Michael Hardt & Antonio Negri, Empire, Harvard University Press, 2000
ספרם של מייקל הארדט ואנטוניו נֶגרי, "אימפריה", יצא לאור באביב 2000 בהוצאת הארוורד-יוניברסיטי-פרס היוקרתית וזכה לפרסום ללא תקדים לספר מסוגו. הוא זוכה להערכה רחבה וממשיך לעורר תגובות אינטנסיביות בחוגים אינטלקטואליים ואקדמיים. הספר הוא ניתוח מפורט ומקיף של המגמות המרכזיות במדינאות העולמית ובדינמיקה החברתית-כלכלית המשמשת להן בסיס.
לפרסום הרב היתה השפעה ישירה על המכירות, ואכן דווח שבמשך תקופה ארוכה כיכב "אימפריה" ברשימת חמשת רבי-המכר של אמזון וכי קוראים התקשו למצוא עותק שלו בחנויות הספרים בניו-יורק. הפופולריות הזו מדהימה אם מביאים בחשבון שסגנונו של הספר כבד ומורכב (אם לא מסורבל), ושתוכנו בנוי על תיזה שמאלית רדיקלית – תיזה המנומקת בפירוט ובעומק. עיקרה: תמורות מהפכניות מרחיקות לכת עומדות על סדר-היום כיוון שאופי העולם משתנה, מעולם הבנוי על מדינות-לאום לאימפריה אחת אוניברסלית. כמובן, אחזור בהמשך לדון בהנמקה זו.
הרקע האישי של המחברים ושיתוף הפעולה המרתק ביניהם בחיבור הספר ודאי סייעו לעורר את העניין הרב. מייקל הארדט הוא אקדמאי אמריקאי צעיר, פרופסור חבר באוניברסיטת דיוק, המתמחה בספרות איטלקית מודרנית. אנטוניו נגרי הוא פעיל אנרכיסטי מוכר ומנהיגו הרוחני של אחד מהפלגים הבולטים של התנועה נגד הגלובליזציה באירופה. נגרי, שלימד באוניברסיטאות בפריז ובפדואה, הורשע, בצדק או שלא בצדק, בפעילות טרוריסטית, נעצר, שוחרר, נעצר שוב ונמצא ככל הידוע היום במעצר בית.
"אימפריה" אינו ספר קל לקריאה. הטקסט נע ללא אזהרה מדיסציפלנה אחת לשנייה, ושואב את עולם המושגים שלו מימי קדם ועד לתקופה המודרנית. הוא מסתמך, בנשימה אחת, על עבודותיהם של מקיאוולי, שפינוזה ומארקס. גישת המחברים לעולם המודרני מעוצבת על-פי תורותיהם של הוגי דעות מרכזיים של הפוסט-סטרוקטרליזם הצרפתי: דרידה, פוקו, דלז וגואטרי. אכן, המחברים חוזרים שוב ושוב על החוב שלהם לכתביו של מארקס – במיוחד ל"גרונדריסה" ולשלושת הכרכים של "הקפיטאל" – ולספרם של דלז וגואטרי, "סכיזופרניה וקפיטליזם". אף ש"אימפריה" בנוי על מעין מזיגה של פוסט-מודרניזם ומארקסיזם, חשוב לציין שהפוסט-מודרניזם של הארדט ונגרי שונה מהמקובל מכמה וכמה בחינות חשובות. ראשית, הם אינם שותפים לרלטיביזם הפילוסופי הקיצוני המסתייג מקיומן של אמיתות היסטוריות וממשמעותיהן. ושנית, הם שוללים את הרומן שמנהל הפוסט-מודרניזם עם ה’אתניות’ והרב-תרבותיות תוך עמידה נחרצת על המרכזיות של המשותף האנושי הקושר בין ההמונים.
הפרידה ממדינת הלאום
הטיעונים של הארדט ונגרי בכל הנוגע לנפילתה של מדינת הלאום אינם חדשניים כשלעצמם. גרסה דומה של תיאור התהליך הזה – חוסר הרלבנטיות המתגבר של מדינת הלאום – מופצת במרץ על-ידי חסידי הכלכלה המדינית הניאו-ליברלית. אכן, מן המפורסמות ששיקול הדעת הנותר בידי הממשלות השונות, המתמודדות במציאות הקשה של לחצים כלכליים בינלאומיים, הולך ומצטמצם. פרט למדינות בודדות, אף ממשלה אינה יכולה שלא להתחנן לקבל את הלוואות המימון ואת ה’ייעוץ’ המתלווה אליהן מטעם קרן המטבע הבינלאומי. השאלה העומדת בפניהן אינה אם לבקש את האשראי המיוחד, אלא מתי להיכנע לתכתיב הקרן וכיצד להציג את ‘ההסכם’ לציבור שלהן. מובן שאין זו אלא דוגמה אחת זעירה מתוך מכלול שלם של לחצים בינלאומיים שאין בידי אף שלטון לעמוד נגדם.
