הפך לעובדה, יתמוך בכל נסיון לחשוף את פושעי המלחמה של משטר סדאם כדי להעמידם לדין. ההתנגדות למלחמה אין משמעותה מתן חסינות לחבורה הרצחנית ששלטה בעיראק.

זהו גם תקדים מבורך באשר למציאות הישראלית. ידעו כל המענים מטעם השב"כ ומפקדיהם, כי אין להם חוזה חסינות וכי יום יבוא, והם ישלמו את המחיר על פשעיהם.

בימים ההם בזמן הזה

בעיתון "הארץ" של ערב שביעי של פסח (יום ג’ 22.4.2003) התפרסם ראיון שערך אריה דיין עם ניסן רזניק, העד האחרון מבין מפקדי המחתרת היהודית בגטו וילנה.

בראיון חוזר רזניק למעשי הרצח שביצעו הנאצים ביער פונאר, ומתאר את אשר התרחש שם תוך שהוא מסתייע במילון המונחים הצה"לי "וידוא הריגה" ו"סגר" הלקוח ממציאות זוועות הכיבוש הישראלי.

רזניק, מי שהיה נציג תנועת "הנוער הציוני" במחתרת, עשה שימוש טבעי ביותר במונחים שמבטאים מציאות של כיבוש, של רצח, של אכזריות.

בימים אלה מתגלה שוב הכיבוש הישראלי בכל כיעורו ואכזריותו. ארבעה שוטרי משמר הגבול נעצרו לאחר מסע רצח ואלימות בחברון. הם רצחו, סתם כך, את הנער עמראן אבו חמדייה והתעללו באחרים. ארבעה שוטרים נוספים נעצרו לאחר שגנבו כספים ושדדו רכוש של פלסטינים.

חיילים מצבא הכיבוש בשכם רצחו את צלם העיתונות נזיה דרווזה. חיילים מצבא הכיבוש בחברון התעללו בפלסטינים שהיו במספרה. הם גילחו את ראשם של יושבי המספרה, האכילו אותם בשער ראשם, השקו אותם בשמפו, לקחו את תעודות הזיהוי שלהם והשליכו אותם בכביש ליד קרית ארבע. ראוי לזכור עובדות אלו לקראת יום השואה הקרב. מדינת ישראל לא הפיקה לקחים מתקופת השואה. היא אימצה את אתוס המדכאים.

בימים אלה אנו מציינים את יום הזכרון ה-60 למרד גטו ורשה וחוזרים ומעלים על נס את גבורתם של מעטים, מצויידים בנשק דל, שהרימו את נס המרד נגד שלטון כיבוש מרושע ואכזרי חמוש באמצעי לחימה משוכללים ובכוח אדם עדיף. זו הזדמנות נאותה להזכיר גם את מחנה הפליטים ג’נין, שהכיבוש הישראלי הפך אותו לגטו, שלוחמיו התקוממו אף הם, מעטים במספר ונחותים בציוד, נגד מעצמת כיבוש אכזרית חמושה מכף רגל ועד ראש בכלי הנשק החדישים ביותר ובכוח אדם עדיף.

בשני המקרים הובסו המתקוממים, אבל הם השאירו לנו מסר כי אין נכנעים לכובש ולמדכא ללא קרב.

האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?

הקמת הממשלה הפלסטינית החדשה בראשותו של אבו מאזן מוצגת "כניצחון של שרון". הוא התעקש על כך ש"ערפאת לא רלוונטי", וקיבל את אבו מאזן.

אנחנו כבר היינו בסרט הזה של "הצלחות שרון". במלחמת לבנון הוא הצליח לשתול את ג’ומאיל כנשיא לבנון וממשלת ישראל אפילו חתמה על "הסכם שלום עם לבנון", אלא שכל הניצחון של שרון התנדף כנפיחה כעבור זמן קצר. ג’ומאיל נרצח, ו"הסכם השלום" התברר כמסמך חסר ערך שחתמו עליו כמה קוויזלינגים לבנונים, ואנחנו שילמנו ב-18 שנות הקזת דם בלבנון.

אם ממשלתו של אבו מאזן היא "ניצחון של שרון" פירוש הדבר שזו ממשלה משת"פית קוויזלינגית שלא תאריך ימים, היא תאבד כל לגיטימציה בקרב העם הפלסטיני ותתפורר כפי שהתפורר ממשלו המשת"פי של ג’ומאיל הלבנוני.

אולם אם אבו מאזן לא יפעל כשליחו של שרון, הרי שהדרישות הבסיסיות הפלסטיניות של אבו מאזן לסיום הסכסוך תישארנה על כנן, כמו אלו של ערפאת, דהיינו: נסיגה מכל השטחים הכבושים, פרוק ההתנחלויות כמבצרי אפרטהייד חמושים ופתרון מוסכם של בעיית הפליטים.

מאחר ואני שייך לאלה שסבור כי שרון מאופיין בדיוק בסימני ההיכר שהוא מדביק על ערפאת, טרוריסט ושקרן, הרי שאיני מאמין להצגות של שרון לתקשורת כאילו הוא "מוכן לוויתורים כואבים". האיש הוא מומחה לטרפוד כל דבר שריח של שלום אמיתי נודף ממנו. הוא יעדיף עוד עשרים שנות הקזת דם ובלבד לא לפנות התנחלויות. (ועל כן המרי האזרחי המוצע בפתח הטור הוא חיוני לשבירת מדיניות שרון).

ואם העובדות יטפחו על פניך, ישאל השואל, ושרון יסוג מהשטחים הכבושים, יפרק את ההתנחלויות ויגיע לפתרון מוסכם בנושא הפליטים? אזיי אומר שקרה מקרה נדיר שאדם שינה את עורו בזקנתו, ולא יהיה מאושר ממני להודות בטעותי.

Share on Facebook