אין צורך לומר שלא מדובר בתהליך המתקדם בקו ישר ובקצב אחיד. לכאורה נראה שהמשק העולמי, המשתחרר מהגבלות ריבוניות של המדינות השונות, יכול לווסת את עצמו. אך תהליכי הגלובליזציה אינם מבשילים בחלל ריק. נחוץ ריבון שיווסת תהליכים בינלאומיים, וזאת המשמעות של הסוכנויות הגלובליות השיפוטיות-כלכליות כגון ההסכם הכולל על מסחר ומכסי מגן, ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי. הגלובליזציה של הייצור והמסחר נשענת על השלד של הארגונים העל-לאומיים, שהוא יעיל בהרבה מהמבנים המשפטיים הלאומיים למיניהם. הארדט ונגרי קובעים שהתאגידים העל-לאומיים הופכים את המדינות לכלים למעקב אחרי התנועות של סחורות, הון ואוכלוסיות שהם, התאגידים, מניעים אותם. כבר זמן רב שהתאגידים הגלובליים אינם כפופים למדינות הלאום או תלויים בהן.
תיאור זה, אם מקבלים אותו, סותר למעשה את ההתייחסויות המארקסיסטיות הקודמות לגבי הדינמיקה של תחרות בינלאומית. בעבר גרסו המארקסיסטים שהתחרות בין ארצות קפיטליסטיות מובילות היא בלתי נמנעת וחייבת להסתיים ביצירת גושים המאיימים בשימוש בכוח זה נגד זה ואף מממשים את איומיהם במלחמות אימפריאליסטיות. בעולמנו, ברור שהשיקול הדומיננטי אינו מצבן של קבוצות הון לאומיות אלא הצורך בתנועה חופשית ובלתי מופרעת של ההון באשר הוא הון. המשטר הישן של גושים אימפריאליסטיים מתחרים חסם את הזרימה החופשית הזו. אין זה מקרה שהסיכויים להתנגשות בין הגושים החזקים פוחתים והולכים. בעידן שלנו השימוש בכוח מוצג יותר ויותר כפעולה משטרתית נגד גורמים פליליים וכפעולה שחייבים לנקוט לגבי מדינות עברייניות, ורצוי, אם רק אפשר, בחסות הקהילה הבינלאומית.
"אימפריה" ומהפכה
תורותיהם של פרנסיס פוקויאמה וסמואל הנטינגטון הן אך שניים מהנסיונות העיוניים שנעשו בממסד האקדמי לפרש ולהכליל את המפנים והתמורות שחלו בתהליכים המעצבים את ההיסטוריה של האנושות, בעידן שנפתח עם קריסת ברה"מ ובעלות-בריתה. יש חידוש מרתק ונדיר בכך שהספר של הארדט ונגרי הוא ניתוח כוללני מהצד השמאלי של הזירה העיונית. יתר על כן, הופעתו של ניתוח זה, על הנמקותיו הקוהרנטיות והצגתן המעולה, נתקבל בכבוד ואף בהערכה אצל אינטלקטואלים רבים. מובן שלא מדובר בהערכה אוניברסלית, ומסר הספר נשאר מסר מהשוליים השמאליים. אבל אפשר לומר שהארדט ונגרי הצליחו לעצב מחדש את קווי המתאר של הוויכוח החיוני לגבי המגמות העיקריות של התקופה. מבלי לחרוג מהכללים הדקדקניים המחייבים כדי לבסס את טיעוניהם, ותוך הישענות על אוצר עשיר ומגוון ביותר של מקורות, העזו המחברים לצאת בקריאה בהירה לאופטימיזם מהפכני. הם מתמודדים עם האתגר לשכנע שהתמורות הכרוכות במעבר אל האימפריה העולמית פותחים אופקים חדשים ורחבים של מרד, מהפכה וארגון מחדש של חיי החברה.
הארדט ונגרי מפתחים את התיזה המארקסיסטית הקובעת שהארגון הפוליטי של חברה, ובמקרה הנדון המעבר לאימפריה, הוא תגובה למאבקים מעמדיים ולאופנסיבה של העובדים. מנקודת ראות זו, החברה המערבית הליברלית המודרנית עוצבה על-ידי המהפכות של המאה העשרים, כמו המהפכה הרוסית והמהפכה הסינית, ועל-ידי המאבקים לשחרור לאומי והמאבקים בתוך המדינות העשירות. לדידם, פעולות מחאה (התנועה נגד הגלובליזציה), מרידות (האינתיפאדה) והתפרעויות (בגטאות של שחורים ושל מהגרים) הן חלק ממכלול אחד – שלבים בהתנגדות לאימפריה בעלת כושר ספיגה נחלש.
תוך התבססות על עיון בהיסטוריה ובמורפולוגיה של אימפריות קודמות, ובמיוחד האימפריה הרומית, משרטטים הארדט ונגרי את האימפריה החדשה כרשת מבוזרת שאין לה מרכז שליטה ואכיפה. המעבר לאימפריה דרך הגלובליזציה מניבה בניין-על פוליטי בעל כושר שליטה נחלש, חשוף יותר להפרעות, להתפרעויות ולמרד. האימפריה היא מעין רקמה העשויה להיקרע בכל תפר ומכל כיוון. היא אינה מסוגלת לפקח על זרם המידע. היא אינה מסוגלת לפקח על זרם ההמון המהגר, אף כי היא מגויסת לפרויקט הזה כמעט על בסיס יומיומי. האימפריה אינה מסוגלת לפקח על זרמי ההון, כיוון שהיא כוּננה כדי לשחרר את ההון מכל פיקוח.
הסימן המובהק ביותר של ניוון האימפריה מתגלה ביחס שלה ל’ברברים’. אלה הם המהגרים החוקיים ובעיקר הבלתי-חוקיים, הפועלים הזרים, ‘אנשי הספינות’ ומאות המיליונים של עמלים שנושלו לאחרונה מאדמתם והם מתדפקים על השערים של ערי האימפריה. בעבר הקרוב הם חיו ומתו להם אי-שם במרחקים, והגלובליזציה הפכה אותם לנוודים. היום הם כאן לידנו. האימפריה אינה יכולה לתת להם להיכנס, אך היא אינה יכולה להשאירם בחוץ. האימפריה אינה רוצה בהם אך כבר אינה יכולה לתפקד בלעדיהם.
מבט על האימפריה של היום מגלה יסודות מוכרים נוספים של שקיעה: טפילות ושחיתות. אל מול ההון הפיננסי, המתפשט ללא לאות על פני כל הגלובוס כדי להגן על שיעור הרווח המצטמק שלו, מציירים הארדט ונגרי סוג חדש של פרולטריון, כוח מניע חדש כמועמד לשלטון עממי. בניגוד לדעה המקובלת, הפרולטריון לא נעלם, אלא פשט צורה ולבש צורה. הפרולטריון אליבא דהארדט ונגרי הוא ‘העובד הקולקטיבי’, שגאוניותו היא שמניעה את ההתקדמות הטכנולוגית והמידוע של החיים המודרניים. מי שמכיר רק את הגרסאות הפרימיטיביות של המארקסיזם יתקשה לעמוד על הגדרה מחדש של הקטגוריה המרכזית הזאת. מהות העבודה לפי מארקס היא היכולת הייחודית ליצור ערך. אף כי אופי העבודה השתנה, אף כי לא ניתן, בייצור המתקדם, למדוד את חלקו של העובד הבודד או את חלקה של כל קבוצה נפרדת של עובדים, אף כי מתרחבים ממדי העבודה האינטלקטואלית והלא-חומרית – העבודה והעובדים אינם מתבטלים. להפך, כוחם להתערב בתהליכי הייצור ובכלל התהליכים החברתיים והפוליטיים הוא בעלייה. אל מול תפקידה המתרחב של העבודה, מתכווץ תפקיד ההון בעיקר לצד הפיננסי המוקדש לבישול הספרים, מניפולציה של השוק ושל המשקיעים הקטנים והבינוניים, התחמקות מתשלום מסים, שידול הממסד הפוליטי וכדומה.
אדרבא, החשיבות הגוברת של עבודה אינטלקטואלית ועבודה לא-חומרית בסקטורים רווחיים של המשק עוזרת לעצב עובד קולקטיבי בעל כוח מוגבר של חתרנות והתקוממות. על-פי "אימפריה", העובד הקולקטיבי הזה כולל מדעני מחשבים בפאלו-אלטו ומחוסרי עבודה משכונות העוני של סן-פאולו המתחברים ליצור המון, שרצונו בשחרור יתעורר כתוצאה מהתפוררות הגבולות והאפשרויות לעצב מחדש את היחסים החברתיים.
עיקר הכוונה של מאמר זה להסביר ולהבהיר את המסר של "אימפריה", ובמיוחד לקורא העברי שאין לו עדיין גישה ישירה אל הספר. זהו מכלול של תיזות והנמקות יוצאות מן הכלל ומנוגדות ניגוד חריף לתבונה המקובלת. אבל אי אפשר שלא לגעת גם בכמה נקודות ביקורת חשובות.
כמה הערות לקראת דיון
אף אם מעריכים את החריפות ואת עומק הניתוח של הארדט ונגרי לגבי הדינמיקה של הגלובליזציה, אין הם מספקים את הכלים הנחוצים לקבוע באיזה שלב אנו נמצאים בתהליך היסטורי זה. אפשר להביא ראיות למכביר לכך שכוחן של מדינות הלאום העשירות, ואפילו העניות (פקיסטאן והודו), עדיין במותניהן וכי יש חשיבות עיונית ומעשית לסתירות בין מדינות אלה לבין עצמן ובינן לבין ארה"ב (אפילו אם לא מדובר בסתירות קלאסיות של מאבק בין-אימפריאלי). הסתירות והניגודים בתוך מדינות הלאום רלבנטיים במיוחד למישור הפוליטי האקטואלי. הארדט ונגרי חשים בצדק צורך כלשהו להמציא, ולו בקווים כללים, ‘תרגום’ של התיזות התיאורטיות שלהם לדרישות פוליטיות גלובליות. הם מציעים שלוש נקודות: אזרחות גלובלית – חופש הגירה בלתי מוגבל; זכות להכנסת מינימום לכל איש ואשה; זכות לניכוס מחדש של אמצעי הייצור, כולל גישה חופשית ושליטה בידע, שפה, תקשורת, מידע. אכן, דרישות אלו משקפות את הסתירות העיקריות האופייניות למאבק על השליטה באימפריה. אך מה מעמדן בפוליטיקה האקטואלית היומיומית? האם הן צריכות להחליף דרישות נאורות מיידיות שנאבקים עליהן במסגרת המדינה הקיימת, או האם הן יסוד של פרוגרמת מקסימום – המטרה הסופית של המאבק היומיומי?
עולה חשש שישנה כאן הנטייה האנרכיסטית המקובלת לזלזל בפוליטיקה הקיימת. אותה נטייה מתבטאת בתיאור המאבק של הערב-רב נגד שלטון ההון כמאבק ישיר ללא מיצוע של ארגוני מעמד הפועלים ובתוכם של האיגודים המקצועיים. אין זה אלא משום שהארדט ונגרי רואים ארגונים אלה כחלק מן המנגנונים המוסווים של המדינה.
המאמץ של המחברים להבחין בין ‘הסדר העולמי החדש’ בראשות ארה"ב ובין האימפריה המתארגנת במקומו ומולו אינו משכנע די הצורך. הארדט ונגרי מראים כי ארה"ב אכן מעניקה אפוטרופסות לפרויקטים המיטיבים עם צרכים גלובליים ודווקא עם האינטרסים של ארה"ב כמעצמת-על. אך הם מתעלמים מהאפשרות שגמישות זו אינה אלא אמצעי רציונלי ויעיל מאוד בידי ארה"ב להסתגל בהצלחה לצרכים של הנהגה ושליטה גלובלית. שלטון מורחב מחייב אחריות מורחבת. ראינו כיצד המדינה הרכושנית המודרנית מסתגלת – ועל פי רוב בניגוד לנטיותיה הטבעיות – לענות על צרכים חברתיים מקיפים שאין להם קשר או הם אפילו פוגעים בצרכי ההון ורווחיו.
אחת התופעות המוזרות ביותר בספר העוסק בתצורות פוליטיות היא הערצתם של שני האישים הרדיקלים להתפתחותה ולמבנה של החוקה האמריקאית. הם חוזרים שוב ושוב על הפתיחות והגמישות של המבנה האמריקאי, הניצב מול שיטת השלטון הריכוזי המוחלט של המודל האירופי המקביל. יש אצלם מעין פטישיזם של החברה האמריקאית הפתוחה במאה ה-19 כמודל לאימפריה המבוזרת שבדרך. אבל יש פירושים מוצלחים יותר לעברה של ארה"ב, הרואים את ייחודה ביתרונות המרחביים והחומריים של יבשת אדירה.
אכן, יש ב"אימפריה" סתירות ושאלות ללא מענה, שדיין לפרנס זרם אדיר של ביקורת. רק ספר חשוב מעורר ויכוחים חשובים ו"אימפריה" ראוי לכל תשומת הלב שהוא זוכה לה.
ביקורת מאד מעניינת
אבל למה זה נראה לאיש שמאל ישראלי משונה שאיש שמאל אמריקאי עדין מעריך את החוקה האמרקאית .
לא כל מה שקיים בארה"ב הוא רע מיסודו. ולא כל מה שיש בישראל הוא רע מיסודו גם במערכת המשפט הישראלית.